השושלות הגדולות מכולן

15 רפובליקות הכילה ברית המועצות אחרי מלחמת העולם השנייה, כאלה ששלטו על 15 אחוז משטח העולם כולו. המוסד הקומוניסטי הילל את העיסוק הספורטיבי וראה בו מרכיב חשוב בהתפתחות האדם והחברה. מעל 20 מאמרים אקדמיים עסקו בשאלה כיצד האימפריה הסובייטית הצטיינה כל כך בכדורסל, אך בענפי הכדור האחרים לא הגיעה להצלחה כל כך מסחררת. התשובה לכך היא ארוכה, אבל היא מתחילה בתהליך איתור הכישרונות הדקדקני, ושליחת הכישרונות כבר בגיל צעיר למחנות אימונים.

אחרי שזכו באליפות אירופה בשנת 1947, התבקשו הסובייטים על ידי פיב"א לארח את משחקי אליפות אירופה ב-1949, אך סירבו והחליטו כלל לא להשתתף באליפות. באליפות שלאחר מכן חזרו למשחקים, ואחרי שדרסו כל מה שעמד מולם, ניצחו בקושי רב את צ'כוסלובקיה בגמר 44:45 מזריקת עונשין מפוקפקת. מסביב לנבחרת הסובייטית תמיד היו שמועות על שחיתות והעדפות של השופטים, דבר שהתחיל מאותה זריקות עונשין, אבל זו לא הסיבה להצלחה הענקית שלה.

הנבחרת של ברית המועצות שלטה ביבשת והוציאה בשנות ב-50 כוכבים כמו אנטולי קונב ו-ויקטור זובקוב, אבל את ההשתלטות הגדולה ביותר עשתה החל משנת 1961 עם מינויו של המאמן אלכסנדר גומלסקי. תחת גומלסקי הכדורסל של הנבחרת שטף, הנבחרת זכתה באליפות העולם ובחמש אליפויות אירופה. ב-1969, כשמונה למאמן צסק"א מוסקבה, החליט לעזוב את הנבחרת. בתקופה הזאת הכדורסל הסובייטי רשם ירידה, עם איבוד של שלושה תארים אירופיים רצופים, וב-1977 הוא הוחזר לנבחרת ועד לפרישתו ב-1988 הוסיף עוד שני תארים אירופיים, אליפות עולם וזכייה במדליית זהב שניה בהיסטוריה במשחקים האולימפיים בשנת 1988.

יורובאסקט 2011:

הערב (21:00, ספורט2): ספרד - צרפת

ליטא ניצחה את יוון וסיימה חמישית

הנבחרת הסובייטית הוציאה לא מעט כוכבים ששמם יהיה קשור בכדורסל העולמי לנצח: סרגיי ואלכסנדר בלוב בשנות ה-60 וה-70, ולדימיר טקצ'נקו הענק החל מאמצע שנות ה-70, אנטולי מישקין עם סגנונו המיוחד, והחל משנות ה-80 כוכבים מודרניים יותר כמו ולדיס ואלטרס הלטבי, ארווידס סבוניס ורימאס קורטינייטיס הליטאיים, אלכסנדר וולקוב האוקראיני וסרגיי בזרביץ' הרוסי.

בסך הכל, לאורך התקופה בין 1947 ל-1989 זכתה ברית המועצות ב-14 אליפויות אירופה מתוך 22 שנערכו, כשבשמונה שהיא לא זוכה בהן גרפה שלוש מדליות כסף, ארבע מדליות ארד ובאליפות אחת לא השתתפה. ברית המועצות זכתה שלוש פעמים בתואר אלופת העולם, שלוש פעמים במדליית הכסף ועוד פעמיים במדליית הארד, ובמשחקים האולימפיים זכתה פעמיים במדליית הזהב, ארבע בכסף ושלוש פעמים בארד. עם התפרקות ברית המועצות בשנת 1991 נפלה גם אימפריית הכדורסל והתפצלה למספר רב של מדינות. בשנת 1992 הופיעה בפעם האחרונה כברית המועצות במשחקים האולימפיים.

יוגוסלביה הגדולה, שהחל משנת 1945 שילבה בין סרביה, קרואטיה, סלובניה, מקדוניה, מונטנגרו ובוסניה הרצגובינה, לא הגיעה להצלחה אמיתית בכדורסל ברמת הנבחרת עד שנת 1961, אז עמדה לראשונה על הפודיום עם מדליית כסף באליפות אירופה. אף על פי שבשתי אליפויות אירופה שלאחר מכן השיגה יוגוסלביה מדליות כסף וארד, הפריצה האמיתית של הכדורסל היוגוסלבי הגיע בסוף שנות ה-60.

