לפני כחודש, בעיצומו של קיץ עמוס ב-NBA, התרחש רגע שעבר הרבה מתחת לרדאר: רוי היברט הודיע על פרישה. הסנטר בן ה-31 לא שיחק בליגה בעונה החולפת, הבין שהוא לא הולך לקבל הזדמנות גם בעונה הקרובה והחליט שהספיק לו. הסיפור הזה מפתיע ויוצא דופן מאוד, כי רק לפני חמש שנים היברט היה אחד השחקנים החשובים ב-NBA. הוא לא עבר בתקופה הזאת פציעה משמעותית או אירועים אישיים חריגים, ככל הידוע לנו מדובר בפרישה על רקע מקצועי נטו. אחד השחקנים החשובים בליגה לפני חמש שנים הפך להיות לא רלוונטי ל-NBA כיום, כשהוא צעיר בשנתיים מלברון ג'יימס.
הסטטוס של היברט יכול לשמש מקרה מייצג נהדר לשינויים שעברו על ה-NBA במהלך השנים האלה, שינויים שחלקם אפילו הואצו כתגובה לדומיננטיות שלו. הוא עשוי להיות הקורבן הגדול ביותר של המהפכה שהתרחשה בעולם הכדורסל בעשור האחרון והשפיעה, יותר מכל, על עמדת הסנטר. לפני עשר שנים, כאשר היברט נבחר בדראפט, שחקן מאסיבי בגובה 2.18 מטר, עם יכולות בצבע בשני הצדדים, היה מצרך הכרחי בכל קבוצה. כיום הכבדות של שחקן כזה והמחסור שלו בקליעה מבחוץ הופכת אותו לנטל שקשה עד בלתי אפשרי לחפות על החסרונות שלו.
"מפתיע אותי שהוא נאלץ לפרוש. אני מאמין שהוא עדיין יכול להיות שחקן טוב בליגה", הודה לאחרונה מאמנו באינדיאנה פרנק ווגל, אך ניתח בפשטות: "הליגה השתנתה. הליגה השתנתה והתפתחה והוא הפך לקורבן. את מה שהוא נתן לנו בתמונה הגדולה וגם בדברים הקטנים יותר הוא כבר לא יכול לשחזר".
עוד בנושא
סטפן קרי: "דמרכוס קאזינס יעניק לנו מימד שלא היה לנו בעבר"
דריל מורי: "לברון ג'יימס השחקן הגדול בכל הזמנים, בפער גדול"
שיגעון גדלות: חזרה לקיץ 2000, ששינה את הקריירה של שאקיל
כאשר חושבים על השינויים שעוברים על הליגה נוטים לחשוב מיד על מהפכת השלשות והקצב, אבל השינוי במעמד הסנטר החל עוד לפני כן. כאשר היברט נבחר בדראפט 2008 ה-NBA עדיין נחשבה לליגה של שחקני פנים גדולים. כבר היו פחות כאלה מאשר בשנות ה-90', אבל הסברה הרווחת עדיין הייתה שכמעט בלתי אפשרי לזכות באליפות בלי שחקן פנים דומיננטי. שאקיל אוניל וטים דאנקן חילקו בינהם כמעט את כל האליפויות מאז התפרקות הבולס של מייקל ג'ורדן ודוויט הווארד התחיל את מה שאז נראה היה כמו השתלטות על הליגה.
הרגע הזכור ביותר בקריירת המכללות של היברט היה הדו קרב האישי שלו ב-2007 מול מי שאמור היה להיות הסנטר הגדול הבא: גרג אודן. ג'ורג'טאון של היברט אמנם הפסידה לאוהיו סטייט של אודן, אך היברט ניצח במאץ'-אפ האישי. הרבה יותר מהיכולות ההתקפיות שהוא הראה בפוסט בתקופת המכללות, זו היכולת לשמור על שחקני פנים בכירים שעניינה את קבוצות ה-NBA ושכנעה את אינדיאנה לבחור בו במקום ה-17 בדראפט.
אבל אודן התברר כפצוע כרוני ולא הותיר חותם ב-NBA (באופן אירוני, ב-2013 מיאמי הביאה אותו במטרה לעצור את היברט), שאקיל פרש, דאנקן המציא את עצמו מחדש כחלק מהסגנון המרהיב של הספרס, דוויט נתקע ואף סנטר בכיר חדש לא התפתח. קבוצות כמו בוסטון ודאלאס לקחו אליפויות בלי שחקן פנים קלאסי וה-NBA הפכה להיות, לפני כל דבר אחר, ליגה של שחקני חוץ חודרים: קובי בריאנט, דווין וויד, לברון ג'יימס, דרק רוז. היכולות ההתקפיות של היברט, בעיקר הוק-שוט בשתי הידיים וריבאונד התקפה, הספיקו כדי להפוך אותו לסנטר פותח מתקבל על הדעת, אך היכולת המרכזית שהביאה אותו לליגה התבררה ככמעט חסרת חשיבות בתחילת העשור הנוכחי.
