הזדמנות שאסור לפספס: פיינל פור 2011 פתוח לגמרי

"כל ילד חולם לזרוק את הזריקה שתביא את התואר. אלא שכילד, אתה מנסה לביים את זה כמו בסרט: בפיגור שתי נקודות עם הכדור. 4... 3... 2... 1.. אתה זורק - זה נכנס. וזה באמת קרה".

15 שנה אחרי אחד הסלים הגדולים בתולדות הכדורסל האירופי, נזכר אלכסנדר סאשה דג'ורדג'ביץ' בשלשת הניצחון ההיסטורית שהעניקה לפרטיזן גביע אירופה ראשון. וזה קרה ממש כמו שדג'ורדג'ביץ' הצעיר בוודאי פינטז בראשו, על בלטות סדוקות במגרשי כדורסל פתוחים בבלגרד. חובנטוד בדאלונה, במשחק הגמר הראשון שלה גם כן, הוליכה 68:70 בגמר הפיינל פור של 1992. על שעון המשחק נותרו שניות ספורות. פרטיזן הוציאה את הכדור לרכז הנהדר שלה, שרץ את כל המגרש, בראשו ובזווית מסוימת הצטמצם השעון - 4...3...2...1. ואז, בבת אחת, עצר הרכז היוגוסלבי, התרומם לזריקה על שני שחקני הגנה ספרדים - והפך את החלום למציאות.

אולם אבדי איפקצ'י באיסטנבול יצא מגדרו. פרטיזן חגגה את התואר ההיסטורי שהיה הרבה יותר מסתם עוד קבוצה שקולעת יותר סלים ועל כן מניפה גביע. את כל משחקי הבית שלה זולת אחד נאלצה פרטיזן - כמו ציבונה זאגרב וספליט באותה עונה - לשחק מחוץ לביתה בשל חשש מובן של פיב"א. וכך, מספר חודשים אחרי שקרואטיה, סלובניה, מקדוניה ובוסניה הכריזו על עצמאותן מיוגוסלביה, כשהבית החדש הפך לפואנלברדה שבפאתי מדריד ועם ממוצע גילאים של 21.7, השיגה פרטיזן בלגרד את ההישג הגדול בתולדותיה כנגד כל הציפיות. פרדראג דנילוביץ', שנבחר ל-MVP של אותה עונה, יודה מאוחר יותר: "היה טוב לנו לבוא כאאוטסיידרים". למאמן של אותו דנילוביץ' קראו ז'לימיר אוברדוביץ', וב-16 באפריל 1992 הוא הניף את גביע אירופה הראשון שלו כמאמן ראשי, והוא בסך הכל בן 32. בסוף השבוע הקרוב הוא יחפש את התואר השמיני שלו, שאולי יקבע את מעמדו כמאמן הגדול בתולדות היורוליג. וממש כמו ב-1991/92, גם העונה קיבלו חובבי המפעל פיינל פור ללא פייבוריטית. מה זה אומר? אולי שום דבר. אולי הכל.

"אני מסכים שזאת היתה עונה מאוד בלתי צפויה. אני באמת מאמין שבכל תחילת עונה רק מספר קטן מתוך 24 הקבוצות לא שמות את הפיינל פור כמטרה", אומר אותו אוברדוביץ', 19 שנים אחרי הגביע ההיסטורי של פרטיזן. בשבועות האחרונים התראיינו כמעט בכל מקום ארבעת המאמנים שיגיעו לברצלונה בסוף השבוע הקרוב, וכמעט כולם אמרו דברים דומים: הפעם אין פייבוריטית. לכל הקבוצות סיכוי שווה. שחקני ריאל מדריד, מכבי תל אביב, פנאתינייקוס וסיינה הוסיפו דברים דומים. נראה שהשנה, עוד יותר מבעבר, ארבע קבוצות נכנסות למעמד השיא של הכדורסל האירופי בלי שמץ של מושג כיצד ייצאו ממנו.

אם חוזרים לעשור הקודם ביורוליג מוצאים שלל קבוצות פאר, שלא לומר שושלות: מכבי תל אביב של שאראס, פארקר וויצ'יץ' ובאסטון (זכו בסופרוליג ב-2001 וביורוליג ב-2004 ו-2005); צסק"א מוסקבה של מסינה ופפאלוקאס (2006, 2008); פנאתינייקוס של אוברדוביץ' ובודירוגה (2000, 2002), ולאחר מכן של אוברדוביץ' ודיאמנטידיס (2007 ו-2009). אם מוסיפים לכך שתי קבוצות פנטסטיות שונות של ברצלונה (פסיץ', בודירוגה ושאראס ב-2003 והקבוצה המאוזנת והרצחנית של 2010), מקבלים רשימת אלופות מכובדת עד מאוד. לא כולן אולי היו פייבוריטיות ברורות ומובהקות עם כניסתן לפיינל פור (אם כי מרביתן כן), אך בעשור החולף קשה להצביע ולו על פיינל פור אחד בו ארבע הקבוצות היו פחות או יותר שוות ברמתן, וברמתן הבינונית, יש לציין.

