עם שוך החגיגות על העפלתה של המאמי הלאומית החדשה לגמר ה-NBA, אין פשוט וקל מלהסביר את ההבדלים בינה לבין אוקלהומה סיטי, ההיא שהובילה 1:3 בסדרה רק כדי לשמש תפאורה לעוד תצוגה, כלומר תצוגות, של האחיות ספלאש.
כל אחד הרי יודע ש-OKC משחקת כדורסל נחות. כדורסל שבו אפשר לייצר נקודות משלוש אפשרויות בלבד: ריבאונד התקפה, מצבי בידוד סטטיים וסתמיים של ווסטברוק ודוראנט, ומתפרצות פראיות א-לה אינדיאנה ג'ונס. להבדיל מסגנית אלופת המערב, גולדן סטייט משחקת כדורסל אחר. לגמרי אחר. הווריירס מפגינים משחק התקפה אלגנטי ואינטליגנטי, שבו הנעת הכדור היא שירה בתנועה. כדורסל קבוצתי, מפרגן ובעיקר נכון, שבזכותו מצליחים להגיע גם לזריקות טובות.
וכל אחד הרי יודע שהצמד של אוקלהומה סיטי, ובייחוד ראסל ווסטברוק, משחק כדורסל אינדיבידואלי על גבול השכונתי. שהת'אנדר מפסידים כי הם משחקים 'הירו-בול'. כלומר, במקום שתזיז את הכדור בסבלנות ותמצא את השחקן הפנוי, היא מדרדרת את המשחק לכדי אחד על אחד ותו לא, שבו תרים אחר גיבורים במקום שחקני כדורסל אמיתיים. כאלה שיודעים איך מנצחים משחקים.
עוד בנושא
הווריירס השלימו 3:4 בגמר המערב עם 88:96 ביתי על הת'אנדר
קר: "למה אנשים ממשיכים לפקפק בסטף? בגלל שהוא נראה בן 12"
כשאגדת קרי נכתבת מחדש: על ההצגה החשובה בקריירה של ה-MVP
ואין כמו חובבי הכדורסל בארצנו הקטנטונת כדי לאמץ טענות דוגמת אלו אל לוח לבם ולהופכן לעובדות. כי בניגוד ללא מעט מדינות אחרות, אותנו חינכו משך שנים על גבי שנים, שהכל ניתן להסביר. שכדורסל נכון מנצח משחקים. וכדורסל לא נכון מפסיד. אם בבג"צ הכל שפיט, אז בכדורסל הכל סביר. כלומר, את הכל ניתן להסביר. ואלופת ה-NBA הנוכחית אכן הציגה בפנינו במשך כמעט שנתיים סגנון התקפי שובה עין ולב. היא אכן הראתה לנו כיצד מצליחים לנצח הרבה משחקים וזוכים באליפות תוך כדי הצגת תכלית של אינטליגנציה, אלגנטיות, תבונה וקבוצתיות.
הבעיה היחידה היא שבין כל היופי הזה ובין הניצחון בסדרת גמר המערב אין ולו כלום. הבעיה היא שתאוריית הכדורסל הנכון לא מספקת שום הסבר אמיתי לחזרתה של גולדן סטייט לגמר. או במילים אחרות, הבעיה היא שהתאוריות היפות הללו, לפחות בכל הקשור להדחתה של OKC מהמשך משחקי הפלייאוף הן בולשיט אחד גדול.
ארת'ור קונן דויל (כן, ההוא משרלוק הולמס) אמר פעם שאין שגיאה גדולה יותר מהצגת תאוריה לפני שנאספו הנתונים. מי שהשכיל לעשות זאת ימצא עצמו מעקם את העובדות כדי שיתאימו לתאוריות, במקום שהתאוריות יתאימו לעובדות.
אז בואו נדבר על מספר נתונים. אוקלהומה סיטי קלעה אמש 76 נקודות ברבעים 1, 2 ו-4. לא שזה משנה, אבל בשלושתם היא גם ניצחה. ברבע השלישי היא נוצחה 29:12, ושם נגמר המשחק. ושם הסתיימה הסדרה. ברבעים 1, 2 ו-4 עמד האחוז שלה מהשדה על 41.4 אחוז. ברבע השלישי והמקולל שלה על 26.3 אחוז. והסיבה לירידה בתפוקה לא קשורה ל'הירו-בול' או לכדורסל לא נכון. וגם לא בגלל איזשהו שינוי משמעותי בהגנה היציבה והאיכותית שהפגינה מולה האלופה. ובטח ובטח שלא בגלל שהצמד ווסטברוק ודוראנט השתלטו על המשחק ומחקו את השחקנים האחרים.