למזלו, היברט הגיע לאינדיאנה בתקופה בה היה מדובר באחד הכוחות העולים בליגה. פרנק ווגל בנה קבוצה מאוזנת ואיכותית סביב פול ג'ורג' שהלך והשתבח, ואחרי הדעיכה של בוסטון וההיעלמות של שיקגו של רוז הקבוצה הזו התבררה כיריבה העיקרית במזרח של מיאמי של לברון, וויד וכריס בוש. היריבות מול שניים מהחודרים הטובים בהיסטוריה של המשחק עזרה להיברט להמציא את עצמו מחדש כמומחה מספר 1 בליגה בהגנה על הטבעת מול חדירות.
השליטה הנהדרת של היברט בגוף שלו הפכה את מושג ה-verticality - היכולת לקפוץ ישר למעלה, בלי להוריד ידיים, באופן שלא נחשב לעבירה - לאחד ממושגי המפתח המקצועיים בשנים ההן. הוא הביא לשלמות את היכולת להגיע לעזרה, להקשות על חודרים ולשנות זריקות בצבע מבלי לבצע עבירות, הוא הצליח להיכנס אפילו לראש של לברון שהרבה להתלונן על השריקות שלא קיבל מולו. אינדיאנה הייתה אז קודם כל קבוצה הגנה אדירה והיברט היה העוגן ההגנתי שלה.
פלייאוף 2013 היה רגע השיא בקריירה שלו. זה החל עם בלוק אדיר מול כרמלו אנתוני ברגע מכריע במשחק השישי של חצי גמר המזרח, מה שהפך לרגע האיקוני של היברט. ואז הגיע גמר המזרח מול מיאמי. כאן היברט לא הסתפק בהגנה נפלאה מול האלופה, אלא סיפק את הסדרה ההתקפית הטובה בקריירה שלו. הוא ניצל את המחסור של ההיט בשחקן במימדים שלו כדי לתפוס מקום בפוסט והביא לידי ביטוי את השליטה שלו בגוף כדי להתמודד עם עזרה ולהגיע בקצב האיטי שלו לזריקות שרצה. הוא סיים את הסדרה הזאת עם 22.1 נקודות ב-55.7 אחוזים מהשדה ו-10.4 ריבאונדים. מיאמי ניצחה בשבעה משחקים, אבל יצאה עם תחושה שרוי היברט בהחלט יכול להיות השחקן שיפיל את האימפריה.
העונה הבאה, עונת 2013/14, היא המעניינת ביותר בקריירה של היברט. אינדיאנה פתחה אותה בסערה, העמידה נתונים הגנתיים היסטוריים ונראתה כמו אלופה בהתהוות, היברט היה אמור לטייל לתואר שחקן ההגנה של העונה. אך בחצי השני של העונה קרה לקבוצה הזאת משהו, שהשפיע על היברט יותר מכל אחד אחר. בקרוב אגיע לחלק המקצועי, אך חשוב לזכור שהקריסה בתקופה הזו החלה סביב הבעיות הפנימיות באינדיאנה. עמדת הפייבוריטית כנראה לא עשתה טוב לקבוצה של ווגל, האווירה בחדר ההלבשה הפכה לרעילה, ההגעה של אנדרו ביינום ערערה את הביטחון של היברט. אחרי האולסטאר האחוזים שלו צנחו אל מתחת ל-40 ונדמה היה שהוא איבד את היכולת לקלוע סל.
בסיבוב הראשון של הפלייאוף אינדיאנה פגשה את אטלנטה, קבוצה של 38 ניצחונות ששיחקה ללא אל הורפורד, הכוכב הפצוע שלה. מייק בודנהולזר החליט לבצע ניסוי והעלה חמישייה שבה כולם זורקים משלוש, כולל הסנטר פרו אנטיץ'. הניסוי הצליח הרבה מעל למצופה, בעיקר בהשפעה שלו על היברט. הסנטר לא הצליח להתמודד עם הצורך לרדוף אחרי שחקנים על קו השלוש ולא יכול היה להביא לידי ביטוי את יכולת ההגנה שלו על הטבעת. זה השפיע גם על היכולת ההתקפית של היברט, שנראה אבוד לגמרי בסדרה הזאת. כדי לשרוד בשבעה משחקים ווגל נאלץ להשאיר את הסנטר שלו בחוץ לדקות ארוכות מאוד.
