שקיעתה של זריחה זהובה

באחת ההפסקות בביה"ס היסודי "יפה נוף" התגודדנו סביב מנהיג החבורה, המבוגר מכולנו בשנתיים, שהציג לראווה את החולצה החדשה שקיבל מאביו שחזר מאמריקה. לא שהיינו זקוקים לסיבות נוספות להעריץ אותו, אבל חולצתו החדשה בצבעים אדום וזהב שדרגה אותו בבת אחת מילד מגודל לאל בשר ודם. "מה כתוב לך על החולצה?" שאלנו בשקיקה.
"סן פרנסיסקו פורטי ניינרס" הוא ענה בגאווה.
"וואו....", כולנו החלפנו מבטי הערכה וליטפנו בחרדת קודש את האותיות הבולטות. אף אחד מאיתנו לא זיהה את הרגע הזה כחורץ גורלות. "זה כדורסל?" שאל מישהו, אמיץ במיוחד.
האל פלט נחרת בוז. "מה פתאום? זו קבוצת הפוטבול הכי טובה בעולם" הוא אמר ופנה ללכת. רק כשהסתובב ראינו שעל גבו התנוסס המספר 16.

במהלך השנים שחלפו הגיעו אלינו שמועות וקטעי ידיעות על השליטה בליגה של הפורטי ניינרס, על כמה אליפויות, ועל עוד ועוד מעשי קסמים של מס' 16, אחד ג'ו מונטנה. כילדים ירושלמים שגדלו בעיקר על כדורגל וקצת כדורסל, הספורט המוזר הזה עם הכדור האליפטי וביגוד המגן הצבאי לא היה עבורנו יותר מקוריוז, דרך להתחבר למשהו גדול ומרשים יותר מאליפות הסטנגה בהפסקות.

אחרי הצבא התמזל מזלי לשהות בארה"ב במהלך הפלייאוף של ה NFL. אחרי שתי אליפויות רצופות של מונטנה, רייס ושות' היה לי ברור שהמשימה הראשונה שלי היא למצוא כרטיס לסופרבול XXV (לקח לי קצת זמן לקלוט שזה אירוע ספורטיבי ולא סרט פורנו). אלא שהניינרס לא הגיעו לשם. זו הייתה השנה של הג'איינטס עם הביג טונה על הקווים והשפיץ של הנעל של סקוט נורווד. הג'איינטס ניצחו את הפורטי ניינרס באליפות ה NFC והמשיכו לנצחון דרמטי על הבילס בסופרבול. כך יצאתי בלב דואב עם ההמונים לרחובות ניו יורק לצפות בחגיגות האליפות. ההקנטות שחטפתי מכל עבר (כמובן שלבשתי חולצה של ג'ו מונטנה שקניתי ביום הנחיתה בארה"ב) רק חיזקו והעמיקו את הקשר שלי לקבוצה מהחוף המערבי.

עם החזרה לארץ כבר הייתי מכור. במטוס קראתי את מגזין סיכום העונה הרשמי של ה NFL, ושיננתי סטטיסטיקות, שיטות הגנה ומהלכי התקפה. יתכן שזרעי הפורענות בקשרי ישראל עם מדינת טקסס נוצרו ממש אז כשהתפארתי בפני הטקסני גדול המידות שישב לצדי על אהבתי חסרת הפשרות לאדומים זהובים. הוא מצידו דאג להתיישב עלי ב"טעות" בכל פעם שקם לשירותים. כמה חודשים לאחר מכן פתחתי ערוץ דואר ישיר מול קרובי משפחה בבוסטון ומגזינים עם דפי כרומו נוצצים הבליחו בתיבת הדואר שלנו מדי שבועיים.

לא מעט שאלות מביכות של חברות פוטנציאליות עורר פוסטר ענק של ג'רי רייס חשוף חזה שהיה תלוי בגאווה מעל מיטת הנוער שלי. הימים היו שלהי הקריירה של ג'ו קול ולמרות שסטיב יאנג נראה מוכן מתמיד לרשת אותו, העתיד היה עלום ולא ברור. בתור ישראלי טיפוסי שאוהד תמיד את האנדרדוג, זה דווקא התאים לי.

ארבע שנים מאוחר יותר, כשסטיב יאנג הוריד את ה"מאנקי" של מונטנה מהגב שלו והביא אליפות במו ידיו ורגליו, ידעתי שהמהפך הושלם. מספיק קבוצות נכשלות זכו במהלך השנים לאהדתי בארץ. קבוצה ששולטת בספורט שלה (גם אם הוא משוחק ביבשת אחרת), מחדשת וממציאה את גבולותיו כל פעם מחדש, קבוצה שמציגה משחק מהנה ורב נקודות ולוקחת אליפות פעם בשלוש ארבע שנים התלבשה לי כמו כפפה ליד.

כל כך התרגלתי לטוב, שתחילת הסוף תפסה אותי לחלוטין בלתי מוכן. נכון, הקבוצה לא לקחה אליפות מ 1994, אבל שחקנים טובים גדלו בקבוצה והיא המשיכה להציג ולשכלל את התקפת החוף המערבי שהביאה לה תהילה. מאבקי הבעלות במשפחת די ברטולו בסוף שנות התשעים נראו כמו משהו לא נעים שיחלוף במהרה. אלא שאדי (תחזור, תחזור!) המאפיונר התנגש יותר מדי עם שלטונות החוק וגם נמאס לו בשלב מסוים מכל הבלאגן והקבוצה עברה לבעלותה של אחותו דניס ובעלה ג'ון יורק (תלך, תלך!).

שנים של מסורת ואמון נהרסו באחת כשסטיב מריוצ'י נבעט מהקבוצה באופן מחפיר לאחר עונה מרשימה שבה הצליח להגיע לפלייאוף עם אוסף שחקנים לא כשרוני במיוחד. מיד אחריו הועזבו ג'ף גרסיה, גם מנהיג וגם שחקן נשמה, וטרל אואנס איש בעייתי אמנם אבל מה לעשות, סופרסטאר שבשבילו קהל קונה כרטיס למשחק. ג'ון יורק התגלה כבעלים קמצן וחסר מעוף, בעלים שנוטה להתערב גם בנושא המקצועי למרות שהוא חסר נסיון והבנה מינימלית בתחום, בקיצור, הסיוט של כל אוהד. השיא כמובן הגיעה בעונה המבישה האחרונה שבה הניינרס הציגו מאזן 14:2 והרבה הרבה יותר גרוע, נראו כמו קבוצה נטולת אופי וחדוות משחק.

אז מה יהיה?

התסריט האופטימי מתמקד בכך שיורק למד את הלקח, והוא יתן למאמן החדש מייק נולאן את מלוא הסמכויות והתנאים לנסות לסובב את הכיוון של הספינה הטובעת. בד בבד הוא ייאלץ גם לפתוח את הארנק על מנת להחתים מספר שחקנים, בראש ובראשונה אלכס סמית', הבחירה הראשונה בדראפט וקוורטרבק העתיד של הפורטי ניינרס. אך גם לפי התסריט הזה, כיוון שהקבוצה זקוקה לשדרוג כמעט בכל תחום במגרש, תהליך הבניה מחדש צפוי לקחת כמה שנים.

לפי התסריט הפסימי...

הי רגע, למה להיות פסימיים?

סן פרנסיסקו היא אחת הערים היפות בעולם ולבטח מהסובלניות שבהן. אז מדוע שגם האוהדים לא יהיו קצת סבלניים?

הרי בכל זאת, יש לנו את קבוצת הפוטבול הכי טובה בעולם.