איזה כיף לניקו רוזברג. איך אפשר שלא לשמוח עבורו. אפילו קצת לקנא. לפנטז כל החיים שלך על לזכות באליפות הנהגים בפורמולה 1, להשיג את התואר בגיל 31, ואז לפרוש כאלוף, בשיא, הרי זה נשמע כמו חלום. אפשר להעריך אותו על הצעד הקשה, הלא אופייני, אפשר לבקר אותו כי הוא משלב גם אומץ וגם קצת פחדנות, אבל בסופו של דבר רוזברג הלך עם ההחלטה עד הסוף, בניגוד למצופה, בניגוד לכל "היגיון". "הלכתי עם הלב", הוא אמר, ובדרך כלל כשספורטאים "הולכים עם הלב" הם פשוט עוברים מצד לצד, מקבוצה לקבוצה, מזגזגים בין המיליונים של אלה למיליונים של אלה, הולכים עם הלב של ההמון. אבל רוזברג פשוט ברח, נטש, עזב את המשחק ויצא לחופשה.
הוא למעשה אומר, תניחו לי. תנו לי לנוח. שבעתי. לא צריך את הכסף שלכם, כבר יש לי מספיק. כמובן שהוא כבר מיליונר, וגם בעתיד הקרוב והרחוק הוא יוכל למצוא מקורות הכנסה, אבל אי אפשר להקל ראש באדם שמוותר על חוזה עתק של עשרות מיליוני דולרים. בעולם שבו כסף זה הכל, רוזברג מזכיר שזה לא. יש לו אישה, יש לו ילדה בת שנה, היא רק עכשיו מתחילה ללכת, מתחילה לדבר, לזהות אותו, להגיב אליו, והוא רוצה להיות שם, לידן, לצדן, לא ברכב שטס במהירות של 300 קמ"ש, בידיעה שכל תנועה לא נכונה עלולה לרסק את המשפחה. לא בבית מלון באבו דאבי, לא בנסיעות מבחן ומסיבות עיתונאים, לא במחויבויות לקבוצה ולחברה ולמותג. הוא רוצה להיות עם אשתו והילדה, בבית. בשקט, לגדל ירקות בגינה. "טיפסתי כל חיי על ההר, ועכשיו אני בפסגה, כך שזה מרגיש נכון", כתב בפרידה. הוא יכול היה לחפש פסגה חדשה, אבל הספיק לו. יש אנשים שמטפסים על הרים, אבל אני אוהב להיות בבית.
עוד בנושא:
ניקו רוזברג הדהים את הפורמולה 1: "אני פורש, הגעתי לפסגה"
המחליף של ניקו רוזברג? מרצדס מעוניינת בפרננדו אלונסו
אפשר רק לדמיין איזה לחצים הופעלו עליו כל החיים, על הילד שנולד לאבא אלוף ומגיל צעיר יועד לרשת אותו, להיכנס לנעליו. השבוע רץ בכל מקום הסרטון שלו מגיל 6, כשאבא קקה רוזברג שם אותו באוטו קארטינג, והוא ילדון צפלון, מה הוא יודע, ובסרטון אחר הוא ילד מול המצלמות, שכבר צריך לדבר כמו מבוגר, כמו מישהו שיועד להיות ילד פלא. ובגיל 20 הוא כבר בפורמולה 1, בטירוף המסחרר הזה, בעולם מלא כסף וכוח, עם יריבים שרוצים לחסל אותך, לאכול אותך. מגיל צעיר הוא נקלע לחיים האינטנסיביים האלה, שבהם המהירות היא הרבה מעבר למטאפורה לקצב החולני, הבלתי אפשרי, שבהם אתה נמדד כל הזמן, כל אלפית שנייה מכריעה, אתה נשפט כל הזמן, ולעיני המצלמה.
השנה האחרונה הייתה סוחטת רגשית במיוחד, עם המאבק מול לואיס המילטון, חברו לקבוצה ויריבו הגדול. ראש בראש אחד נגד השני, זה לצד זה במסלול, זה לצד זה בפודיום ובמסיבות העיתונאים, בתחרות סוחטת, עיקשת, במהירות 300 קמ"ש. למי יש כוח למעמסה הזאת, למתח, לחרדות והלחץ, כמה אפשר. "הוא נהג גדול, אבל לא חבר", הגדיר השבוע רוזברג את המילטון, כמו אומר שהיה מעדיף להיות בעולם נחמד יותר, מוקף בחברים ולא ביריבים. האם זאת בקשה כל כך מוגזמת? במהלך חגיגות הניצחון בלטה תמונה אחת, של אשתו מחבקת אותו, בעיניים עצומות, כאילו היא באפיסת כוחות, מותשת, רצוצה, לא מאמינה שזה נגמר. כמה הקלה. איזה כיף.
הוא פועל בניגוד לכל "היגיון", כי ה"היגיון" טוען שהוא חייב להמשיך ולצבור עוד ועוד תארים, ולנסות להיות הגדול מכולם. הרי זה מה שכולם עושים היום, זה מה שכולם מחפשים, רק השוואות היסטוריות, הישגים היסטוריים, להיחקק בספרים, להיות מונצח. ולא שזה קל לזכות בתואר אלוף העולם, הרי זה הישג שרק כמה עשרות נהגים הצליחו לעשות, אבל נחמד לראות ספורטאי שלא מתיימר לשבור שיאים, למחוץ את יריביו ולהכניע את כולם שוב ושוב. מספיק לו להיות הכי טוב, לשנה אחת. אלוף 2016. זה הכל. זה באמת הכל.
המבקרים כמובן מבקרים, הפרשנים כמובן מפרשנים, ורבים אומרים שהוא יודע למה הוא פרש, כי למעשה בעונה הבאה כבר היה לו קשה לשמור על התואר עם החוקים החדשים, שלמעשה התואר שלו הוא רק בגלל כשלים טכניים ברכב של המילטון. אבל הביקורות האלה רק מחזקות את ההחלטה, כי מה הוא צריך את כל הרוע והביקורתיות הזאת, של אנשים שלא מבינים איך אפשר פתאום לקום וללכת, הרי הוא חייב לספק תשובות והוכחות, חייב להמשיך את ההצגה, מה הוא שובר את הכלים, מה משפחה עכשיו. הם לא מבינים. וככל שהם יותר לא מבינים, הוא מבין יותר. ככל שכולם מופתעים, לו זה יותר ברור. זה אתם משוגעים, לא אני.
הנראטיב של הספורטאים האלה הוא די מוכר, ואם הכל יילך לפי התוכנית, תוך שנה שנתיים הוא יתחיל להשתעמם מחיי המשפחה והירקות האורגניים בגינה, בקרוב יחסרו לו האדרנלין, התהילה והאקשן, הוא ירגיש מין דגדוג בכפות הידיים ויבשר על קאמבק, "בתמיכת המשפחה". זה התסריט ההגיוני, השפוי, הנכון. הלוואי והוא לא יקרה, אבל כך או כך, הפרישה של רוזברג היא מעין זעקה לעולם: אתם מגזימים, אתם משוגעים, אתם חייבים להירגע.