סן פרנסיסקו ואני

בינואר 1999, סן פרנסיסקו פורטי ניינרס היתה בפיגור 27-23, שלוש שניות לסיום משחק הפלייאוף מול היריבה השנואה גרין פקרס. לראשי הגבינה מהצפון היה את המספר הסודי של הניינרס, והם עשו לעצמם מנהג להדיח אותם מהפליאוף שנה אחר שנה. ממני נחסכה עוגמת הנפש של ההפסדים הללו, פשוט מכיוון שבאותן שנים מילאתי את חובתי למדינה והקשר שלי עם עולם הפוטבול התמצה בקריאת ידיעות בנות מספר שורות על תוצאות משחקים שהופיעו לעיתים בעיתונות.

אבל באותו לילה חורפי ב-1999 כבר הייתי אחרי הצבא, מוכן ומזומן לחדש את הקשר עם הקבוצה שלי בספורט המלהיב ביותר בעולם. הקבוצה שלי, כאמור, היתה בפיגור של טאצ'דאון כשנותרו שלוש שניות לסיום. סטיב יאנג, הקווטרבק המצוין שלעולם לא יצליח לתפוס את המקום שהוא באמת ראוי לו בליבם של אוהדי סן-פרנסיסקו, מכיוון שקדם לו אחד אחר, הקווטרבק שכבר אמרו עליו שאין לו את מה שצריך כדי לנצח משחקים גדולים אפילו אחרי שכבר היתה לו טבעת סופרבול על האצבע, קיבל את הכדור מאחורי הסנטר שלו, רץ אחורה כמה צעדים וירה את הכדור לתוך ערבוביה של קסדות צהובות שנמצאו בתוך האנד זון. ושם, בין כל אותם מגינים, תפס את הכדור האליפטי דווקא רסיבר מוכשר וצעיר עם חולצה אדומה בשם טרל אוונס. אוונס, שכבר אז היה ידוע בהתנהגותו הראוותנית, קלט את הכדור ובמקום לבצע ריקוד ניצחון מסורתי פשוט נשאר המום ובוכה באנד זון כשחבריו לקבוצה מסתערים עליו. אוהדי הספורט האמריקאי בישראל מכירים את התחושה: הרגע בוצע מהלך מדהים בשידור חי וישיר, הרגליים מנתרות מעצמם מהספה, אבל הצעקה שעומדת בפה נשארת אילמת כי אסור לצעוק, הרי כבר אמצע הלילה וכולם ישנים, ואין עם מי לחלוק את ההתרגשות.

לרוב אוהדי הפוטבול ידועה מסירה אחת בשם The catch. תפיסה בלתי אפשרית של דווייט קלארק ממסירה של ג'ו מונטנה שניצחה את דאלאס בפליאוף 1982, תפיסה שלמעשה החלה את עידן הנצחונות של הפורטי ניינרס, עידן שבו היתה לקבוצה המעוטרת ביותר בליגה. מכיוון שב 1982 הייתי עדיין בכיתה א', נבצר ממני לראות את אותה תפיסה מפורסמת ונאלצתי להסתפק בגיל מאוחר יותר בשידורי היי-לייטס היסטוריים. בשבילי ובשביל עוד אוהדים צעירים, The catch היא אותה תפיסה מדהימה של אוונס מול גרין ביי, תפיסה שמזכירה לך למה פוטבול הוא כזה ספורט מצויין ולמה אתה אוהד את הקבוצה באדום-זהב.

מתישהו בשנות ה-80 אבא ואמא חזרו מאמריקה עם שתי קסדות פלסטיק לילדים, אחת אדומה ואחת כחולה. אני בחרתי באדומה. בפורים כבר התחפשתי איתה לשחקן פוטבול, תחפושת שמן הסתם היתה תעלומה לרבים מהילדים בכיתה. זכור לי גם במעורפל משהו בטלוויזיה – סן פרנסיסקו נגד מיאמי דולפינס. גם פה הלכתי עם הקבוצה האדומה. אולי כי הם ניצחו בסוף. אולי בגלל השם, שמתגלגל כל כך יפה על הלשון, סאן-פראנסיסקו-פורטי-ניינרס, או השם של הגיבור האגדי שלהם – ג'ו מונטנה. עם שם כזה אי אפשר להפסיד. בכל מקרה, אם התחלת לאהוב פוטבול בישראל בשנות השמונים יצאת בדרך כלל אוהד סן פרנסיסקו (למרות שנצפו גם תופעות של אוהדי דנבר, ג'אינטס ואפילו מקרים עצובים במיוחד של אוהדי מיאמי ...).