אמת, ניתן למצוא לא מעט אלופות מפתיעות מאז הוצגה שיטת הפיינל פור ב-1988. על פרטיזן של 1992 כבר דיברנו בפתיחה, אך גם בשנה שלאחר מכן קיבלה אירופה אלופה מסעירה ומפתיעה לא פחות – לימוז' הצרפתית, שהדהימה בחצי הגמר את ריאל מדריד של סבאוניס, ועצרה בגמר את בנטון טרוויזו של טוני קוקוץ' על 55 נקודות בלבד. "המאמן שלנו עשה עלינו עבודה פסיכולוגית ענקית", הודה מספר שנים מאוחר יותר רישאר דאקורי, ככל הנראה הסמל הגדול ביותר בתולדות המועדון, וסימן את בוז'ה מאליקוביץ' כאיש החשוב ביותר בסוף השבוע ההוא. "בוז'ה עשה את העבודה הטובה ביותר שלו בתחום הביטחון שלנו. הוא היה כל כך רגוע, לא היה עלינו שום לחץ. כשפגשנו את ריאל זה היה כמו לפגוש אגדה, מיתוס. אבל הכל נהיה אפשרי. כל הדלתות נפתחו. בגמר המאמן גרם לנו לחשוב שבנטון לא כל כך חזקה. בנטון של טוני קוקוץ'! והוא הצליח. האמנו לו. השאר היסטוריה".

דבריו של הכדורסלן המעוטר ביותר בתולדות הענף בצרפת לא מהווים רק קוריוז או זיכרון נוסטלגי; בתוכם מתחבאים חלק מהסודות לפיצוח הצלחה בפיינל פור. בשני משחקים נתונים, בסוף שבוע אחד, הכל יכול לקרות. הקבוצה שמגיעה הכי מוכנה ושלמה, לאו דווקא באספקטים שכוללים לשים את הכדור בסל, בדרך כלל תנצח אפילו אם לא תהיה המוכשרת ביותר. זה נכון לאירועי פיינל פור סטנדרטיים, ומשמעותי שבעתיים בפיינל פור 2011 בברצלונה, בו כל יתרון קטן עלול להטות את הכף לכאן או לכאן.

מכבי תל אביב, פנאתינייקוס, ריאל מדריד וסיינה לא היו פייבוריטיות מובהקות לזכות ביורוליג בשום שלב של העונה. לצהובים לקח זמן רב לשכנע את היבשת ואת עצמם שמשהו מיוחד נבנה בין כותלי יד אליהו; הירוקים מאתונה איבדו את ואסיליס ספאנוליס וניקולה פקוביץ'; הבלאנקוס אמנם העמידו בראש הפרויקט שלהם את אטורה מסינה הגדול, אך מיהרו לאכזב ולהתבלגן בתוך עצמם, מה שהביא לעזיבתו של מאמן-העל; והאלופה האיטלקית הנצחית, היא נאלצה להתמודד עם בניה מחדש לראשונה מזה זמן רב ולהיפרד בין היתר מטרל מקינטייר, רומיין סאטו, הנרי דומרקאנט ודייויד הוקינס. אם מוסיפים את המשבר של ריאל סביב פיטוריו של מסינה, הגמגום של פנאתינייקוס בשני שלבי הבתים הראשונים והפציעה הקשה של השחקן החשוב ביותר של סיינה (בו מקאלב), מקבלים לפחות שלוש קבוצות שהתקשו לשמור על מומנטום לאורך זמן. היחידה שעשתה זאת, מכבי תל אביב, איבדה את השחקן החשוב ביותר שלה (דורון פרקינס) בסדרת רבע הגמר.

