בדקה העשירית היה ברור לאן הלילה הזה הולך.
בענייני כדורגל, הפתיחה נראתה כאסון קולוסאלי עבור מכבי תל אביב. הפגזים שרקו ליד הקורות; בריל אמבולו הנהדר נראה ליד איגייבור כמו שאיגייבור נראה ליד שחקנים ישראלים, ונראה ליד בן הרוש כמו שבן הרוש נראה ליד שחקנים מהנערים. ועוד החמצות ועוד כמעטים משני מטרים.
אבל זו היתה הפתיחה הכי טובה שמכבי תל אביב יכולה היתה לקוות לה. הפתיחה המושלמת בדרך לתיקו המושלם.
רק 14 אלף שווייצרים הטריחו עצמם לאיצטדיון - מחצית מהממוצע הביתי של באזל בליגה. אפילו הקרחות תפסו את הראש לאור ההחמצות של אלופת שווייץ בפתיחה. בדקה העשירית, אם-כן, היה ברור לאן הלילה הזה הולך. בהראנג ספארי פרץ בשמאל והעביר פס למרכז, שם חיכה לו מארק יאנקו - 1.96 מ' של דיוק אוסטרי. יאנקו, מתוכנת לגולים, רק צריך לדחוק. אבל הרגליים התבלבלו והוא מעד, והכדור צחק כל הדרך החוצה. גם יאנקו יצא, והוא לא צחק כלל. זה היה שדרוג להחמצה מול שער ריק - פציעה מול שער ריק - וכשהסקורר הכי גדול של היריבה שלך נפצע מול שער ריק, אתה מבין לאן הלילה הזה הולך.
בן הרוש לא הצליח להסתדר עם אמבולו זה היה מיס-מצ' שהזכיר את זה של טב"ח2 נגד אביתר אילוז, כשהפועל באר שבע התארחה אצל מכבי של סוזה. אותו סוזה, אגב, היה אתמול ביציעי סנט יקוב. כנראה שמדובר במאמן היחיד בייקום שגם במשחק בין שתי האקסיות שלו תמצאו אותו עם מחברת. מעניין אם דפדף קצת לאחור ונזכר שבפעם הראשונה בה נפגשו שתיהן, והוא על הקווים הצהובים של בלומפילד, הוא הוציא את ערן זהבי מהדשא והכניס את גאל מרגוליס. במצב של 3:3! בדקה ה-63!
בחזרה לבן הרוש, שקיבל מתנה - עקב החילוף גאשי-יאנקו, אמבולו העצום הוסט למרכז ההתקפה וגאל את המגן המכביסט מייסוריו.
באזל טובה יותר. לפני המשחק, במהלך המשחק, לאחר המשחק. היה ברור שלמכבי יש סיכוי להוציא תוצאה טובה רק במשחק חלש של היריבה, רק במשחק הזוי - כזה שבו הסטטיסטיקה מפסידה לגורל. נכון, זה לאו דווקא עניין של מזל, זה גם עניין של סקאוטינג. ספק אם בבאזל יהיו גאים בכך שנכון להבוקר הם משתייכים לאותו מועדון כמו אחי נצרת, מועדון ה-בואו-ניתן-למכבי-לעשות-עלינו-את-תרגיל-הפאול-שהיא-תמיד-עושה. בכל אופן, מתברר שמה שעובד נגד ניסן יחזקאל באפריל דופק מול אורס פישר באוגוסט.
זה היה האיום הראשון של מכבי תל אביב למסגרת; השני יגיע בדקה ה-96. כן, בענייני כדורגל, עבור התל-אביבים, זה לא היה זה.
68-32 בשליטה בכדור.
16-5 באיומים.
666-178 במסירות מדויקות.
10-1 בקרנות.
0 איומים למסגרת של שחקנים שלבשו לבן ולא קוראים להם זהבי.
