העיקר שהלוזונים שיחקו אותה

את המשפט של השבוע אמר יוסי דהאן, הספונסר של עירוני אשקלון, כשהצהיר שהקבוצה שלו לא תשחק בשנה הבאה בליגת העל בכדורסל (הצהרה שהוא חזר בה כעבור כמה ימים). "אני מעדיף לתרום לנזקקים ולבתי חולים מאשר לשלם לשחקנים זרים", אמר במשפט קטן ותמציתי, שממחיש במדויק עד כמה עצובה היא הבדיחה. בארבע השנים האחרונות הוא "השקיע" בקבוצה האשקלונית עשרה מיליון שקל (המירכאות מנסות להמחיש את האירוניה במילה "השקעה", מאחר שאין באמת סיכוי שהכסף יניב איזשהו רווח בעתיד), ובתמורה, בשנה האחרונה הקבוצה שלו מכרה כרטיסים בסכום המוערך ב-100 אלף שקל. מה אפשר להגיד? צודק. אם אף אחד לא בא לאולם, ואם זה גם לא מעניין אף אחד בטלוויזיה, הרי שכל השקעה בליגת הכדורסל היא חסרת היגיון וחסרת צידוק כלכלי. דהאן הגדיר זאת היטב: אם כבר לזרוק כסף על אנשים אומללים ומוכי גורל שנזנחו על ידי החברה - עדיף לתרום לנזקקים ולא לשלם לכדורסלנים זרים.

גם בני השרון הריחה בתקופה האחרונה את הסוף. אפשר גם להבין את לני רקנאטי, שזעם כששמע שעיריית רעננה תקצץ בתמיכתה בקבוצה, אבל עם כל האהבה לספורט - האם באמת אפשר לבוא בתלונות לעירייה? לא עדיף לה להשקיע בתשתיות, בבתי ספר, בביוב, במפוחים רועשים – בכל דבר מאשר בכדורסל הכושל הזה? שיא האירוניה היה כשאלדד אקוניס איים שהקבוצה תעבור להרצליה. גם בארה"ב קבוצות לפעמים עוברות מעיר לעיר, ואפשר רק להעריך כמה התרגשו באוקלהומה סיטי כשגילו שהסוניקס עוברים לעיר שלהם, או איזה דרמה הייתה בזמנו כשהדודג'רס עזבו את ברוקלין. אבל למי באמת אכפת מבני השרון? איזה תושב רעננה נסער מעזיבתה? איזה תושב הרצליה מרגיש גאווה מיוחדת בעיר שלו, עכשיו כשהתבשר שבני השרון ואקוניס יארחו שם את משחקיהם? ובני השרון היא עוד יחסית קבוצה מצליחה, שיחסית נחשבת למותג, שיחסית מנוהלת היטב ורשמה הצלחות בשנים האחרונות. למי אכפת מהכדורסל הזה?

ולא שבכדורגל המצב יותר טוב. בית"ר ירושלים והפועל פתח תקוה, שניים מהמועדונים המפוארים בתולדות הכדורגל המקומי, עומדים בפני פירוק ופשיטת רגל. זה לא באמת עניין של חובות עבר, אלא בעיקר בגלל העתיד: אף אחד לא רוצה להשקיע בהן כסף. אפילו הטיפשים התורנים, אלה שדוחפים את עצמם לתקשורת כמועמדים לרכוש את הקבוצות רק בניסיון נואש למשוך תשומת לב, אפילו הם נעלמים (אולי חוץ משון מקייטן, שממשיך להתעקש). ובהחלט אפשר להבין אותם. זה לא רק שהמנהלים של הקבוצות הללו שערורייתיים, זה לא רק שההתאחדות כושלת, אלא גם האוהדים עצמם נוהגים לעשות יותר מהומות מאשר מחוות אהבה. מי צריך את החרא הזה על הראש שלו?