המאמן רנקו זראביצה, שקיבל את הנבחרת בשנת 1967, בנה את הנבחרת על שני כוכבים עיקריים, קרסימיר קוסיץ' ורדוביו קוראץ'. השניים הוליכו את נבחרת יוגוסלביה למקום השני באליפות העולם בשנת 1967, ולמקום השני במשחקים האולימפיים בשנת 1968, כשרגע לפני אליפות אירופה 1969 נהרג קוראץ' בתאונת דרכים (לאחר מכן נקרא המפעל האירופי על שמו – גביע קוראץ'). זראביצה נתן את הצ'אנס לצידו של קוסיץ' לפטאר סקאנסי ואיבו דאניו. השלישייה הובילה את יוגוסלביה למדליית זהב ב-1970 באליפות העולם, ונתנה את יריית הפתיחה לשושלת המפוארת.

דווקא אז, שנה לאחר הזכייה במדליית כסף באליפות אירופה ב-1971, נכשלה הנבחרת במשחקים האולימפיים במינכן, וזראביצה עזב לטובת מירקו נובוסל, שהחליט שלצד קוסיץ הענק (2.11) תככב שלישייה נוספת - דראזן דליפגיץ', שזכה להיכנס להיכל התהילה של פיב"א ב-2007, זוראן סלבניץ' הסלובני ומיודענו וינקו ילובאץ'. השלישייה הובילה את יוגוסלביה לזכייה באליפות אירופה ב-1973, כשבגמר היא מנצחת את ספרד, בדרך למדליות כסף במשחקים האולימפיים, באליפות העולם ובאליפות אירופה נוספת ב-1975.

ב-1977 הוחלף נובוסל באצה ניקוליץ' האגדי, שזכה באליפות אירופה ואליפות העולם בשנה לאחר מכן. הכוכב הגדול שלו היה דליפגיץ', שאף זכה בתואר ה-MVP של שני הטורנירים. ניקוליץ' סיים את תפקידו לאחר אליפות העולם כשאת מקומו תופס סקאנסי, שהוביל את יוגוסלביה למדליית הזהב באולימפיאדה במוסקבה ב-1980, אך שנה לאחר מכן, תחת בוגדאן טנייביץ', החלה הנבחרת מעט לדעוך, כשבמקביל הכוכב הגדול קוסיץ' מודיע על פרישה.

שש שנים לאחר ההצלחה הגדולה האחרונה שלה, החליטו בנבחרת יוגוסלביה על רפורמה ולא מעט צעירים קיבלו את הצ'אנס. הראשון שהופקד על הרפורמה היה קרסימיר קוסיץ' הגדול, שבנה את הסגל על כוכבי יוגופסלטיקה דינו ראדג'ה (20) וטוני קוקוץ' (19), כוכבה של ציבונה זאגרב דראזן פטרוביץ' (23) וכוכב פרטיזן בלגרד ולאדה דיבאץ' (19). התוצאה המיידית הייתה מקום שלישי באליפות אירופה אחרי שני כישלונות באליפויות שקדמו לה.

אחרי בניית הנבחרת הגיע דושאן איבקוביץ' לתפקיד המאמן, הוסיף לסגל את יורי זדובץ' מאולימפיה לובליאנה, פרדראג דנילוביץ' וזארקו פספאלי מפרטיזן בלגרד, ויצר את אחת הקבוצות האימתניות בתולדות הכדורסל האירופי. ב-1988 זכתה הנבחרת במקום השני במשחקים האולימפיים, שנה לאחר מכן זכתה באליפות אירופה שנערכה ביוגוסלביה וב-1990, ללא דינו ראדג'ה, זכתה באליפות העולם. ב-1991 הופיעה יוגוסלביה בפעם האחרונה כמדינה מאוחדת, ללא פטרוביץ' הפצוע, וזכתה באליפות אירופה ברומא.

ההפרדות של ארבע משש הרפובליקות מיוגוסלביה בתחילת שנות ה-90 והמלחמות הקשות בבלקן עצרו מעט את הנבחרת, ואחרי שב-1993 לא השתתפה באליפות אירופה, חזרה יוגוסלביה בגדול ב-1995 תחת איבקוביץ', שהוסיף לבסיס של דיבאץ', דנילוביץ' ופספאלי את דיאן בודירוגה, אלכסנדר ג'ורג'ביץ', דיאן תומיסביץ' וזליקו רברצ'ה. הנבחרת זכתה בקלות באליפות אירופה ב-1995, כשבאחד הגמרים הגדולים בתולדות הטורניר ניצחה את ליטא 90:96 עם 41 נקודות נדירות של ג'ורג'ביץ'.

כשהבסיס היה קיים הוחלף איבקוביץ' בזליקו אוברדוביץ', ששיחק בנבחרת עד לפירוק יוגוסלביה, והמאמן הצעיר לא אכזב. הסגל שלו הוסיף עוד שתי זכיות במדליית הזהב באליפות אירופה ב-1997 ו-2001, כשב-1999 הופתע בגדול בחצי הגמר מול איטליה של פוצ'קה, באזילה וגלאנדה. הוא זכה גם פעמיים באליפויות העולם ב-1998 וב-2002, ובמדליית הכסף במשחקים האולימפיים באטלנטה. תקופת הזוהר של הכדורסל היוגוסלבי נעצרה ב-2002 כשדיבאץ' פרש מהנבחרת, ולמעט ההצלחות בשנים האחרונות מתקשה הכדורסל היוגוסלבי לחזור לשלוט ביבשת.

