בואו חזרה ימים טובים

יש משהו מוזר בלהיות אוהד מסור וקנאי של קבוצה שנמצאת כל כך רחוק ממך. מעולם לא הייתי בסן-פרנסיסקו, אפילו לא קרוב, ואין לי שום סימפטיה מיוחדת לעיר הזאת או לאנשיה. ובכל זאת, כשאתה מתחבר לקבוצה מסוימת, זה נשאר איתך לכל החיים. היה לי מורה בתיכון שלימד אותי ששני דברים לא מחליפים: אמא וקבוצת כדורגל (או פוטבול לצורך העניין). אז גם כשהמצב לא טוב, והמצב עכשיו רע מאוד, אני נשאר נאמן ומשתדל להיות אופטימי.

את הפורטי ניינרס התחלתי לאהוד מסיבה אחת פשוטה, הם היו הכי טובים. באמצע שנות השמונים, כשליברפול והפועל תל אביב היו אימפריות (כל אחת בקנה מידה שלה), מה טבעי יותר לילד שמגלה ספורט חדש מאשר לאהוד את הקבוצה הדומיננטית ביותר, מה גם שהיא משחקת באדום.

כמו בכל התאהבות קיימת הסכנה שכאשר תחלוף ההתלהבות ההתחלתית והמצב כבר לא יהיה מושלם, גם האהבה תדעך ונתחיל לפזול לעבר קבוצות אחרות, מלהיבות יותר. אבל במקרה שלי, ככל שחלף הזמן והכרתי את הספורט הזה יותר, התחלתי להבין עד כה הקבוצה הזאת באמת גדולה ועד כמה היא מסמלת לי את כל מה שאני אוהב ומעריך בספורט.כך רק התאהבתי יותר ויותר, עד שממש הרגשתי שהקבוצה הזאת מייצגת אותי.

הרגע הזה הגיע בעונת 88'. בת כיתה שלי נסעה לשליחות לארה"ב וניצלתי את ההזדמנות הזאת להשיג קצת מידע על פוטבול. אז עוד לא היה אינטרנט וההתייחסות לפוטבול בתקשורת הישראלית היה זעום ביותר. להוציא את מוסף הספורט של "הארץ", שפרסם תוצאות וטבלאות ביום שלישי, כתבות על פוטבול היו מתפרסמות רק לקראת הסופרבול, וגם זה לא תמיד. אז בעוד יתר חברי לכיתה ביקשו אמריקה שוקולדים וממתקים שניתן להשיג רק שם, אני רק רציתי קטעי עיתונים שמדברים על פוטבול.

עוד לא ממש קראתי באנגלית באופן שוטף אבל מספיק היה לי לראות תמונות של ג'ו מונטנה עם הגביע ולהבין איך הניינרס ניצחו את סינסינטי בגמר ואיך ג'ו שוב סחב אותנו לקאמבק גדול כדי להרגיש גאווה גדולה ושותפות מלאה לחגיגות האליפות.

הפורטי ניינרס, ובייחוד ג'ו מונטנה, סימלו בשבילי את כל מה שאני אוהב בספורט. בתור ילד שלא ניחן בכישורים אתלטיים מרשימים, פיתחתי סימפטיה לשחקנים שמצליחים להתגבר על נחיתות פיזית דרך משחק חכם והרבה נחישות. זה לא שלניינרס היו שחקנים גרועים, היו להם שחקנים מצויינים, אבל אף אחד מהם לא היה הכי טוב, או חזק, או מהיר או כל דבר אחר בליגה. מונטנה, רייס, דווייט קלארק, רוג'ר קרייג והשאר, היו שחקנים טובים אבל לא כאלה ששוברים שיאים (חוץ מרייס, אבל את זה הוא עשה מאוחר יותר). אבל מה שהפך אותם לענקים, זו היכולת שלהם להתחבר כקבוצה תחת הנהגתו של ג'ו מונטנה, שהתעלה מעל לשאר הקווטרבקים בליגה אז, ואולי אף עד היום, בתכונה אחת חשובה - הוא היה ווינר. אפשר להתווכח על היכולות שלו עד מחר, ולהגיד שהיו קווטרבקים שמסרו מדויק וחזק יותר, או רצו מהר יותר או סתם היו טובים יותר, אבל אף אחד לא יכול לקחת ממנו את העובדה שהאיש ידע לנצח משחקים. לא משנה מי היריבה, לא חשוב לאיזה פיגור הם נקלעו במהלך המשחק, תמיד ידעת שהם יכולים לחזור ולנצח. הדבר הכי חשוב שקיים אצל הניינרס זו העובדה שאף משחק לא אבוד ואף פעם אסור להתייאש. וזה עבד גם בפלייאוף של 2002 נגד הג'איינטס, עם הקאמבק השני הכי גדול בהיסטוריה של הפלייאוף, הרבה אחרי עידן מונטנה.

אבל כל זה התפרק בשנים האחרונות. זה כואב לראות את הקבוצה נופלת תוך שנתיים מקבוצת פלייאוף לקבוצה הכי גרועה בליגה, ועוד בעונה שבה ה-NFC בכלל והבית המערבי בפרט היו כל כך חלשים. בזמן שקבוצות עם מאזן שלילי עדיין נלחמו על מקום בפלייאוף, אנחנו כבר פזלנו לעבר ליגת המכללות לראות את מי כדאי לקחת בבחירה הראשונה בדראפט. וכאילו כדי ללעוג לנו, אז גם לא היה השנה אף כוכב משמעותי בדראפט. הדבר שהכי כואב זו העובדה שהקבוצה איבדה את האופי שלה, האופי שעשה אותה לא רק לקבוצה גדולה, אלא גם לקבוצה מיוחדת. שום דבר היום לא מזכיר את הקבוצות הגדולות של מונטנה, יאנג ואפילו גארסיה ואוואנס.

אז כבר היינו בסרט הזה של עונה עם מאזן 2-14. אז בא ביל וולש ובנה את האימפריה של שנות השמונים. אז אולי מייק נולאן לא מאמן גדול כמו ביל וולש, ואולי יותר קשה היום לבנות אימפריות, אבל יש תחושה שמשהו עומד להשתנות. את הניתוח של למה ואיך הפורטי ניינרס יחזרו להיות קבוצה מובילה בליגה אני אשאיר למומחים. בינתיים אני מחכה בסבלנות, בואו חזרה ימים טובים.