אני מקווה שראיתם את גמר היורובאסקט ושנצרתם כל רגע בו, כי זה עשוי להיות הדבר הכי קרוב למשחק NBA שנקבל השנה. השחקנים שלקחו חלק בגמר הזה, ואין להם קשר לליגה הטובה בעולם בהווה או בעבר, היו זניחים לחלוטין. זה בהחלט היה גמר מייצג לטורניר בו שחקני ה-NBA היו הרבה יותר משמעותיים מהשחקנים שמשחקים באירופה, מגמה שככל הנראה רק תתגבר בעתיד.
גם בסטנדרטים של מעבר לים זה היה אחלה משחק. אני לגמרי יכול לדמיין משחק כזה במהלך פלייאוף, עד לרמת הנוכחות של לפחות שופט תמוה אחד, רק שהאווירה הייתה של משחק גדול יותר מעוד משחק פלייאוף. היה בו כל מה שצריך למשחק איכותי - כוכב גדול בכל קבוצה שלקח כמה טבעות, כמה שחקנים שהיו משמעותיים למדי בפלייאוף האחרון, כמה אלופי אירופה ואפילו אלוף מכללות. מעבר לרמת הכישרון הגבוהה, מדובר בחבורת שחקנים שיודעת מה זה אומר להופיע למשחקים גדולים, חלקם ידועים ביכולת שלהם להעלות הילוך ברגעים החשובים ביותר. והם אכן הופיעו.
יורובאסקט 2011: שחקני ה-NBA נתנו הכל
כל המספרים שעשו את הטורניר בליגה כל כך גדול
שתי הקבוצות הוציאו מעצמן פחות או יותר את המקסימום. ברבע הראשון היה רצף של שלשות קלאץ' משני הצדדים - הספרדים מנסים לגמור את המשחק מוקדם, הצרפתים לא מוכנים לוותר ונשארים בעניינים. כמעט כל מי שהיה על הפרקט אחראי על לפחות שניים-שלושה מהלכים גדולים. הבעיה היחידה עם הגמר הייתה שלא חילקו את הכישרון באופן שווה, הספרדים פשוט היו טובים יותר בכל דבר.
זאת ממש לא אשמת הצרפתים. כמה פעמים כבר יצא לנו לראות באליפויות אירופה קבוצה עם ארבעה שחקני NBA משמעותיים שמשחקים טוב ביחד, קולעים באחוזים יותר גבוהים מהרגיל, מייצרים מהלכי מומנטום בלי הפסקה (בעיקר באטום ונואה) וכששום דבר אחר לא הולך נותנים את הכדור לסופרסטאר בקליבר של טוני פרקר? צריך משהו מיוחד כדי להפוך קבוצה כזאת ביום מוצלח ללא רלוונטית.
ספרד היא המשהו המיוחד הזה. אני צעיר מכדי להשוות לנבחרות העבר הגדולות של יוגוסלביה וברית המועצות, לכן אסתפק באמירה שספרד הנוכחית צריכה לקחת חלק מרכזי בדיון על הנבחרת הלא אמריקאית הטובה ביותר אי פעם. היא טובה יותר מהנבחרת שזכתה באליפות לפני שנתיים ושמתחה את האמריקאים בגמר האולימפיאדה ב-2008. שלישיית שחקני הפנים של הספרדים עדיפה על כל שלישייה שקיימת בעולם (אולי פרט לזו של הלייקרס), נבארו היה בשיאו מרבע הגמר ואם מישהו דאג לקלדרון ורודי הוא קיבל אותם ביכולת נפלאה בגמר.
ועכשיו, כמה מילים על רוב המעורבים בגמר הנפלא
חואן קרלוס נבארו - ואחרי כל זה, הכוכב הגדול של האליפות משחק באירופה. אחרי שלושת המשחקים האחרונים של לה בומבה, אני רוצה לעדכן את רשימת האירופאים המפוספסים ב-NBA ולהכליל גם אותו שם. קשה לי להאמין שיש מאמן NBA אחד שראה את המשחקים האלה, ואני מניח שהם ראו כי אין להם משהו טוב יותר לעשות, שלא אמר לעצמו או לג'נרל מנג'ר שלו: "אני רוצה כזה".
