פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הטינה היפה והנושנה

        פרויקט "למה גם השנה אמשיך לצפות בכדורגל ישראלי" נמשך, והפעם עם התענוג שלעולם לא יימאס: הפסד של הפועל תל אביב

        את האורגזמה שאנשים מסוגי חשו כאשר מכבי חיפה ניצחה בפלייאוף העונה שעברה את הפועל תל אביב, קשה מאוד להמשיל לדברים אחרים בחיים. אולי לחי"רניק שחזר הביתה אחרי חודש של עוצר יציאות, היישר לארוחה הכי טובה של חייו, שבסופה זיון מטורף ותנומה של 12 שעות ללא הפרעות בחדר ממוזג וסדינים נקיים. אולי. פעם, כשהיינו ילדים, זה עוד היה הגיוני ליהנות ככה מכדורגל. פעם, כשבבלומפילד היו הצגות כפולות ויציעים מלאים, ואוהדים של שלוש קבוצות צעקו בעיניים בורקות "אלי כהן בן זונה". אבל היום? כשמשבר גיל ה-40 בשער ומשבר גיל ה-30 מתעצם? ועוד מהפסד של יריבה קיקיונית?

        אם היה מדובר רק באדם אחד, ניחא. אבל לתחושת הסיפוק הזו בפלייאוף האחרון היו שותפים רבים וטובים מאוהדי הכדורגל הישראלי. נדמה שכאילו כלום לא השתנה מאז אותם ימים בשנות ה-80, בהם איצטדיון שלם חש צמרמורת משירת "אלי כהן... (טוב, לא נכתוב את זה שוב)". גם היום כולם חוששים מהצלחתה של הפועל. מסביב, דווקא, הכל השתנה. השחקנים, המאמנים, האוהדים, העיתונאים, הפרשנים. מכבי חיפה הפכה להיות מכבי תל אביב, מכבי תל אביב הפכה להיות בני יהודה תל אביב, ורק הפועל תל אביב נשארה הפועל תל אביב: הרע המוחלט, בעיני שונאיה כמובן. כל מה שהוא צבוע, מתחסד ומטונף. כל מה שחייב ליפול.

        רגשות כאלו לא קיימים יותר בכדורגל הישראלי. אולי בגיל העשרה. יש רק קבוצה אחת שמעוררת אותם מחדש אצל עשרות אלפי אנשים, שמדי שבת נצמדים למסך, מרפרשים כמו עכברים חולים את הלפ טופ, בתקווה שאיזו עירוני קרית שמונה תרים להם את השבת. אלו אותם אנשים שירדו לבונקר כשהפועל תל אביב דרסה את אירופה בדרך לרבע גמר גביע אופ"א, אבל בדיוק בשעת המשחק התורן שלהם הם מצאו איזה חור לצפות במשחק, בתקווה שאיזה גוי של גביע אופ"א יעשה עבורם את העבודה. זה לא קורה בקלות, אבל כשזה קורה – אין כמעט דבר עוצמתי מזה.

        זאת כמובן גם מחמאה לקבוצה שאנחנו אוהבים לשנוא ואוהדיה שנהנים לשנוא באותה מידה. העקשנות האדומה הזו, שעוברת כחוט השני לאורך כל ההיסטוריה, מסרבת להשתנות: כל השחקנים שעזבו את המועדון הקיץ מטנפים אותו בצורה חסרת תקדים אפילו לביצה המקומית; רוב שחקניה הנוכחיים מתוסכלים מהחוזה שהוצע להם או מהחוזה שנמנע מהם בחו"ל; הבעלים החדש הוא חלומו הרטוב של כל שונא הפועל רק בתחילת העשור הקודם, אבל איכשהו הם ממשיכים הלאה. עם אותה אג'נדה מסריחה, בדרך לדאבל הבא שיבוא לבטח העונה. כנראה שהם גם יזכו הפעם בליגה האירופית, אבל גם אנחנו נהיה שם. נמתין למעידה הקטנה, להפסד הלא מחויב (שבו כנראה השופט יהיה אשם ואוהדי היריבה יתבררו כחיות אדם), רק כדי לקפוץ לשמיים עוד פעם אחת כמו שהיינו ילדים.

        למה גם השנה אצפה בכדורגל הישראלי? כדי לשמוע שוב את הפרשנים המרגיזים מקשקשים

        למה גם השנה אצפה בכדורגל הישראלי? כדי לסתום את הפה לנודניקים שאוהבים רק את אירופה

        למה גם השנה אצפה בכדורגל הישראלי? בגלל ימי הקסם הנקיים של סוף הפגרה, בתחילת העונה

        פרויקט פתיחת העונה של וואלה! ספורט: מחאת הכדורגלנים פורצת