בווידאו: תקציר התבוסה לאולם
במחשבה ראשונה, קל לייחס את התבוסה של הפועל ירושלים אמש (רביעי) לאולם הגרמנית לעניינים מקצועיים נטו. כאלו שניתן היה לזהות כבר בתקופת ההכנה של עונת המשחקים הנוכחית. לאחר שסיימנו להתפעל מהעוצמה שהפגינה סגנית האלופה בשבועות האחרונים, לרבות או במיוחד בניצחון החוץ על ולנסיה הספרדית, נדמה פתאום שמה שנראה תקוע ובעייתי במשחקי האימון בקיץ, נראה שוב כך גם עכשיו.
כאשר הפסידה ירושלים בליגה לגלבוע/גליל, או כאשר נחלצה בעור שיניה מהפסדי ליגה נוספים לנהריה או קרית גת, ניתן היה לקבל ולשמוע הסברים נקודתיים לכל אחד מהמשחקים. שתי הבומבות שחטפו שם בשבוע אחד מלמדות כנראה שהדברים מסובכים יותר. אז נכון, הפועל חולון של דן שמיר הייתה באחד מאותם הימים. יום שבו קבוצה קולעת כנגדך 13 מ-20 לשלוש נקודות, כולל שלשות שנזרקות מאזור תושבת האשך, הוא יום שבו דומה שנגזר עליך להפסיד. אבל ירושלים לא הפסידה, אלא חטפה בראש. והבעיות שלה, כך נדמה, לא לא היו רק בהגנה. אמש, מול הקבוצה שמאמן ת'ורסטן ליבנת', לא ניתן היה להתחבא עוד מאחורי תאוריית היום הגדול של היריבה. אולם סיימה את המחצית הראשונה עם 53 נקודות שנקלעו בעיקר הודות ל 14 מ-16 ל-2 נקודות. והיא לא עשתה זאת במהלכים של אחד על אחד ודהרה לסל, אלא לאחר שנעזרה ב-16 אסיסטים (!) במחצית הראשונה (!). ואם לא הייתה מורידה הילוך ב-20 הדקות הבאות, סביר שהאחוז עמו סיימה ל-2 נקודות (75%) היה מעליב, בוטל ומודגש עוד יותר על גבי דף הסטטיסטיקה.
אולם לא נתנה לאוהדיה עד כה יותר מדי סימנים לכך שמדובר בקבוצת התקפה גדולה. ככה זה שקבוצה קולעת בממוצע 74 נקודות במסגרת האירופאית ומוסרת כ-14 אסיסטים. למשחק שלם. העניין הוא שירושלים נראית כרגע שוב כקבוצה שנגדה אפשר להתבלט התקפית. אם בשבועות האחרונים נדמה היה שבדרך קסם במקרה הרע או שבהמשך לעבודת אימון מרשימה של פיאניג'אני במקרה הטוב, נמצאה הדרך להחביא את הבעיות ההגנתיות המובנות והברורות של הסגל הזה, אז הפריכות והיעדר הכישרון או היכולת ההגנתית של שחקנים כמו פיטרסון, אליהו וכן הלאה בולטים וצועקים כעת שוב. לא כדאי להאמין לקבוצה שמדברת על בעיות מנטליות בשלבים האלו של העונה, על בעיות במעברים בין משחקי הליגה לבין אירופה וכן הלאה. כן כדאי להתחיל לחשוב שדווקא אלמנטים מנטליים הצליחו לחפות עד כה על חלק מהבעיות. שבעזרת התעלות ויצירת תחושה של דחיפות בקרב שחקנים שנוטים לשייט בחלק גדול של משחקים אשר משוחקים במהלך עונה, הצליחו להגביר הילוך ולהיכנס לטרוף שיכול היה לתת לירושלים את האקסטרה לו הייתה זקוקה כדי לספק כמה הצגות. העניין הוא שלא ניתן, בהגדרה, להתעלות פעם אחר פעם. ולא ניתן, גם זאת בהגדרה, להפיל את התיקים ההגנתיים רק על החשודים המיידים, כאשר חלק גדול מהחורים מגיע דווקא מאלו שאמורים לספק חלק מהפתרונות בתחום הזה, דוגמת בר טימור וג'רום דייסון. בדיוק כמו במשחקי ההכנה.
