פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מה קובי ופיל מכינים לנו?

        האם הלייקרס מצאו את הנוסחא לגבור על פיניקס? לפייסרס יש סיכוי מול הנטס? לברון יכול לסחוב חבורת נגרים? עובדה או אגדה חוזרת

        הלייקרס מצאו את הפתרון לפיניקס. עובדה או אגדה?

        עומר קהת - אגדה:

        מי שכרגע מנצח את פיניקס זה פיניקס עצמה. נכון שקובי מערב את השחקנים יותר וקולע הרבה פחות מהממוצע העונתי שלו מול פיניקס, אבל הלחץ המנטלי והעובדה שהדרך נראתה סלולה לגמר המערב עשו את שלהם. גם סטיב נאש מודה בפה מלא שיש התרגשות של פלייאוף בקבוצה. בהנחה שפיניקס ישתחררו מהלחץ בהקדם, ההרכב המסייע של הלייקרס לא מספיק כדי לעצור אותם ולנצח עוד שלושה משחקים. קובי יכול להמשיך למסור כמה שהוא רוצה אבל סמוש פארקר לא ידיח את הסאנס בסיבוב הראשון.

        בריאנט צריך ויכול להשתלט על המשחקים במאני טיים אם הלייקרס רוצים איזשהו סיכוי לעלות לשלב הבא. הוא חייב להיות זה שברבע הרביעי לוקח את האחריות ואת הזריקות, כי הוא השחקן הכי טוב בקבוצה, אולי אפילו בליגה כולה, ורק הוא יכול לנצח את פיניקס.


        דן לזר - עובדה:

        פיניקס חלשה מאד מתחת לסלים, בהיעדר קורט תומאס ואמארה סטודמאייר. זה מצב נתון. ופיל ג'קסון, אשר מלבד יכולות האימון המוכחות שלו (והשנה הוא גם הוכיח שהוא מסוגל להוביל לפלייאוף קבוצה שאינה מורכבת מאוסף מקרי של כוכבי על) הוא גם אחד הטובים בביצוע התאמות ליריב ובמיצוי היכולות של השחקנים שלו, מנצל עד תום את האספקט היחיד במשחק שבו הלייקרס לא רק שלא נופלת מפיניקס, אלא גם עולה עליה - משחק של גבוהים. העובדה שקובי בריאנט נרגע מן הצורך שלו לקחת על עצמו הכל (העונה הסדירה כנראה הספיקה) מתחברת לתוכנית העל של ג'קסון באופן מופתי, והאוהדים מרוויחים.


        גיל קדרון - אגדה:

        לא הייתי ממליץ לסאנס להרגיש שמה שאירע בשני המשחקים הראשונים בסדרה הוא מקרי, אבל מצד שני, למרות ההתאמות המרשימות שעשה פיל ג'קסון, ולמרות שהצליח בבת אחת לשנות את האופי הבסיסי של LA, הכל עדיין תלוי במדורגת שנייה במערב. כלומר, תלוי בסטיב נאש ובמייק ד'אנטוני. מה שעצר את השמשות היה קודם כל השליטה בצבע של הסגולים-צהובים, זאת לאור חסרונם של אמארה וקורט תומאס מתחת לסלים.

        שון מריון ובוריס דיאו לא עשו את העבודה בריבאונד, ובלי הכדור קשה לרוץ למתפרצות. בנוסף, כששחקני הפנים של הסאנס צריכים לשמור על למאר אודום, לוק וולטון וקוואמי בראון (מי היה מאמין) ולהישאר איתם כל התקפה, זאת במקום לרדוף אחרי החטאות של קובי, יותר קשה להם לקחת כדורים חוזרים. וכשמשחק הריצה שלה משותק, פיניקס היא קבוצה בלתי מפחידה בעליל. העובדה שפיל וקובי החליטו על שיתוף שאר הלייקרס רק הגבירה את המוטיבציה והמעורבות שלהם בהגנה, אבל סביר להניח שבקרוב המבערים של נאש יתחילו לדחוף את מכונית המירוץ הזו קדימה, מריון יחזור לגרוף ריבאונד אחרי ריבאונד, ואז, כששיטת המשחק החדשה של הלייקרס תתפרק, קובי ייאלץ לשוב לקלוע 40 נקודות ב-35 זריקות, והסיכוי של הלייקרס להפתיע ייעלם.

        אינדיאנה קבוצת פלייאוף מנוסה שיכולה לעבור את הנטס. עובדה או אגדה?

        עומר קהת - אגדה:

        אינדיאנה אמנם קבוצת פלייאוף מנוסה, אבל העונה יש כמה הבדלים בינה לבין השנים האחרונות. הראשון הוא כמובן פז'ה סטויאקוביץ' במקום רון ארטסט. הפייסרס איבדו ים של קשיחות והגנה בשביל נחל אכזב של איום מרחוק, שבינתיים החמיץ לפחות משחק אחד כי כאבה לו הברך. רק דייויד שטרן יכול למנוע מארטסט לעלות למשחק פלייאוף.