שחקן שמסוגל לנפק רבעים שלמים בהם הוא בלתי ניתן לעצירה, שקולע שלשות מכלום באחוזים לא הגיוניים, שהקליעה שלו ביציאה מחסימה היא ברמה של הגדולים ביותר, ושכשלוחצים אותו הוא חודר ומסיים עם הבערך טיר דרופ שלו באחוזים מצוינים - איזה קבוצה גדולה לא תרצה אחד כזה בתור השחקן השישי שלא יורד מהפרקט ברבעים אחרונים חשובים? בגמר הוא עשה את כל זה על הראש של באטום - אחד הסטופרים המוערכים ב-NBA. לא יפתיע אותי אם יתברר שתוך כדי ירידה להגנה נואה ניסה לשדל אותו להגיע לשיקגו, הוא בדיוק מה שהם צריכים שם. בעצם, לא צריך ללכת רחוק - איך הפלייאוף של ממפיס, הקבוצה אותה עזב, היה נראה אם היה להם גם את לה בומבה?
ג'ואקים נואה - הגמר הזה כלל כמה משחקני ה-NBA האהובים עליי, בראשם פצצת האנרגיה הלא נגמרת הזאת. זה הזמן להזכיר שוב שכל קבוצה, בכל מסגרת, שרגלו של נואה דורכת בה מגיעה רחוק, בדרך כלל רחוק יותר מהצפוי. זה עבר את השלב בו ניתן לייחס את זה למקריות.
סרג' איבקה - הגיע לאליפות על תקן השחקן השלישי בחשיבותו באחת מארבע הקבוצות הטובות בעולם ומצא את עצמו בשולי הרוטציה של סקאריולו. כמה שחקנים היו מגיבים רע לסיטואציה הזאת? בערך כולם. לא איבקה - הוא נתן הכול בכל שנייה שלו על הפרקט, כולל בגארבג' טיים, פילס לעצמו תפקיד משמעותי יותר ובסוף הפך לשחקן חשוב מאוד בנבחרת הספרדית שהגיע לשיאו ברבע ההוא עם החסימות בגמר. מי שלא חושב שהוא עוד ייתן עונות של ארבעה גגות למשחק, שישאל את הצרפתים מה דעתם.
ניקולה באטום - האליפות הזאת הייתה עוד צעד קדימה לצרפתי הנפלא, בדרך להפוך לרול פלייר בכנף האולטימטיבי- הגנה אישית נפלאה, המון חטיפות, אחוזים נהדרים לשלוש, יודע לסיים ליד הטבעת, מדי פעם מייצר סל בעצמו, מספק נקודות במאני טיים, כמעט לא טועה. מצפה לו קריירה ארוכה ונפלאה.
פאו גאסול - שחקן שכדי לדעת כמה הוא טוב ביום נתון הכי כדאי לבדוק את טור הריבאונדים. כשהוא בא לשחק הוא אחד הקוטפים הטובים בעולם, כשהוא לא מתפקד הוא בקושי משפיע בקרשים. הנקודה שלי כאן היא זו - בשלושת משחקי הנוק-אאוט, ממוצע הריבאונדים של פאו היה 14.3.
גם אם לא תמיד הוא כיכב, הוא תמיד היה שם ברגעים שהיה צריך. בגמר זה בלט כשצרפת הורידה לחמש הפרש לקראת המחצית ונראה כאילו היא יוצרת מומנטום. סקאריולו, בעוד אחת מההחלטות הקטנות שהופכות אותו למאמן המושלם לנבחרת הזאת, החליט להחזיר את פאו ל-47 השניות האחרונות של המחצית. גאסול מיד קלע ג'אמפ שוט, בהתקפה הבאה סחט פאול בריבאונד, קבר את שתי הזריקות ופתאום הפער במחצית הוא 9 והאמונה של הצרפתים נעלמה.
בוריס דיאו - סיים את הגמר עם 12 נקודות ולא פחות מ-7 אסיסטים, אבל היה מבחינתי הראשיד וואלאס של האליפות, במובן הרע של המילה - כל פעם שהוא קלע את החצי הוק-שוט שלו עם השימוש הנהדר בגוף הרחב מצאתי את עצמי שואל למה הוא לא עושה את זה כל התקפה. עדיין אין לי תשובה.
חוזה קלדרון - מילא הצגה התקפית נפלאה אחרי שכבר התייאשנו ממנו, אבל דקות של הגנה נהדרת על טוני פרקר? אולי עוד נשאר לו מה להציע.
ריקי רוביו - איך יכול להיות שבין גיל 18 ל-21 שחקן נהיה הרבה פחות טוב כל שנה? אני עדיין זוכר אותו נותן הצגות של הגנה, ניהול משחק, מנהיגות ומדי פעם גם חדירה מוצלחת ב-2008 באולימפיאדה, רק מעט מזה נשאר. אם תהיה לו קריירת NBA (עוד לא התייאשתי), בחצי הגמר קיבלנו כיוון לאיך היא תיראה - משהו בין גרסת העניים לרונדו לגרסת העניים המרודים לרונדו.