בסכנת הכחדה

כך מלמדים אוהדי בית"ר ילדים לשיר נגד ערבים

נכון לעכשיו, זהו הקיץ העצוב ביותר בתולדות בית"ר ירושלים. קיץ ללא רגש, ללא אמוציות, ללא פנטזיות. בית"ר ירושלים, אחד המועדונים המפוארים בתולדות הכדורגל הישראלי, מתפרק מנכסיו, אבל כל ציוץ של טביב או הראל זוכה להרבה יותר לייקים. בית"ר נדחקת לשולי החדשות. לשולי השיח הציבורי. אפילו משפטים כמו "אין ליגה בלי בית"ר ירושלים" כבר לא נשמעים הגיוניים לאף אחד ולא נאמרים על ידי איש. יש ליגה, והיא מסתדרת לא רע בלי בית"ר ירושלים. יש שיאמרו, אפילו מסתדרת טוב יותר.

הבעיה המרכזית, מעבר לאנשים שמנהלים אותה, היא שבית"ר איבדה את כל הנכסים המרכזיים שלה. בית"ר היא כבר לא כוח פוליטי. בעבר משברים מהסוג הנוכחי היו מוציאים מספר פוליטיקאים בכירים לתחרות מי יציל את בית"ר. היום בית"ר היא לא נכס אסטרטגי עבורם והם לא רצים לסייע לה. בית"ר היא גם לא כוח חברתי. היא עול חברתי. החברה הישראלית דחקה את בית"ר ירושלים לשוליים. למרות שישראל הופכת יותר ויותר ימנית, להרבה אנשים נוח למתג אוהדי בית"ר בתור העשבים השוטים של הימין הישראלי. מי שהייתה פעם הרוח העממית של הרחוב הישראלי, נכנסה לגטו שאיש לא יודע איך אפשר לצאת ממנו.

בית"ר כבר הולכת ומאבדת גם את הנכס העיקרי שלה, והוא הקהל. אוהדי בית"ר לא באמת אדישים. הם מיואשים. הם שבעים. הקבוצות האפורות והכושלות שנבנו בשנים האחרונות בטדי הבריחו את רוב האוהדים. בעונה שעברה אפשר היה לחזות בקרחות ביציעים שהזכירו משחקים של הפועל ירושלים בשנות ה-90 המאוחרות. בית"ר היא כמו חולה ששוכב כבר חודשים בבית החולים, שזהו כנראה האשפוז העשירי שלו. בהתחלה רבים הגיעו לבקר מתוך נימוס. בזמן האחרון לאף אחד כבר אין כוח. כולם מחכים להודעה.

במצבים כאלה כמו הקיץ, קבוצה צריכה מנהיגים או עוגנים להיאחז בהם כדי לצאת מהבוץ. לבית"ר אין כבר כמעט עוגנים. רק היסטוריה שאין מי שיעלעל בה. אבל אין לה גם מנהיגים. המנהיגים שלה לא באמת מוכנים ללכת בראש הטור ולשמש דוגמה אישית. על איציק קורנפיין ומשכורתו המבישה נאמר כאן מספיק בשנים האחרונות. על אדם נבזה כמו ארקדי גאידמק לא צריך להשחית מילים. אבל גם שחקניה הוותיקים של בית"ר נדבקו במגפת חוסר המודעות העצמית, שהחלה בבזבוז הכסף המשווע והלא האחראי בעידן גאידמק. זה גם החטא שיכול את הקבוצה לשלוח לפח הזבל של ההיסטוריה.

הכוונה היא בעיקר לאבירם ברוכיאן ועמית בן שושן. שניהם, כך מספרים, אמורים להרוויח בעונה הבאה כ-350 אלף דולר, מי יותר ומי פחות. חוזר: 350 אלף דולר. שניהם יודעים מה המצב הכלכלי של המועדון, שניהם אמורים לדעת שהיכולת שהם גילו בשנתיים האחרונות לא נותנת להם זכות לדרוש משכורת כזו. אבל בן שושן וברוכיאן מחכים. אולי יבוא רוכש שישלם את מה שנחתם איתם בעידן גאידמק. אולי קורנפיין שוב ימצא איזה תורם אלמוני מדרום אפריקה. שחקני כדורגל לא אוהבים שנכנסים להם לכיס, ובצדק: אלו הם חוקי המשחק. אבל במקרה של ברוכיאן ובן שושן מדובר באטימות לא מקובלת. אגואיזם טהור. משניים שבית"ר יקרה להם, לא נדרשת יותר מדי אינטליגנציה כדי לגשת למשרדים של היו"ר ולקצץ מיוזמתם. זו לא תמימות. זה הגיוני. אפילו תורידו 100 אלף דולר כל אחד, למרות שגם כ-250 אלף דולר לשחקנים כאלה זו חוצפה. אלא שבן שושן וברוכיאן מתנהלים הקיץ באדישות אינטרסנטית, בדיוק כמו הפוליטיקאים שעזרו פעם לבית"ר וכמו רוב האוהדים העייפים.

גם עיריית ירושלים, למרות מאמציו הכנים של ראש העירייה, לא ממש עוזרת. העירייה הולכת להשקיע עשרות מיליונים בשיפוץ טדי ולהפוך אותו לפיל לבן עם 30,000 מקומות, שברוב משחקיה של בית"ר יראה כמו אצטדיון רמת גן. לא ברור למה ראש העיר לא שופך את הסכומים האלה על בניית מגרשי אימון לבית"ר ירושלים, והאחיות שלה באדום. ניר ברקת טוען שלשיפוץ טדי הרבה יותר קל לו לגייס תורמים, אבל זה עדיין לא מנקה אותו מאחריות. בעיר בלי תרבות פנאי, לקבוצות הספורט בירושלים יש הכי מעט מגרשי אימון. אם ברקת היה משקיע את המאמץ שהוא הקדיש למציאת בעלים לבית"ר בבניית מגרשי אימון ובית למועדון, שכרו ההיסטורי היה הרבה יותר גבוה.

לכן, זהו המשבר החמור ביותר בתולדות בית"ר ירושלים. ממשבר למשבר בית"ר איבדה עמדת כוח אחרי עמדת כוח, עוגן אחרי עוגן. הקבוצה נמצאת עדיין באותה סיטואציה שבה הייתה בתחילת שנות ה-80. גם אז היא חיה מהיום למחר. גם אם יימצא בקרוב הרוכש, זה יהיה בסך הכל עוד פרפור של גסיסה. מה הוא כבר יעשה, אותו רוכש אלמוני? כמה זמן הוא ישתמש בצעצוע לפני שהוא יזרוק אותו? תכנית ההבראה של המועדון היא לא רק תזרים מזומנים. אם היו"ר הקיים לא היה קרוע בין יותר מדי אינטרסים ומקיף את עצמו באנשים שהיו מחזקים חולשות שלו, הוא יכול היה בתקופה שלו בתפקיד ליצור סביבה עסקית שהייתה הופכת את בית"ר לקבוצה אוטרקית שמסוגלת לקיים את עצמה. כרגע זו רק מציאות זמנית, אבל בטווח של 20 שנה היא עלולה להפוך למציאות קבועה. בית"ר ירושלים יכולה להיעלם מהמפה. ספק אם מישהו ישים לב.