"לפעמים, במהלך המשחק, התחרותיות שלי מאיימת להשתלט עלי, ואני רוצה לצאת מעצמי ולהשתגע, אבל זה לא יעזור ללייקרס. אני לא משחק בשביל העכשיו, אני משחק בשביל הטווח הארוך. חשוב לי להיות סבלן ואז דברים יגיעו". (קובי בריאנט לניו יורק טיימס)
אם נעבוד בשיטת האלימינציה, הרי שכולם רצו את הלייקרס: אף קבוצה או מאמן לא רצו להיאבק נגד פיניקס, סאן אנטוניו או דאלאס. דנבר זה הרבה עומק וכרמלו אנתוני, ממפיס זה ראש בקיר נגד ההגנה של מייק פארטלו, סקרמנטו בעידן רון ארטסט זה משהו אחר ולא לגמרי צפוי, ואפילו על הקליפרס אתה לא יכול לסמוך. נחטוף חמישים נקודות מקובי ונעבור בחמישה, זו היתה הדעה הכללית.
ופה קיבלה פיניקס את המכה הראשונה שלה. פיל ג'קסון, אולי בעונת האימון המרשימה בקריירה שלו, נכנס לראש של פיניקס. מי שרצה את קובי קיבל החדרה בלתי פוסקת של כדורים פנימה, בדיוק להיכן שפיניקס חלשה. מי שחיכה לקובי קיבל מיסמאץ' בלתי פוסק על ידי שינויים תכופים. עזבו את יום הקריירה של טים תומאס, עזבו כמה שריקות תמוהות בסיום, עזבו את האחוזים של פיניקס מהשלוש. הלייקרס היו קרובים להפתעה עם שבע מעשרים ואחת של בריאנט. הזריקות של קובי, חוץ משתיים, היו כולן זריקות טובות. אם הוא קולע שלוש מהן (שהיו אמורות להיכנס, על פי אחוזי הקליעה שלו בעונה הרגילה), הלייקרס מנצחים.
עוד בוואלה!
שידור חוזר
אבל יהיה זה חטא לשפוט את הלייקרס, בריאנט ובעיקר את ג'קסון על סמך משחק אחד, זה או אחר. הלייקרס, כנראה, יתעופפו כבר בסיבוב הראשון, זה יכול לקרות אפילו בארבעה משחקים. טועה מי שישפוט את הלייקרס על סמך העונה הזאת.
כי העונה הזאת היא עונת ההכנה, המקבילה ההוליוודית למה שג'קסון עשה עם ג'ורדן בשיקגו. העובדות לפניכם: בריאנט בתפקיד ג'ורדן, אודום על משבצת פיפן (טוב בהרבה בהתקפה, פחות טוב בפן ההגנתי), קואמי בראון על תקן הוראס גראנט (מוכשר הרבה יותר, אבל בניגוד לגראנט לא חושב שהוא כזה), סשה וויאצ'יץ' על תקן פקסון, סמוש פארקר על תקן רון הרפר (או בריאן שואו), ומקבץ סנטרים שייתנו את הגוף בהגנה ויקלעו מחצי מרחק אחרי דאבל טים (כריס מיהם ובריאן קוק על תקן לוק לונגלי, ביל וונינגטון וביל קרטרייט), וערימה של ותיקים וצעירים שיתנו לג'קסון את התחת ביום פקודה (רוני טוריאף, אנדרו ביינום, לוק ווולטון, ג'ים ג'קסון, ארון מקי ודווין ג'ורג'). וזה עוד לפני שהזכרנו את החלל בתקרת השכר שיאפשר לרדוף אחרי שחקנים חופשיים בשנתיים הבאות (קווין גארנט?)
וזה לא רק הסגל: התקפת המשולש כבר במקומה והלייקרס, בחלקים מסויימים של העונה, השתמשו בטכניקת הגנה ידועה מימי הבולס - לחץ על מובילי הכדור (עם דגש על מניעת הכדור מהרכז) בחלק הראשוני של ההתקפה, מה שמותיר ליריב פחות זמן להתקפה מסודרת.
כמובן שהכל יהיה תלוי בשני הכוכבים הראשיים. אודום, מטבעו, הוא אנטי-כוכב, אחד שיהיה לו קל יותר מפיפן לותר על האגו. אבל אודום יצטרך לקבל את ההשראה שלו מבריאנט. בריאנט עדיין משתולל, מסונוור מהאור שניתך עליו אחרי עזיבת הצל של שאקיל. עדיין במרדף אחרי מלכות הסלים, אחרי רספקט. המשחק נגד פיניקס, אולי, מסמן את תחילת המעבר. בעוד שנתיים הוא מתחיל את השושלת.
ועוד אחת קטנה לסיום
"עבדור ראחים מול מוחמד. זה נשמע כמו מחנה אימון של אל קעידה" (פרשן טלוויזיה, במהלך המשחק של סקרמנטו נגד סאן אנטוניו)