היום זה נראה פשוט. כל מי שרוצה לעקוב אחרי פוטבול מעביר לערוצי הלוויין או משוטט ברשת והופ - הכל לפניך. אבל לפני עשר שנים ויותר זה לא היה קל, ומי שכבר עקב הלך בעקבותיהם של מורי דרכו, אלה שהכירו לו את המשחק.
ובשנות ה-80 רבים ממורי הדרך היו צבועים בזהוב והאדום של הסן פרנסיסקו פורטי ניינרס. ג'ו מונטנה היה אחד מהספורטאים האהודים ביותר בארה"ב אם לא האהוד שבהם. הניינרס יצרו איתו שושלת אימתנית שכללה ארבע זכיות בסופרבול בעידן מונטנה, עוד אחת עם סטיב יאנג והרבה גאווה לעיר הגאווה.
11 שנים אחרי הזכייה האחרונה שלה, מהסן פרנסיסקו ההיא לא נותר זכר. השמות הלכו, הכוכבים נעלמו, הקבוצה סיימה במקום האחרון בליגה והגיעה לשפל המדרגה והניינרס נותרו עם הזכרונות והכמיהה להשיב עטרה ליושנה. שלושה אוהדים שליוו אותה נזכרים בימים היפים ההם.
בואו חזרה ימים טובים
רז מיס הלך בעקבות הצבע האדום של ליברפול והפועל ת"א ונשאר עם הגעגוע להתקפת החוף המערבי של ביל וולש
שקיעתה של זריחה זהובה
אמיר ציפורי לא הצליח להבין מה מושך ילד ירושלמי לעקוב אחרי משחק מפגר עם כדור אליפטי. עד שהוא התוודע למספר 16
סן פרנסיסקו ואני
עומר שטרן נזכר בתפיסה של טרל אוונס מול גרין ביי ב-99', שהחייתה אצלו את המיתוס של דווייט קלארק