מי אתם שתסתלבטו עלינו?

אחת הקלישאות היותר חבוטות שמגייסים אוהדי כדורגל כדי להצדיק את התשוקה שלהם למשחק, היא שאין בזה שום היגיון. למי שלא חי את זה, אי אפשר להסביר למה אתה משלשל ביממה שלפני משחק חשוב, גם אם אכלת רק אורז בקו"ם ושתית מיץ בננות. חברה שלך תמשיך להסתכל עליך במבט מלא חמלה, אחרי שתספר לה שזקן הטאליבן החדש שלך הוא רק בגלל שאסור להתגלח שבוע לפני דרבי. כן, אנחנו אנשים מוזרים.

למי שחולה במחלת הכדורגל הישראלי, יש הרבה סיבות ותירוצים. למשל, שאהדה לקבוצת כדורגל היא המקום הקטן בו מותר לך להישאר ילד נצחי. גם אצלנו, כמו בכל דת חילונית, המסורת עוברת מאב לבן, אם לבת וכו'. אפשר להעריך בצורה מושכלת מספיק כי אחוז גבוה מאוהדי הכדורגל הפעילים, אלה שממש הולכים למגרשים כדי לראות את הקבוצה שלהם, הם דור שני, אם לא שלישי, לנגיף. זה לא אשמתנו, זה עבר בתורשה.

אבל יש גם צד שני למשוואה, צד מצמית ועוכר שלווה. נמצאים בו נערי בר מצווה רכים שנוסעים לראות את הסופר קלאסיקו עם אבא והחברים שלו מהעבודה. הם כבר היו בסטמפורד ברידג' בכריסמס, באנפילד בפסחא ובגמר ליגת האלופות בוומבלי. אם תשלח אותם ל"קופסא", הם יביטו בך בתמהון וישאלו האם החבר'ה מהאוהלים עברו לפתרון דיור אחר. הם אוהבים כדורגל, אוהבים את ישראל, אבל לא סובלים כדורגל ישראלי. אלה הם האנשים שמרתיחים את דמנו.

כדורגל, גם זה שמשוחק בישראל, הוא ענף הספורט הפופולרי, המדובר והרלוונטי ביותר. זה כנראה כבר לא ישתנה אף פעם. את היקום המקומי הזה מרכיבים שתי קבוצות אוכלוסיה. הראשונה כוללת את אלה שיש להם על הממיר כל ערוץ ספורט בתשלום אפשרי, כדי לא להחמיץ אף משחק של "דודו שלנו" במאיורקה נגד אוססונה. בשנייה יש את אלה שחישובי עלות תועלת גרמו להם להזמין את הערוץ הנידח ההוא של צ'רלטון שמשדר ליגה ישראלית, רק כדי לראות מה עושה היריבה הגדולה של הקבוצה שהם אוהדים. את הקבוצה שלהם הם בכלל רואים במגרש. החלוקה האקטיבית הזו היא רק נדבך אחד, גם אם עיקרי ומהותי, באבחנה החשובה בין שתי האוכלוסיות.

אבחנה חשובה לא פחות היא שלנו, האנשים שחיים את הדרעק המקומי, שנה אחר שנה, יום אחר יום. מבחינתנו, רק לנו מותר לגחך ולשחרר הערות סרקסטיות על הבלם הזר העגלה שאשדוד הביאה. רק לנו מותר להתלונן על החוויה הקיומית הכרוכה בנוכחות ביציע המזרחי באצטדיון ר"ג או בשער הקהל האורח בקרית אליעזר. רק לנו מותר ללגלג על ראובן עובד. לכם לא.

אתם, נודניקים בלתי נסבלים, תמשיכו לראות צ'לסי נגד אברטון בזמן שאנחנו נמשיך להיתקע מול דני נוימן בערוץ 1 כשסכנין מארחת את מכבי חיפה במחזור ה-12. כי אם שופט מסוים ישרוק שם לפנדל מופרך, אנחנו ניזכר מיד שהוא עשה את זה כבר לטובת מכבי חיפה שלוש שנים קודם בחצי גמר גביע הטוטו נגד מכבי פתח תקוה. כשהמצלמה תעבור על היציע, נוכל לזהות כמה קהל הביאה הקבוצה האורחת ומה זה אומר, באופן יחסי, על המצב הנוכחי ביחסים ביניהם.

תרבות ספורט היא מושג שכמעט ואינו קיים בארץ. תרבות של אהדת ספורט זה כבר מושג ליודעי חן ומיטבי לכת ממש. חלקם אפילו לא יודעים שהם כאלה. תמיד נביט בהשתאות על המגרשים המלאים כל שבוע בגרמניה בעשרות אלפים, על הקבוצה מהליגה הרביעית באנגליה שהביאה 25 אלף לחצי גמר הגביע באולד טראפורד. כאן, אם הגיעו 6,000 צופים למשחק של הקבוצה שלהם ביום גשם והם אפילו עודדו את הקבוצה שלהם למרות שפיגרה, מדובר כבר בתופעה אבולוציונית שראויה לציון.

אבל הדרעק הזה הוא שלנו. אנחנו אוהבים אותו. כלומר, שונאים אותו אבל לא יכולים בלעדיו. בגלל זה כשהשחקנים של הפועל ת"א ובית"ר ירושלים הולכים קצת מכות בסוף רבע גמר גביע, אנחנו מאושרים, מתמלאים אמוציות וויליאם וואלאס ומתחרפנים מעונג. כשנגיע הביתה ונשמע את הטון הנזפני והדידקטי ב"חדשות הספורט", ננחר בבוז.

למחרת, כשהטמבל מהעבודה יגיד לך ליד מכונת הקפה "איך אתה הולך לראות בכלל את הערסים האלה?" - שבוע אחרי שתפס אותך באותו מקום בדיוק רק כדי לשתף אותך בוויברציות שלו מהמכות בדרבי המילאנזי, כי "שם זה כדורגל אמיתי, דרבי זה דרבי" - תיאלץ להתאפק לא לשפוך עליו את השחור בוץ שלך. כי כאלה אנחנו, אוהבים את ריח ההמבורגר ב"אורווה" על הבוקר. אתם תיאלצו לחיות עם עצמכם בפעם הבאה שחברה של השותף שלכם תתקשר לשאול "מאמי, איפה רואים היום ריאל – בארסה?", ולחשוב שיש לכם חיים.