מבט חטוף בטבלת יחסי ההימורים לזוכת היורוליג טרם יצאה העונה לדרך יכול ללמד גם כן על כך שהפייבוריטיות הגדולות בספטמבר הן לאו דווקא אלה שישחקו על הגביע במאי. ברצלונה (יחס של 2.6), אולימפיאקוס וצסק"א (יחס של 6.0) היו המועמדות המובילות לזכיה בגביע. פנאתינייקוס דורגה רביעית (7.5), ריאל מדריד חמישית (10.0), סיינה שביעית (17) ומכבי תל אביב שמינית (21.5), לאנשי עסקים ממולחים במיוחד שמחזיקים מכונת זמן בתחתית הארון. אלא שכאמור, עונת 2010/11 היתה משוגעת לחלוטין מתחילתה ועד רגע זה. כעת קל לשכוח ששלוש מתוך ארבע משתתפות הפיינל פור העפילו לסופ"ש הגדול בברצלונה בלי יתרון ביתיות. עד העונה, מאזן ההעפלה של קבוצות ללא יתרון ביתיות לפיינל פור עמד על 21:3. קל בוודאי גם לשכוח כי שלוש מתוך ארבע הקבוצות הפסידו את המשחק הראשון בפתיחת ההצלבה, וגם כאן נתון סטטיסטי המצביע על הייחודיות שבעונה הנוכחית: עד 2010/11, מאזנן של קבוצות שהפסידו את המשחק הראשון בהצלבה אך בכל זאת עלו לפיינל פור, היה 21:3.

במובן מסוים, שלל הסדקים השונים ומבול הספקות והביקורות שצברו משתתפות הפיינל פור לאורך העונה הארוכה עשויות כעת לשחק לטובתן. הרי סביר להניח שמכבי תל אביב וסיינה החדשות היו חותמות מבעוד מועד על הגעה לברצלונה; כשריאל מדריד דשדשה ביורוליג ובליגה הספרדית ונאלצה להיפרד מהאדם היחיד ביבשת שאמור היה להצליח לרפא אותה ולהחליפו בעמנואלה מולין חסר הנסיון, היא בוודאי לא חלמה להגיע לפיינל פור. היחידה שהתחילה את העונה הזו עם יומרות אמיתיות ללכת עד הסוף היא פנאתינייקוס, אך גם היא, כאמור, נחלשה בהשוואה לעונה שעברה.

שאוליוס שטרומברגאס, שהוביל את ז'לגיריס לזכיה ביורוליג של 1999, הסביר היטב בשעתו את ההישג הגדול של הליטאים: "בתחילת העונה אפילו לא העזנו לחשוב על זכיה בגביע; המטרה היתה לעלות לשלב הפלייאוף. אלא שלאחר שעלינו, לא היה עלינו לחץ מבחוץ והכל נהיה קל יותר. ידענו שעבור רבים מאיתנו זו עשויה להיות הזדמנות ייחודית לזכות בתואר, ועשינו את זה. אף אחד לא יכול היה לעצור אותנו". הצלף הליטאי שנבחר ל-MVP של המפעל באותה עונה נוגע באחת הנקודות הכי בלתי צפויות ובתוך כך, אחת המהותיות מכולן באירועים מסוג זה: מומנטום שיכול להיווצר מהר כשם שהוא נעלם מוקדם יותר, או להיפך. במובן הזה, פחות חשוב איך הגעת לפיינל פור - חשוב מה אתה עושה כעת, ב-72 השעות הגורליות ביותר שלך העונה.

על פניו, ניתן לזרוק אל הכתב מספר אלמנטים שעשויים להכריע את הפיינל פור. עם זאת, לא ברור עד כמה ישחק הקהל, למשל, תפקיד; ממוצע הקהל של סיינה העונה היה כ-4,800 בלבד, ריאל מדריד הביאה הכי מעט אוהדים מכל הנציגות הספרדיות במפעל (6,500), ועל כן, לא בפעם הראשונה, למכבי תל אביב עשוי להיות יתרון מסוים בתחום זה. נוסף על כך, ובניגוד למקרי עבר רבים, די קשה להצביע על שחקנים התקפיים מהעילית של אירופה, אשר עשויים להתפוצץ למשך שני משחקים רצופים ולסחוב את קבוצתם אל הגביע למרות. אם כך, האם היתרון החבוי נמצא במאץ'-אפ בין המאמנים? ז'ליקו אוברדוביץ לא חושב כך: "נסיון תמיד עוזר, בוודאי, אבל לדעתי השחקנים הם אלה שיכריעו. אני לא חושב שאפשר להגיד איזו קבוצה פייבוריטית. לפני חודשיים או שלושה, אף אחד לא היה אומר שחלק מהקבוצות שהגיעו לכאן יהיו בפיינל פור. אבל הנה אנחנו".

אכן, הנה הן. ארבע קבוצות שנכנסות לסוף השבוע הקרוב עם הרבה יותר להרוויח מאשר להפסיד. על הנייר פיינל פור 2011 מסתמן כאחד השקולים ב-20 השנים האחרונות. כעת לא נותר אלא לחכות בסבלנות ולראות מי תנצל את השוויון הזה בצורה הטובה ביותר, שכן בעונת יורוליג רגילה, ספק אם אפילו אחת מהן היתה רחוקה כעת שמונים דקות מלהניף את גביע אירופה.