עדות למעמד אליו הגיע דני אבדיה בליגה הטובה בעולם ניתן היה לקבל היום (ראשון), כשהתארח בפודקאסט של דריימונד גרין ודיבר על הכל.
על תחילת דרכו בוושינגטון: "הגעתי בשנה שלא הייתה פשוטה. תזכור שלא היה לי את הדראפט בניו יורק. לא הייתה לי האפשרות לפגוש את כל בחירות הלוטרי האחרות. לא הייתה לי החוויה הרגילה שיש לכל מי שנבחר בדראפט. הדראפט שלי נדחה, אני חושב שהוא היה בנובמבר, אם אני לא טועה. הייתי בבית, בארבע לפנות בוקר. אתה צייצת אז על כל בקבוקי היין שהיו מאחוריי, אני לא אשכח את זה. זה היה מצחיק.
"אבל כן, להיבחר בדראפט באמצע הלילה, כשכל החברים והמשפחה איתך, זה היה רגע מיוחד. ואז אתה מגיע לוושינגטון, שבתקופת הקורונה הייתה סוג של עיר רפאים. אתה מגיע ואין אף אחד בחוץ, אתה בחדר המלון הקטן שלך, נכנס לאולם וכולם עם מסכות. אתה אפילו לא יכול ללחוץ לאנשים ידיים כמו שצריך.
"אני מרגיש שלהגיע ל-NBA באותו רגע, בסיטואציה הזאת, במיוחד כשאתה מגיע מחו"ל, זאת הייתה ההתחלה הכי קשה שיכולתי לקבל בקריירה. ברור שהייתה לזה השפעה גדולה על המסע שלי בהתחלה. זה לא הלך חלק. יצא לי לשחק לצד כמה שחקנים נהדרים וכמה ותיקים טובים, וזה חישל אותי, אבל זה בהחלט לא היה קל. לקח לי זמן".
צפו בפרק המלא
גרין החמיא ואמר: "בשנה שעברה היית בפורטלנד. דרך אגב, עשית לנו את המוות בכל ערב. ממש עצבנת אותי. אבל הובלת את הקבוצה בנקודות, נבחרת לראשונה לאולסטאר, ועכשיו אתה באמת מתחיל לבנות את עצמך ולהפוך לשחקן שציפו ממך להיות כשנבחרת בדראפט. עכשיו אתה בסיטואציה שבה אתה כבר אולסטאר, דמיאן לילארד, מר פורטלנד טריילבלייזרס, חוזר, ויש לך גם את ג'ה מוראנט, שגם הוא אולסטאר צעיר. זה מרגיש אחרת להיכנס לעונה הזאת, כשאתה יודע שהציפיות ממך גבוהות יותר ושיש לצדך עוד שני כוכבים?"
אבדיה השיב: "אני חושב שלהיות מוקף בשני שחקנים שהיו באולסטאר, שחקנים נהדרים, זה מאוד עוזר, במיוחד בזכות הניסיון שלהם. כמו שאמרתי, זאת בעיה טובה, ואני אוהב את זה. אני מרגיש שיש ציפיות, אבל זה חלק מהעבודה שלנו. ברור שהעונה שעברה נתנה לי ביטחון, כשהכדור היה הרבה בידיים שלי. ועכשיו, כששני גארדים דומיננטיים חוזרים, בסופו של דבר יש רק כדור אחד. משחקים עם כדור אחד. אני מרגיש שאני שחקן די מגוון, אני יודע להתאים את עצמי לשיטה. אני סומך על החברים שלי לקבוצה, אוהב לחלוק את הכדור, אוהב למסור, וגם הם כאלה. יש לנו כימיה טובה. פגשתי את ג'ה, לא הכרתי אותו קודם, אבל הוא בחור נהדר, ברור שהוא אוהב כדורסל, ולשניהם יש אינטליגנציית משחק גבוהה מאוד. היה ממש נחמד במחנה האימונים".
גרין המשיך לפרגן וטען ש"תמיד ידעתי שקשה מאוד לשמור עליך. החדירות שלך לסל הן מהחזקות שראיתי. אתה חודר לסל בעוצמה מטורפת". הוא שאל את הישראלי מתי ידע שהוא יכול להגיע לרמה הזאת, ואבדיה השיב: "זה קרה די מהר. ידעתי כבר באימונים ובעבודה האישית שלי שיש לי כלים שלא להרבה שחקנים בגובה שלי יש, בהתחשב ביכולות שלי. אבל לא ידעתי אם אני יכול להיות אולסטאר או שחקן יציב".
הישראלי טען שהשינוי הגיע עם צ'ונסי בילאפס בפורטלנד: "התקשיתי מאוד בהתחלה. אני זוכר שצ'ונסי ניגש אליי, כי באמת היה לי קשה. בדיוק עברתי בטרייד מוושינגטון אחרי שנה טובה, הגעתי שוב לקבוצה חדשה, שיניתי סיטואציה והתקשיתי. לא הייתי עצמי. ואז צ'ונסי בא אליי ואמר: "תקשיב, אתה ריבאונדר נהדר. בכל פעם שאתה לוקח ריבאונד, תדחוף את הכדור קדימה. אני רוצה שתעשה את זה". אז פשוט התחלתי לעשות את זה. זה היה הדבר היחיד שחיכיתי לו במהלך המשחק: לקחת ריבאונד ולהתחיל לנהל את המשחק בעצמי.