עוד בנושא:
יורוקאפ: הפועל ירושלים הובסה 103:77 בחוץ מול אולם
סימונה פיאניג'אני: "זו לא דרך להפסיד, השחקנים שלי פשוט נכנעו"
בהפועל ירושלים מבקרים את פיאניג'אני: "לא מפסיק להאשים שחקנים בהפסדים"
טעות גם תהיה לייחס את הבעיות של ירושלים רק לעניינים שקשורים למשחק ההגנה. אז נכון שכל פיק אנד רול נגד ירושלים בשבוע האחרון נטע תחושה צירבסית שכזו בקרב כל מי שצפה בטיולים של היריבים בדרך אל הטבעת, אבל הבעיות הן גם בצד שבו אמורים שחקניה להרגיש הרבה יותר בנוח. לא ניתן לייחס את אבדן שיווי המשחק ההתקפי רק להיעדרויות החוזרות של אמארה סטודמאייר בזמן האחרון, לבעיות תיאום בקו האחורי בין שחקנים שממש, אבל ממש אוהבים לזרוק או לאבדן הביטחון של ליאור אליהו.
כי במחשבה שניה, ולאחר שהמשחק מול אולם התעכל, אפשר לזהות שיש כנראה דברים שמעבר. הרוטציה הקצרה, הייבוש של שחקנים שחשבו שהם חלק מהרוטציה (למשל מנקו) או שהבינו מהר מאוד שהם לא (דוגמת רוזפלט), אבדן האמון הניכר של המאמן בעוגנים הישראלים (בין אם הם אמיתיים ובין אם לאו) ובעיקר ההשלמה שבה מקבלים יותר מדי שחקנים של פיאניג'אני עוד מהלך התקפי שבו הם אינם מעורבים או עוד מהלך הגנתי נטול מאמץ, נוטע את התחושה שבעיות אחרות ומדאיגות הרבה יותר מתחילות לחלחל בחדר ההלבשה הירושלמי. בעיות שדורשות טיפול ומהר.
מאמן טוב יכול לגרום לקבוצה רוויית שחקנים הגנתיים בינוניים להפוך לכזו ששומרת טוב. באופן שיטתי. לא מאמינים? תשאלו את צ'אבי פסקוואל. עונה אחר עונה, הצליח פסקוואל לשוות אופי הגנתי, עקבי ויציב, לסגלים אותם אימן בברצלונה. עם שחקנים שאינם אתלטים או שומרים גדולים ועם ממוצע גילאים מבוגר, הצליחו שם בקטלאניה להציב מערך מרשים שידע לחפות על הקשיים המובנים, מבלי להזדקק ליותר מדי שטיקים וטריקים הגנתיים. על פניו, כשהוא נכנס לנעליו הלא מי יודע כמה גדולות של פדולקיס בפנאתינאיקוס, חומר הגלם ההגנתי של פסקוואל נראה כמו סחורה לא רעה בכלל. קו קדמי אתלטי של סינגלטון וגיסט מזכיר את צמד השוערים (לאזמה וגיסט) שהגן על השער של פאו בהצלחה לפני מספר שנים. תוסיפו למיקס חבורה קשוחה ובעלת ידע הגנתי שכוללת את קלאתס וניקולס, ותקבלו בסיס טוב ליצירת מנגנון מסכל איכותי. אה, ואז תצרפו גם שחקנים כמו יואניס בורוסיס, כדי להזכיר שעדיין צריכים שם מאמן יורוליג טוב, שיידע איך לחבר את הנקודות.
ומהצד השני, אנחנו שומעים ורואים כעת שההתקפה של מכבי תקועה. מה שנראה היה כעניין מובן מאליו עד לא מזמן, בזכות מספר שחקני התקפה מהטובים שידעה מכבי, פתאום הופך לאישיו. האם מספיק לחבר הרכבים התקפיים על המגרש, עם או בלי טביעת אצבע של מאמן, ולצפות ל-85 נקודות ומעלה בכל ערב נתון? יכול להיות שכן. לא בטוח. בהיעדר שיווי משקל וריווח התקפי מתאים, עם יותר מדי שחקנים שמרגישים שלא בנוח עם רמת הביצועים הנוכחית שלהם או עם מעמדם בתוך משחק ההתקפה (או בהיררכיה), מוצאת עצמה מכבי במצב שבו הסכמה ההתקפית שהיא מריצה פשוט זורק שחקנים למצבי אחד על אחד סטטיים ולא מחודדים או מכווננים מספיק. מול קבוצה כמו פאו, שבדומה לצהובים מצויה בתהליך של בנייה גם עכשיו, שמציגה לראווה סגל קצר יחסית שאיננו נקי מבעיות, יצטרכו האנשים בצהוב למצוא פתרונות שיעזרו לנצח הערב באתונה. לפני שנכנסים למאזן שלילי עמוק שממנו יהיה קשה להמריא. לפני שמישהו שם ילחץ שוב על כפתור הפניקה.