מילא אם זה רק היה מסתכם בזה, אבל לא, ממש לא. סכנין מחפשת באופן נואש ספונסר, באשקלון באמת ובתמים מודאגים מעזיבתו האפשרית של פרוספר אזגי, והבשורה הכי חיובית מהשבוע הזה היה סכסוך הסוכנים המכוער בין דודו דהאן לאבי נמני, בקרב בו חובבי הכדורגל ישמחו לראות את שני הצדדים מדממים וכואבים. ובדיוק בשבוע השערורייתי הזה, כשכל הזוהמה התפרצה החוצה, התבשרו אוהדי מכבי תל אביב שמחירי המנויים עלו. כלומר, בזמן שליגת העל מאבדת לגיטימציה וקורסת כלכלית, אחרי שנה כושלת ואחרי מפחי הנפש של הצהובים, אחרי קיץ נטול רכש ואחרי מכירת הכוכב מאור בוזגלו – דווקא עכשיו במכבי סבורים שהגיע הזמן להעלות את מחירי המנויים. ולמה? כי היה קיץ שקט. בלי סקנדלים, בלי רכש, בלי ציפיות. המאמן אותו מאמן, ההגנה אותה הגנה, ועדיין, שקט. ואם יש שקט, כלומר אם לא עשינו שום דבר מיוחד, אזי יש לגיטימציה להתפרע, ואפשר להעלות את מחירי המנויים. מה זה אומר? שהנחת היסוד של ראשי מכבי – כמו של כולנו - היא שמי שעדיין אוהב כדורגל ישראלי, הוא אדם טיפש וחסר תקנה, ובעיקר מנותק מהמציאות וחסר יכולת חשיבה הגיונית.

חשוב לציין שאני אחד מהטיפשים האלה. למרות החלטת ההנהלה השערורייתית, גם השנה אקנה מנוי. שוב איאלץ להשפיל את עצמי, ואצור קשר עם השכנה של הדודה הזקנה שלי כדי שתארגן לי את ההנחה של "חבר" בשביל לחסוך כמה מאות שקלים. ככה זה, אנחנו כבר רגילים להיות מושפלים. מזמן הרמנו ידיים. אנחנו כבר מכירים היטב את התחושה שהכדורגל הישראלי הוא עיסוק חולני ושההשקעה בו היא ללא תמורה. אבל אז קרה משהו מעט מעודד ומאוד מוזר: אוקזר החתימה את בן שהר תמורת שכר של 550 אלף יורו לעונה. ואוקזר היא, כידוע, קבוצה מכובדת. אני מעריך את הישגי המועדון לאורך השנים. אני גם מניח שיש לה מחלקת סקאוטינג ושההחלטה של מנהליה להחתים את החלוץ הייתה מחושבת. אבל ההחתמה של שהר רק מחזקת את הנחות היסוד של הכדורגל: טיפשים יש בכל העולם. גם בצרפת לפעמים שופכים כסף לביוב, גם באירופה הענף מנוהל על ידי אנשים חסרי אחריות כלכלית.

אבל על כל הפסד, יש מי שמרוויח. בצד השני של כל עסקה מוזרה, יש מי שחוכך ידיים בהנאה. השבוע היה זה עמוס לוזון, שמכר להפועל תל אביב 50 אחוז מכרטיסו של עומר דמארי ב-1.2 מיליון יורו. ולא שאני נגד העסקה. להפך. כיף לראות שמישהו עדיין מאמין בכדורגלן הישראלי ומוכן לשפוך עליו עשרות מיליוני שקלים. כיף לראות אנשים שהתשוקה של הכדורגל עדיין מעוורת את עיניהם. עדיין יש מנהלים שמוכנים לעשות הכל כדי לחוות כמה רגעי אושר על המגרש, כאלה שיודעים שהרגע בו הקבוצה מנצחת והקהל צוהל ביציעים שווה יותר מהכל. הרי בסופו של דבר, גם לני רקנאטי ויוסי דהאן החליטו להישאר. האהבה שלהם לספורט חזקה יותר מצידוקים כלכליים, וזה באמת יפה.

האם עומר דמארי שווה את המיליונים שהושקעו בו?

אבל למה תמיד רק הלוזונים הם אלה שמרוויחים? למה הסמלים העיקריים לעסקנות ולהתנהלות אלימה הם אלה שמנצחים? למה רק אלה ששולטים במסדרונות האפלים של ההתאחדות והנהלות האיגודים מצליחים לעשות פה כסף? כי באמת, מי זה העומר דמארי הזה? אילו מבצעי כדורגל סוחפים אתם זוכרים מחלוץ מכבי פתח תקוה? אם כבר שמו של דמארי חקוק לי בראש, זה רק בגלל ההחלטה המוזרה של לואיס פרננדז להציב אותו בהרכב הנבחרת בימים בהם טוטו תמוז להט. אז כן, הלוזונים שוב שיחקו אותה. מה כבר ניתן להגיד על אלה שנחשבים למרוויחים הכי גדולים בעולם המפוקפק הזה? אילו שבחים ניתן להעניק לבודדים שמצליחים להמשיך להתל בכולם ולסחוט רווחים מעולם הכלום הזה? מצטער, לא ממני.