כשהלוזונים מקבלים פרופורציה

כל אוהד של קבוצה גדולה שנשרה מגדולתה מכיר את זה היטב: הרגע בו הלוזונים יורדים עליך. לפעמים זה סתם מסתכם בצרור עצות בראיון טיפשי בעיתון כיצד הם, גאוני הדור, היו מנהלים הרבה יותר טוב את הקבוצה שלך, עם כל האמצעים הרבים שהיו יכולים לעמוד לרשותם. לפעמים זה מגיע לעלבונות של ממש. הדוגמה הכי טובה לכך היא לוני הרציקוביץ', בעלי מכבי תל אביב עד אמצע העשור הקודם, שהיה ממש מושא ללעג. העוקצנות הזו תמיד הסתכמה במשפט הכל כך עמוס לוזוני – אני עשיתי מכלום אימפריה, הוא הפך אימפריה לכלום. הרציקוביץ' לא היה היחיד, הוא פשוט היה טרף קל.

היום, בתקופה בה הלוזונים הם השלטון, הם לא יכולים להרשות לעצמם לדבר ככה. היום הם מברברים בשחצנות על דברים אחרים, לצערנו הרבה יותר חשובים. תחושת הקבס הזו, הזמנית יש לומר, לבשה צורה חדשה. אם פעם הרברבנות הלוזונית באה לצעוק לך באוזן למה הם טובים ואתה בעצם לא, היום היא בעצם נעמדת לך מול הפנים ושמה עליך קצוץ. התחושה שזה יוצר אצל אוהד כדורגל ישראלי שיודע שמדובר בסך הכל באוויר חם היא שהלוזונים בעצם ניצחו. ניצחו אותך. ניצחו את הכדורגל שלך. ניצחו וימשיכו לנצח. מסביב כולם קורסים, נעלמים, משתנים, אבל הם רק מתחזקים. עושים עוד עסקת ענק שעושה צחוק מכולם, בדרך לעוד לקוח לא מרוצה.

התחושה הזו היא לא קלה. הכדורגל הישראלי מתרוקן מנכסיו, מגיבוריו. בעלי הבית בורחים, הכוכבים עוזבים לחו"ל, ומה שנותר בעצם בנוף ולא משתנה זה יעקב שחר והלוזונים. הם עושים מה שהם רוצים, מעבירים את כל מה שהם מחליטים ועושים בליגה כמעט כרצונם. יש רק דבר אחד שהם לא מצליחים בו: להוביל את העגלה שלהם שמכונה מכבי פתח תקוה לאיזשהו הישג. כמו בימים ההם, כשהם עקצו את ההתנהלות של הקבוצה שלך לפני משחק מולם, רק כדי לקבל בראש בשבת, כך גם הפעם: תמיד יגיע רגע שבו האוויר ייצא מהבלון. שההתרברבות הלוזונית הטיפוסית תקבל מימדים אמיתיים והמנהלים הדגולים יישארו רק המנהלים של מכבי פתח תקוה.

לצערנו, לא פעם זה קורה במשחקים של נבחרת ישראל, אבל במקרים אחרים זה עדיין משמח. לראות את הפמליה העצבנית ביציע מפסידה עוד משחק גדול. מבינה על בשרה שזה מאוד קל לנהל בהתמדה קבוצה ללא קהל וללא ציפיות, אבל כשיש ציפיות זה כבר הרבה יותר קשה. לא חשוב אם זו מכבי, בית"ר או הפועל – יש עדיין כוחות חזקים מהקשרים של משפחת לוזון או הפה של ראשיה. קוראים לזה מסורת. היא נעלמת מהעין, היא מתחבאת מפני האנשים האלה, אבל כשעולים למגרש היא תמיד זוכרת להרים את ראשה ומזכירה לנו למה אנחנו עדיין צופים בדבר הזה שנקרא ליגת העל. שהלוזונים לא באמת ניצחו את הענף. הם רק חושבים ככה.

"למה גם השנה אצפה בכדורגל ישראלי", כל הכתבות:

בשביל לראות את הפועל תל אביב מפסידה

בשביל לשמוע את ברקוביץ' ושרף טועים

כדי לסתום את הפה לנודניקים שאוהבים רק את אירופה

בגלל ימי הקסם הנקיים של סוף הפגרה, בתחילת העונה

פרויקט פתיחת העונה של וואלה! ספורט: מחאת הכדורגלנים פורצת