כי ברבע השלישי של משחק מספר 7 כמות הזריקות המשותפת מהשדה של ווסטברוק ודוראנט עמדה על 8 בלבד. וזו כמות הזריקות מהשדה הכי נמוכה מכל הרבעים במשחק. ולא, הנתון איננו מרמה בגלל עבירות שנעשו וזריקות עונשין שנזרקו, כי אוקלהומה קיבלה שתי זריקות מהקו בלבד במהלך כל הרבע של דוראנט. ולא, הנתון לא מעוות בגלל שהגנת הווריירס כפתה על הצמד למסור לאחרים. אם חל שינוי ברבע השלישי, הוא נגע אם כבר לקבוצתיות יתר אצל האורחת ולא ההיפך. בדיוק ההיפך מכדורסל של גיבורים לא חכמים.
הבעיה האמיתית? הם החטיאו זריקות. הבעיה החמורה יותר? מרבית ההחטאות מרבע מספר 3 הגיעו לאחר זריקות טובות. או אולי נאמר זריקות "טובות", במרכאות. כולל החטאות לייאפ של ווסטברוק והחברים. כולל החטאת זריקות נוחות של דוראנט, אבל גם של אדאמס, וויטרס ואיבקה. באופן מובהק, אפשר לסמן רק שלוש החטאות מהשדה, בין הדקות 24 ל-36, ככאלו שהגיעו בהמשך לזריקות "רעות". רק 3 החטאות מתוך 14.
רוצים כדורסל של גיבורים? תלכו דווקא לחצי השני של המגרש, בסל שאליו תוקפת גולדן סטייט. לסטיב קר יש מספר סכמות התקפיות יפהפיות, מותאמות ומדויקות. כולל מול הגנת החילופים של בילי דונובן. העניין הוא שמרביתן הובילו בסדרה הזאת לשום מקום. אלופת ה-NBA הגיעה למצב שבו היא רחוקה מרחק סדרה אחת מכדי הגנה על תוארה בעיקר בגלל שהיא קלעה זריקות קשות, מול ידיים מושטות של שומרים טובים וגבוהים. הגנת החילופים האוטומטיים של אוקלהומה פירקה באופן שיטתי את היכולת של הווריירס לייצר לעצמם מצבי יתרון מספרי בהתקפה המסודרת, אבל זה לא משנה כשסטף קרי דופק שלשות בלתי אפשריות על האמ-אמא של הפרצוף של סטיבן אדאמס.
ווסטברוק ודוראנט זרקו 21 פעמים מהשדה במחצית השנייה. בדיוק כמו האחיות ספלאש. ההבדל הוא שהצמד המוביל של OKC ייצר 19 נקודות בלבד מ-21 הזריקות שלקח. קרי ותומפסון ייצרו 29 נקודות מתוך אותן 21 זריקות שהשליכו. וחלק מכובד מאוד מאותן הזריקות היה בדרגת קושי גבוהה עד לכדי בלתי אפשרית. ולא בהמשך לאיזשהו תרגיל או תנועה יוצאי דופן, אלא ממצבים בלתי נוחים בעליל. שלא מזיזים לקליי תומפסון וסטף קרי.
וזהו הסיפור המרכזי והגורם שהפריד בין הקבוצה שניצחה לבין זו שהפסידה. אפשר, ברמת העובדות, להתייחס גם לסוגיית העייפות, כשבילי דונובן שוחק עד דק רוטציה בת שבעה שחקנים בלבד, לעומת חלוקת דקות הגיונית יותר בצד השני. כולל שימוש בחמישה סנטרים שונים על ידי קר וכולל תרומה משמעותית ומכרעת של אנדרסון ורז'או באותו רבע שלישי מפורסם, שם סיפק שתי נקודות ושני אסיסטים בפחות משתי דקות. רצוי גם להפנות לניצחון נדיר של הווריירס בנקודות בצבע (32-30) ובמתפרצות (12-8). אפשר וחשוב מאוד להצביע על הקשיחות והדיוק ההגנתיים. אבל כל אלו שוליים ומשניים לעומת הסיבה האמיתית.
הווריירס קיבצו יחדיו את שני הקלעים הטובים בעולם. בשילוב עם מאמןקלעי שמבין לליבם, שמאפשר להם את החופש והביטחון הדרושים ואת התבניות המרווחות והמתאימות להם. כאשר משליכים אל תוך משוואה בלתי מתמטית בעליל זאת גם חבורה מסייעת מוכשרת, נטולת אגו ומפרגנת, מקבלים קבוצה מרגשת, חד פעמית, ששמה ללעג קלישאות וכללי כדורסל מיושנים ומופרכים. אין צורך לצקת תאוריות בכוח כדי להסביר כדורסל שלא באמת ניתן להסביר. ושגם שלא ניתן לשחזר.
כשחנן בן ארי שר שהחיים שלנו תותים, הוא לא שוכח להודות לבונה עולם על הזכות לראות את מסי. ובצדק. כך גם במקרה שלנו. את תופעת גולדן סטייט בכלל וסטף קרי בפרט לא צריכים להסביר, אלא להודות על הזכות לצפות בה.
ואחרי שכתבנו את כל זה, נסיים בתקווה שקליבלנד ולברון ג'יימס ינצחו עוד ארבעה משחקים העונה.