        בנוסף, ג'רמיין אוניל עדיין לא בשיא הכושר אחרי עונה בינונית מלאת פציעות. צריך באמת להריע לפייסרס שהגיעו עד הלום ונלחמו בעוד עונה רווית חוסר מזל, אבל ניו ג'רזי כרגע פשוט קבוצה יותר מאוזנת, יותר בריאה, עם יותר מומנטום ועם יותר כימיה.


        דן לזר - אגדה:

        התיאוריה שאינדיאנה מביאה עמה לפלייאוף קשיחות, כשרון וניסיון שלא היו מנת חלקה בעונה הסדירה אינה מקובלת עליי. הפרמטר היחידי שאינדי מביאה איתה לפוסט סיזן הוא בריאות טובה יותר של השחקנים, אך גם זה רק באופן יחסי. העובדה שהפייסרס כמעט איבדו את מקומם בשמינייה משקפת לדעתי מצב נתון, שבו הם פשוט לא מספיק טובים, ולכן גם לא יעברו את החבורה המוכשרת, הרעבה והחמה של ניו ג'רזי.


        גיל קדרון - עובדה:

        ייתכן שאני זוכר לפייסרס חסד נעורים, אבל היכולת שלהם להביט ליריביהם בלבן של העיניים בלי פחד תמיד הרשימה אותי. וזה בדיוק מה שראינו במשחק מספר 1, ובחלק ממשחק מספר 2. הנטס מהירים יותר, בריאים יותר ובטח ובטח כשרוניים יותר, אבל אינדי לא רוצה להפסיד, וזה תכונה חשובה מאין כמוה בסדרת פלייאוף. כל עוד ג'ייסון קיד לא משתלט על הסדרה הזו ומאפשר לאנתוני ג'ונסון לתרום בעקביות, הפייסרס יישארו צמודים צמודים ויאיימו בהפתעה.

        לברון עדיין לא יכול לסחוב חבורת נגרים על כתפיו. עובדה או אגדה?

        עומר קהת - אגדה:

        זהו. זה רשמי. לברון כבר כוכב על והגיע הזמן לפרוע חובות. ועכשיו זה סופסוף הולך לקרות. מר ג'יימס הולך להשתלט על הסדרה מול וושינגטון ולתת כמעט טריפל דאבל כל ערב, ולא משנה כמה לארי יוז יסריח, כמה לייאפים יחטיא זידרונאס אילגאוסקאס, או כמה שלשות יחמיץ דיימון ג'ונס – לברון ידאג לזה שחבריו יעלו לסיבוב הבא. וושינגטון תיתן פייט, וזה בטח יגיע עד משחק שישי או שביעי, אבל בסופו של דבר קליבלנד תעלה לסיבוב הבא. שני משחקים (אחד גדול ואחד נוראי) זה לא מספיק כדי לקבל אינדיקציה לגבי העתיד לבוא, אבל אני מאמין בילד.


        דן לזר - אגדה:

        לברון מסוגל לסחוב את קליבלנד לסיבוב השני. עובדה. אמנם, הילד טרם הוכיח משהו על הבמה האמיתית, מעבר ליכולת כמעט לא אנושית (בוודאי לגילו) 82 פעמים בשנה, ואמנם המשחק השני שלו בסדרה מול וושינגטון היה רע, אבל אני מאמין שג'יימס הוא החבילה השלמה. זה כולל כשרון, יכולת פיזית, יכולת מנטלית והיכולת לסחוב קבוצה על הגב, יכולת שבשנים הקרובות רק תמשיך להתפתח. בינתיים נראה סימנים ראשונים ליכולת הזו, מה שיספיק לו מול החבורה המוכשרת של וושינגטון. מול החבורה הקשוחה של דטרויט זה יהיה, מן הסתם, סיפור אחר. עד שהגלגל יסתובב לו והוא יהיה בטופ של הכדורסל העולמי.


        גיל קדרון - עובדה:

        לברון היה סופר מרשים במשחק הראשון, אבל בשני כבר ראינו שהוויזארדס יכולים להתמודד עם היכולות המגוונות שלו על ידי כך שימנעו ממנו לשתף את החברים. בלי המסירות של קינג ג'יימס, דוניאל מארשל, דיימון ג'ונס ואריק סנואו לא יקלעו סל גם אם יהיו שעה לבדם באולם. במצב כזה הלחץ על הילד גדל, והכל הולך קשה יותר. דווין וויד נהנה במיאמי מהצל של שאקיל ויודע שהוא האיש ברבע הרביעי, בעוד לברון צריך להיות הגו טו גאי מהטיפ אוף ועד הבאזר האחרון. זה עניין שונה בתכלית וקשה הרבה יותר. מול קבוצה כמו וושינגטון, שיותר מנוסה ויש לה מספר רב של נשקים, הקאבס של ג'יימס ייכשלו.