יש דבר כזה בית"רי אמיתי?

במסגרת חגיגות ההצלה ששוטפות את אוהדי בית"ר מדן ועד אילת, פרסם השבוע העיתונאי והפובליציסט אראל סג"ל טור מעניין אשר עוסק באתוס הבית"רי. כדאי לעיין בדברים, בעיקר כדי ליהנות וגם על מנת להבין את ההקשר של הפסקאות הבאות.

הסקירה ההסטורית של סג"ל, אשר מתחילה בימי האצ"ל והלח"י ומסתיימת בגביע ההסטורי של 1976, לא נועדה לצרכי השכלה כללית, אלא כדי להתריס בפני שני כוחות הפוכים. מחד - הבעלים החדשים, "שמאלנים" לפי הגדרה פופולרית, לבל ינסו לשנות את רוח הקבוצה שקנו. מאידך - הגרעין הפעיל של אוהדי בית"ר שלטעמו של סג"ל מנסה לגרור את המועדון למחוזות רחוקים מאלה של תנועת בית"ר הקלאסית.

אשר לאזהרה המופנית לבעלים, לא ברור מהו התוקף המעשי שלה. תנועת בית"ר כבר לא קיימת ככוח פוליטי במדינת ישראל וגם הקיפוח ששלהב את יציעי ימק"א הוא זכרון רחוק ועמום. קשה להאמין שמישהו מצפה מקבוצת כדורגל להמשיך לתחזק אידיאולוגיה שאיבדה את הרלוונטיות שלה ונעלמה מהבמה הציבורית. בטרם נתרה באדלר ובלוין לבל ייגעו במורשת הבית"רית, צריך להוכיח שמדובר ביותר מאשר מוצג מוזיאוני.

החלק המעניין יותר במניפסט של סג"ל מתייחס לתדמית הגזענית שדבקה בבית"ר מאז סוף שנות התשעים. התקווה היא שתחת הבעלים החדשים ובניצוחו של איציק קורנפיין, תקום בית"ר הישנה מן האפר ותשכיח את העשור האחרון, שבו יציעי טדי הפכו בהדרגה למקדש של לאומנות ואלימות. במונחיו של סג"ל, התהפוכות האחרונות יכולות להחזיר את המועדון הירושלמי לידיהם של בית"רים אמיתיים, מהסוג שלעולם "לא יטנף שפתיו בצואה מילולית".

מן הראוי להתעכב על פשר המונח "אמיתי", שבו משתמשים סג"ל ועוד רומנטיקנים שמקווים להפוך את מהלך הזמן ולחזור לבית"ר "האמיתית", האצילה ונוראת ההוד שהם זוכרים מימי ילדותם. כדי להדגים את התחכום שיש בשימוש הזה, נעלה באוב את שנותיו האחרונות של דרור קשטן בהפועל תל אביב. בין 2002 לבין 2004, אחרי הדאבל והמסע המופלא באירופה, שיחקה קבוצתו של קשטן כדורגל משמים, שלא לומר מזעזע. אלא שפעמיים-שלוש בשנה, כשנקלעו למפגש עם יריבה נרפית במיוחד, היו חניכיו של המאמן הקשוח חורכים את הדשא בהצגה מרהיבה של כדורגל מתוחכם ועתיר שערים. או אז היה קשטן מפר את נדר השתיקה שלו, יוצא אל התקשורת ומסביר כדלהלן: "היום ראיתם את הפועל תל אביב האמיתית".

על פי הגישה הזו, "אמת" היא בבואה של המציאות כפי שהיא ראויה להיות, בניכוי גורמים טפלים כגון נסיבות, חולשות אנושיות וסטטיסטיקה. "הפועל האמיתית" של קשטן, כמו ה"בית"רי האמיתי" של סג"ל, הם מושגים שמתקיימים בעולם האידיאות, יקום מקביל שאינו מושפע ממה שעינינו רואות. הטיעון הזה מוכר כמובן גם מעולם הדת, שבקרב הנואש שלו נגד המחשבה הרציונלית מנסה לשכנע אותנו שכל מה שסביבנו הוא "עולם השקר". לדידם של כהני הדת, האמת אינה מה שאנחנו רואים, שומעים וטועמים בכל רגע, אלא דווקא אוסף של פנטסיות ילדותיות אודות משיח, חיי נצח וגלידת פרווה טעימה.

יש הרבה חן בגישה האידיאליסטית הזו, אבל היושר מחייב להודות שלא תמיד היא נותנת מענה הולם לאתגרי המציאות. כך למשל, ספק אם המנקים הערבים שהוכו עד זוב דם באצטדיון טדי בידי אספסוף צהוב, יכולים למצוא נחמה בעובדה שהפורעים לא היו בית"רים אמיתיים. שחקן ערבי שמגיע לאותו אצטדיון, יתקשה להתעודד מכך שאלפי הגרונות השואגים "מוות לערבים" מכל עבר שייכים לבית"רים שאינם אמיתיים. אותם הדברים אמורים בכל אותם אוהדי קבוצות יריבות שהוכו, הושפלו ואוימו בידי כנופיות בית"רים שאמנם לא היו אמיתיים, אבל חרף זאת הצליחו לאחוז באבנים ובמוטות ברזל ממשיים לגמרי.

טורו המצוין של סגל יכול בהחלט לשמש קול קורא לבית"רים השפויים לחזור הביתה, אבל כל עוד החזון הזה אינו מתממש, אי אפשר להתייחס אליו כאל עובדה. ייתכן שהרחובות גדושים באוהדי בית"ר סמויים מן הדגם שסג"ל עורג אליו: לאומיים וסובלנים, ציונים שרגישים למצוקות המיעוט, בני דמותם של ז'בוטינסקי, בגין ודוד הורן. היום שבו רבבות בית"רים כאלה יצאו מהארון ויצעדו זקופי קומה ליציעי טדי יהיה חג לכדורגל שלנו ולחברה הישראלית בכלל. אלא שעד שאותו היום יגיע, הדרך היחידה לזהות בית"רים אמיתיים תישאר הצצה דרך החלון, לעבר האנשים שלובשים בפועל חולצות צהובות עם מנורה. התמונה הנשקפת משם היא, במחילה, לא משהו.

הגעתם של אדלר ולוין היא רגע האמת של אוהדי בית"ר