אינדיאנה שוב הגיעה לגמר המזרח מול מיאמי, שם התברר שאריק ספולסטרה ראה את הניסוי של בודנהולזר והפנים. לאחר שבמשחקים הראשונים בסדרה הוא עוד חשש ממשחק הפנים של הפייסרס והשתמש ביודוניס האסלם, במשחק הרביעי הוא כבר שלח את מומחה השלשות רשארד לואיס לחמישייה. מכיוון שזו הייתה גם השנה בה כריס בוש התחיל לזרוק שלשות באופן עקבי, היברט שוב מצא את עצמו מול חמישה שחקני חוץ לכל דבר. ספולסטרה גילה על הדרך שעם שחקני הגנה זריזים ודינמיים ניתן גם להקשות על שחקן פנים כבד שצריך את הזמן כדי להגיע למצב הזריקה שלו, מיאמי הצליחה למנוע ממנו לקבל כדורים ולהפריע לו כשהוא כבר קיבל אותם. את שלושת המשחקים שאחרי המעבר של מיאמי להרכב נמוך היברט סיים עם 6 נקודות למשחק ב-5 מ-18 מצטברים מהשדה.
היברט לא חזר להיות אותו שחקן אחרי הפלייאוף הזה. פול ג'ורג' נפצע באותו הקיץ, אינדיאנה הפכה לקבוצה בינונית ואחרי שנה הגיעה למסקנה שהיברט כבר לא מתאים לה. כמה נסיונות קאמבק שלו נכשלו לחלוטין עד שנפלט מהליגה. אך עם כל הכבוד לשחקן, הנקודה המעניינת היא שגם הליגה לא חזרה להיות אותו הדבר. עד לפלייאוף 2014 האקסיומה ב-NBA הייתה שגדול תמיד מנצח קטן ומשחק פנים תמיד מנצח משחק חוץ. היכולת להוציא מהעניינים סנטר דומיננטי בזכות שימוש בחמישה קלעי חוץ היה מהפכני לפני ארבע שנים. שנה לאחר מכן, המעבר של גולדן סטייט להרכב הנמוך בעיצומו של הגמר מול קליבלנד של דיוויד בלאט, מעבר ששינה את פני הסדרה, השלים את המהפך. הרכב המוות של גולדן סטייט חייב לא מעט לאופן ההתמודדות של אטלנטה ומיאמי עם רוי היברט.
"זה מבאס", אמר פול ג'ורג' בתגובה לפרישה של היברט. "נכון שבליגה כיום מחפשים שחקנים מהירים יותר ולא רוצות להמר על גבוהים שלא מזיזים רגליים בזריזות. אבל מצד שני אתה רואה את בובאן מריאנוביץ', השחקן הכי גבוה בליגה, והוא לא נשאר מחוסר עבודה. אז אני כבר לא בטוח מה הסיבות לכך שרוי נפלט מהליגה".
כיום, כל שחקן פנים במכללות כבר זורק שלשות וכל קבוצה ב-NBA יכולה להעמיד הרכב של חמישה קלעי חוץ, ההגנות הזריזות מקשות מאוד על שחקני פוסט כבדים ומי שלא יודע להתמודד עם כל זה לא שורד בליגה. יש עדיין סנטרים מאסיביים שההגנה שלהם על הטבעת היא התכונה החשובה ביותר שלהם והגנות איכותיות נבנות סביבם, רודי גובר הוא הנציג הבכיר שלהם, אבל גם השחקנים האלה חייבים להיות מסוגלים, לפחות ברמה מסוימת, לשמור גם על שחקני חוץ וגם על קו השלוש. לא בטוח שאפילו גובר, שחקן ההגנה המכהן של העונה, מסוגל לשרוד הגנתית סדרה מול הקבוצות הגדולות באמת וההרכבים הנמוכים שלהן.
הסנטר הקלאסי לא גר כאן יותר וגם לא השחקנים המאסיביים שהתפקיד המרכזי שלהם היה לשמור על הסנטרים האלה. יש דור חדש ומרתק של שחקני פנים מגוונים שבהחלט ייתכן שיהפכו לשחקנים הבכירים בליגה בעוד כמה שנים, אך הם נראים אחרת לגמרי משאקיל, דאנקן והאקים אולג'ואן. אם רוי היברט היה מגיע היום לקולג' היו עובדים איתו קודם כל על זריקה משלוש ועל זריזות רגליים שתאפשר לו לכסות שטחים ולהתמודד עם שחקני חוץ בהגנה. לגבוהים שעושים את זה יש ערך גבוה גם כיום, לגודל עדיין יש ערך.
ומה לגבי היברט האורגינל? הוא התברר כקורבן של כל מיני נסיבות ויותר מדי שינויים, שיא הקריירה שלו היה קצר מאוד והוא תלה את הנעליים בגיל מוקדם מאוד. אבל הוא יוכל לספר לנכדים שלו שברגע נתון הוא היה אחד השחקנים הכי חשובים ב-NBA והשפיע על השינוי המרכזי של תקופתו. כמה שחקנים יכולים להגיד את זה על עצמם?