גם העונה נשתוקק לראות אתכם טועים

כשמתכוננים לעוד עונה חדשה של ליגת העל, אי אפשר להפריד אותה מהפרשנים שמלווים אותה. הם חלק בלתי נפרד לא רק מחוויית הכדורגל הישראלי, אלא בכלל מחיינו האישיים. לשלמה שרף, למשל, אני מאזין בעל כורחי מפרשן כמה שעות טובות בשבוע. אין שום פרשן אחר – פוליטי, מדיני, צבאי, אמנותי – שאני מעביר איתו יותר זמן מסך. הקשר החולני שלי איתו, שממש נכפה עליי, הוא הסמל למעמדו של הכדורגל הישראלי. זה קשר שכולל לא מעט טלטלות רגשיות, אבל הוא ארוך ויציב וממש לא עומד להסתיים בקרוב.

בכל ענף פרשנים הם דמויות מעוררות מחלוקת, אבל נדמה שרק בישראל הפרשן יכול להיות מסעיר לפחות כמו המשחק עצמו. בכל העולם הם גוררים אמוציות וזעם מצד הצופה, אבל רק בישראל זו כבר ממש אובססיה לאומית. המזלזלים ימשיכו ללגלג על הליגה, ויטענו שזה לא מחמיא לענף כשקולות הרקע מעניינים יותר מההתרחשויות הספורטיביות, אבל למעשה הרגש והכעס שסוחטים מאיתנו הפרשנים מסמלים תופעה חיובית לחלוטין: התשוקה לכדורגל ישראלי עדיין קיימת. ולו רק כדי לראות אותם טועים.

פרשנות או שידור סטייל משה גרטל יכולים לעבור בהצלחה רק בשחייה, מאחר שמדובר בענף ניטרלי שדורש החייאה מלאכותית. בכדורגל, לעומת זאת, אתה מגיע רותח, אתה עצבני עוד לפני שהם פוצים פה, כל מילה שלהם מדליקה אותך ומוציאה אותך מאיזון. הכעס ששלמה שרף מוציא ממך, הוא המחמאה הכי גדולה שליגת העל יכולה לקבל. זה סימן שאתה צעיר, ורוח הכדורגל עדיין מפעמת בך.

הפרשן הישראלי מספר סיפור. כשדני נוימן מפרשן, אתה ממש שומע בקול את הפוליטיקה הפנימית של ערוץ 1. כשהוא משדר את הפועל תל אביב או בית"ר ירושלים, אתה מקבל טעימה מהימנה לאופי של המתח הפוליטי הפנימי בישראל. כששלמה שרף מפרשן, אתה צולל לחדר ההלבשה של נבחרת ישראל בשנות ה-90, ומקבל פרופורציות אחרות על הכישורים האישיותיים והוורבליים שנדרשים ממאמן בישראל. כשאייל ברקוביץ' מפרשן, אתה לומד שיעור חשוב על הלך הרוח הנרקיסיסטי של הסופרסטאר. תמיד תהינו עד כמה הם מחויבים לקבוצה ומה עובר להם בראש, וברקו מעניק לנו מדי שבוע הזדמנות נדירה לראות את המשחק דרך זווית הראייה של הכוכב השחצן. וזה בהחלט מרתק.

בסופו של דבר, ברור שבלי הפרובוקציות שלהם היה אפילו יותר משעמם. הם נחרצים ונמהרים, מלהגים שטויות בחוסר אחריות, אבל אנחנו עדיין מנתחים בכעס כל מילה שלהם, כאילו יש לזה חשיבות. הייחודיות שלהם מורגשת בעיקר כשהם נזרקים לזירה לא להם, ומפרשנים כדורגל עולמי. לפתע מתברר ששלמה שרף חסר סבלנות גם לשחקני ולנסיה ובאיירן מינכן, אבל הקול שלו יותר רדום ועייף. לפתע מתברר שברקוביץ' יכול לנקוב בשמות כל הסגל של מכבי תל אביב, אבל לא מכיר אף שחקן מפורטו, ושבעצם כלום לא יכול לסחוט ממנו רגש כמו משחק של מכבי חיפה. כל עוד הם שקועים עמוק בביצה, בדיוק כמונו, הקשר איתם יישאר הדוק. כל עוד כיף להתעצבן מהם, הליגה חיה ובועטת. כל עוד החולשה שלהם מרגיזה יותר משל השחקנים עצמם, מצבנו מעודד.

למה גם השנה אצפה בכדורגל ישראלי: בגלל הנודניקים שאוהבים רק את אירופה

למה גם השנה אצפה בכדורגל ישראלי: בגלל האופוריה המתוקה של פתיחת העונה

ליגת העל חוזרת, וואלה! ספורט מתרגשת