עד לסוף שנות ה-90 הגיעה נבחרת ספרד ארבע פעמים לפודיום באליפות אירופה. הפעם הראשונה הייתה באליפות אירופה 1935 עם מדליית כסף, לאחר מכן אירחה את אליפות אירופה ב-1973 וזכתה שוב בכסף וב-1983 עשתה זאת בצרפת. ב-1991 זכתה ספרד במדליית הארד, אך לא נחשבה מעולם כפייבוריטית לזכות בתואר אירופי.

הרגע המכונן של הכדורסל הספרדי היה באליפות העולם עד גיל 19 בשנת 1999, אז הנבחרת שהוביל פאו גאסול ביחד עם חואן קרלוס נבארו, ברני רודריגז, קרלוס קבזאס, פליפה רייס, ראול לופז וחרמן גבריאל הלכה כל הדרך למדליית הזהב, כולל ניצחון בגמר על ארצות הברית. בשנה שלאחר מכן הגיעה ספרד כפייבוריטית לזכייה לאליפות אירופה לנבחרות עתודה, אך נבחרת ישראל עצרה אותה בחצי הגמר, בהפסדה היחיד בטורניר. היה ברור שהצעירים הללו יוכלו להוביל את הנבחרת הבוגרת להישגים בשנים לאחר מכן.

במקביל, זכתה נבחרת ספרד במקום השני באליפות אירופה בשנת 1999 בצרפת כשהיא מפסידה בגמר לאיטליה, אך הסגל שלה היה די אפור. הכוכב הגדול היה אלברטו הררוס, אז בן 30. ל-2001 כבר הופיעה ספרד בסגל צעיר שכלל ארבעה שחקנים מאותה נבחרת צעירה, כשגאסול מקבל את מפתחות הנבחרת. למרות שהנבחרת התקשתה וכמעט הודחה מול ישראל, היא הצליחה לחזור לפודיום עם מדליית ארד.

הנבחרות הצעירות של ספרד המשיכו להזרים שחקנים, במקביל להצלחות ברמה הצעירה, כשב-2003 זוכה ספרד שוב במדליית הכסף, וב-2005 סיימה במקום הרביעי עם סגל שכולל שמונה שחקנים מתחת לגיל 24. הכל היה מוכן לקראת אליפות העולם בשנת 2006, אז לראשונה הופיעה ספרד עם שחקן אחד מעל גיל 30, כשגאסול שני, מארק, דורך לראשונה בנבחרת. בהופעה הרואית, לא מעט בעזרת היוונים שהדיחו את ארצות הברית בחצי הגמר, רשמה ספרד את הישגה הגדול הראשון עם מדליית זהב כשעל הקווים מככב פפו הרננדז.

המכונה הספרדית המשיכה בהצלחות ברמת הנבחרות הצעירות, וכשב-2008, שנה אחרי שלא השכילו לזכות בתואר אליפות אירופה בביתם עם הפסד לרוסיה, החליטו בספרד לשלוף את הילד הכוכב ריקי רוביו לחמישייה במשחקים האולימפיים בבייג'ינג. התוצאה: הפסד הרואי בגמר לארצות הברית, כשספרד מבססת את מעמדה כקבוצה הטובה ביבשת הישנה.

את החותמת הרשמית נתנה ספרד לפני שנתיים באליפות אירופה בפולין, כשהמשיכה לייצר שחקנים צעירים דוגמת סרחיו יול, והתואר האירופי הושג בקלות רבה. למרות התקלה בשנה שעברה באליפות העולם, אם למישהו יש ספק שספרד תמשיך לשלוט באירופה גם אחרי עזיבתם של האחים גאסול, נבארו וקלדרון, כדאי להעיף מבט לעבר הנבחרות הצעירות של המדינה, שזכו השנה גם באליפות אירופה לנוער וגם באליפות אירופה לעתודה, כשבקדטים הם מסיימים במקום השלישי. השם החם הבא שיוצא מהמכונה הספרדית הוא ניקולה מירוטיץ', שאמנם נבחר רק במקום ה-23 בדראפט, אבל יגיע רחוק מאוד.

בניגוד לאימפריות הקודמות שנפלו בעיקר בגלל שינויים פוליטיים, מעצמת הספורט של ספרד, שהיא בין היתר מעצמת כדורסל, צפויה להמשיך לשלוט באירופה בשנים הקרובות. אולי הערב (ראשון) מול צרפת נקבל עוד הוכחה לשליטה המוחלטת שלהם ביבשת הישנה.