בתור אוהד לא מבוגר כמעט ולא ראיתי את מונטנה בשיאו אבל זה לא גרע כלום מהאגדה סביבו. ג'ו "קול", האיש קר הרוח ביותר בתולדות המשחק, המנהיג שהוביל את הקבוצה לנצחונות בארבעה סופרבולים, שחקן שפרץ את גבולות המשחק שלו והגיע אפילו לכתבות צבע בעיתונות הספורט שבישראל הרחוקה. ההייפ סביב מונטנה הוא כה גדול, עד שגם אני, שלא ממש ראיתי אותו משחק, מוכן לקפוץ מייד לכל וויכוח בנושא ולטעון שהוא הגדול מכולם. את יאנג כבר ראיתי יותר. סופרבול 95 הוא הזיכרון החזק ביותר ממנו (יחד עם אותה מסירה ממקודם) שבו פירק את סן דייגו בתצוגת תכלית מרשימה ביותר שכללה שש מסירות לט"ד והורידה לו קוף גדול שישב על הגב. באותו משחק סן-פראן התפוצצה על המגרש במה שהיתה ההצגה האחרונה שלה מאז בריקוד הגדול. מאז החלה ההידרדרות. ג'ורג' סיפרט, המאמן שהחליף את ביל וולש הגדול עזב, יאנג פרש אחרי עוד זעזוע מח, אפילו ג'רי רייס, הרסיבר הגדול בכל הזמנים, הזדקן. במקומם באו סטיב מריוצ'י, ג'ף גארסיה וטרל אוונס, אנשים טובים ומוכשרים שלא הצליחו לשחזר את הצלחות העבר. אמנם גם הצוות הזה ייצר כמה רגעים יפים (במיוחד אותו משחק פליאוף בלתי נשכח מול הג'אינטס, עם הקאמבק השני בטיבו בהיסטוריה).

אבל הכיוון הכללי היה למטה. מאז אלו שנים של חוסר יציבות גדולה, כשהקבוצה מתנדנדת בין שנה רעה לשנה טובה ובינתיים האוהדים רואים בעיניים כלות את סט. לואיס תופסת את תפקיד הקבוצה הבכירה בבית. לבסוף הצליח הפה הגדול של אוונס בצוותא עם הניהול הגרוע ביותר בליגה לפרק את הקבוצה לחלוטין והשחקנים המובילים נפוצו לכל עבר. על השנתיים האחרונות עם אריקסון חבל להרחיב את הדיבור. הן לפחות הסתיימו עם הבחירה הראשונה בדראפט. הפגרה האחרונה הביאה סימנים מעודדים. כמו כל האוהדים, גם אני ממתין בחשש לרגע שבו הנהלת הקבוצה תעשה את השטות הבאה שלה, אבל בינתיים, טפו, טפו, הכיוון הוא חיובי (אי אפשר ממש לרדת יותר נמוך מהמקום האחרון). קווטרבק עם פוטנציאל הגיע מהדראפט, הגנה מתחזקת ומאמן חדש שמביא רוח של שינוי הם חלק ממגמה מבורכת, שאם תימשך, העתיד יראה טוב יותר.

אזור המפרץ מאכלס שתי קבוצות פוטבול עתירות מסורת. בצד המזרחי שלו נמצאת אוקלנד השחורה והקשוחה על אוהדיה הפאנטיים. מעברו השני של גשר המפרץ הארוך, בקנדלסטיק פארק, שוכנת הקבוצה של סן פרנסיסקו. בעיר הליברלית ביותר באמריקה, המקום שממנו יצאו הגרייטפול דד, יצאה גם מהפכת התקפת החוף המערבי. זוהי קבוצה שבה שיחקו טובי השחקנים בהיסטוריה, שלקחה יותר אליפויות מכל שאר הקבוצות, שניצחה כל סופרבול שהשתתפה בו. זאת הקבוצה שלי בליגה הטובה בעולם, ועוד נכונו לנו ימים יפים ביחד.