אלו מספרים של תיקו מושלם. כי תיקו מושלם חייב להתרחש במשחק שבו המספרים עובדים נגדך. כשהיריבה טובה ממך, עמוקה ממך, מוכשרת ממך, חזקה ממך, עשירה ממך, מנוסה ממך. במקום בו הניצחון הוא כנראה בלתי אפשרי ושוויון זו תקרת הזכוכית. וזה בדיוק המקרה. בבאזל הזו, בכושר הנוכחי של מכבי תל אביב, 2:2 זו תוצאה טובה מדי מכדי להיות אמיתית.
בתיקו מושלם מתרחשים אירועים מוזרים שקשה להסביר. יאנקו נפצע מול שער ריק; ובן הרוש מקבל חופש מאמבולו; וטל בן חיים 1 מכשיל את דלגאדו, ובזמן שהנעל של דלגאדו מחוצה וערירית מתחת לנעלו של טב"ח1, הבלם הישראלי מסמן לשופט "לא נגעתי בו"; וחואן פאבלו מציל דחיקה עצמית של טיבי, ובפרצוף מופתע מודה שגם הוא לא האמין שכך עשה; ואיגייבור הופך לגיבור של העדשה המקומית - דורך על אמבולו, נשכב כמה דקות לאחר מכן, מסמן לחילוף ומבקש להיכנס לאחר שיצא; וגם כשמכבי ספגה שער, התברר שאלברמן עמד יציב וקיבל אופנסיב; וגם כשאמבולו, איזה פריק, השחיל את השני של באזל בדיוק בדקה הרעה - לכאורה - וכשמכבי נענשת בשש דקות תוספת זמן על הבזבוז של נוסא
דווקא אז דור מיכה, שנכנס רק בדקה ה-89, הגביה כדור למרכז הרחבה, ואנחנו 17 שניות לפני הדקה התשעים ושש.
סימן השער-במשחק-המקביל אותת בפינה הימנית התחתונה של המסך, שנייה וחצי לפני שזהבי הדביק את הכדור לפינה השמאלית העליונה של המסגרת. הוא נגח אותו למזוזה ופנימה.
והכתוב שוב הופך מיותר. אפשר לציין את המספרים המטורפים שלו, לספר שכבש צמד בסופרקאפ וצמד בפלזן וצמד בבאזל; לתאר עד כמה שהצהובים לא יכולים בלעדיו - לא, חבר'ה, מצטער, לא מדובר כאן במקרה של "זה לא רק אני, זו כל הקבוצה"; לספר שהוא לא יודע לעשות מספרות אם זה לא חשוב, ולא יודע לנגוח א-לה כריסטיאנו אם זה לא חשוב; שבסופו של דבר, מדובר באדם שהוא קודם-כל ווינר ורק אז כדורגלן.
והראש עובר בין כל-כך הרבה גולים דרמטיים של שחקן אחד, בקושי בן 28. ומי יותר ווינר ממנו? כמה כאלה יש? באמת, כמה? ומרוב קלאץ' הוא כבר מיתוס. ובסקאלה שבין קלישאה להגזמה, אין שום דרך לתאר את הפלא. ואין מספר, אין מילה, יש רק הילוך חוזר.
חמש שנים פחות ארבעה ימים עברו מאז שערן זהבי לקח את הפועל תל אביב לליגת האלופות, וזו היתה הנציגה הישראלית האחרונה במפעל הזה, עד עצם היום הזה. גם אז הוא כבש, איך לא, בתוספת הזמן, והבטיח שהמוסיקה תתנגן בבלומפילד לפחות עד סוף 2010.
ביום שלישי הקרוב המוסיקה תתנגן באותו בלומפילד, וזהבי בצבע אחר, אבל זה ממש לא אומר שהמוסיקה תישאר כאן עד סוף 2015. זה עדיין רק 2:2 באמצע הדרך, ובאזל חזקה, יותר ממכבי, שאולי בזבזה אמש את כל שאריות המכתוב שלה. ומי יעצור את אמבולו, ואיך? וכמה, כמה אפשר? כמה לבד אפשר לקחת? כמה קלאץ' אדם אחד יכול לרכז סביבו? כמה מושלם הוא הווינר המושלם?
orenjos@walla.co.il