"ככל שעשיתי את זה יותר, ככה הכול התחיל להיפתח. זה היה כמו כדור שלג. לקראת סוף העונה כבר ניהלתי חלק גדול מההתקפה, הרגשתי ממש טוב והייתה לי סיומת נהדרת לעונה. ואז, כשחזרתי לעונה הזאת, התחלתי את העונה ופתאום הבנתי שאחרי 10 או 15 משחקים אני מעמיד ממוצעים של 24 או 25 נקודות, חולק את הכדור, מנהל את המשחק ונהנה. אמרתי לעצמי: "אולי אני באמת מסוגל". אולי פשוט הייתי צריך הזדמנות, או להרגיש שאני שייך למקום מסוים ולהתחיל להתחרות. הרגע שבו חשבתי שיש בי משהו היה בהחלט במשחק שבו קלעתי 43 נקודות נגד ניו אורלינס. זה היה שיא הקריירה שלי. אני חושב ששם אמרתי לעצמי: "אם אני מסוגל להגיע למספר כזה, אפילו אם זה רק במשחק אחד, אולי יש בי משהו שעוד לא גיליתי"".
על המפגש מול סן אנטוניו בפלייאוף אשתקד: "ברור שבספרס יש את וומבי מתחת לסל, שאתה צריך לחשוב עליו. יש להם שומרים נהדרים, גארדים אגרסיביים, הם צעירים. הרגשתי שבשביל חוויית פלייאוף ראשונה, זה היה מאוד קשוח. בכלל לא קל. במיוחד כשאני שחקן כל כך פיזי, ואז אתה נתקל בפיזיות שמופעלת נגד הפיזיות שלך. אתם מתנגשים אחד בשני, וזאת הולכת להיות מלחמה, בנאדם. אתה יודע איך זה.
"זה היה די קשה. הם הגיעו מאוד מוכנים. ברור שניצחנו משחק אחד, וזה היה נחמד, לחוות ניצחון אחד בסדרת פלייאוף. לפחות לא סיימנו בסוויפ. אבל אתה לומד מזה המון. אתה מבין עד כמה זה שונה, עד כמה הפרטים הקטנים חשובים. עד כמה אתה באמת צריך לשים לב לכל פוזשן, לכל התקפה, להרגלים של כל שחקן. זה משחק אחר לגמרי. אני חושב שהרבה אנשים, אוהדים, לא באמת מבינים עד כמה החוויה בפלייאוף שונה מבחינתנו כשחקנים. ברור שאתה הגעת לשלבים המאוחרים וזכית באליפות, וזאת כבר רמה אחרת לגמרי מבחינת הדיוק שנדרש.
"אבל מבחינתי, להתחיל את הפלייאוף מול קבוצה שהגיעה אחר כך לגמר, זה נתן לי המון ניסיון. זה גם עשה לי חיים קשים וחישל אותי, כי הבנתי שזה לא כמו העונה הסדירה. אני לא יכול פשוט לצאת למגרש, להתנגש באנשים, לסחוט מיליון עבירות וללכת לקו. אני צריך למצוא פתרונות תוך כדי תנועה. ואולי אפילו הדברים שאני עובד עליהם בפגרה השתנו בעקבות זה".
גרין הבטיח לאבדיה שהוא עוד יגיע לגמר ה-NBA - "אתה תגיע לשם, כי אתה תמשיך להתקדם כמו שהתקדמת עד עכשיו. זה יקרה לך". כוכב גולדן סטייט הרחיב על הפיזיות הגדולה ככל שהפלייאוף הולך ומתקדם: "מצחיק לשמוע אותך מדבר על הפיזיות שאתה משחק איתה, כי הפלייאוף כואב, בנאדם. כואב בטירוף. אתה לא יכול לתת למוח שלך לעבד כמה כואב לך וכמה אתה עייף לאורך הפלייאוף. אתה חייב לגבור על המחשבות האלה במשך כל התקופה הזאת. וכשאתה עושה את זה, אתה מגלה בסוף, כשהכול נגמר, שאתה פשוט גמור במשך שבועיים. כי לא נתת למוח שלך אפילו לעבד כמה היית עייף. עד כדי כך זה קשה. אני מצפה לראות אותך עושה את זה, ואנחנו נדבר על זה שוב כשתעשה את זה".
שחקן הווריירס הוסיף: "הפלייאוף מתאים למשחק שלך. אתה מחפש מגע. אתה כמעט אחד מהשחקנים האלה שבלי מגע, לא שהם לא מסוגלים לשחק, אבל קשה להם להיכנס לקצב. אתה מחפש את המגע, ואני אוהב את זה במשחק שלך".
אבדיה השיב: "אני מרגיש שהמגע הפיזי מכניס גם אותי לקצב. להתנגש במישהו. מבחינתי, אני לא נסוג מאף אחד. אם אתה עומד מולי, לא משנה אם זה אתה או סטיבן אדאמס. כבר יצא לי להתמודד עם שחקנים כאלה. אם אני מקבל מכה או שמישהו משחק נגדי פיזי, זה בסדר. אני אקבל את זה. אבל אני אף פעם לא נסוג. אתה מבין מה אני אומר? זה הדבר היחיד שאני לא עושה".
גרין סיפר ששיחק עם עומרי כספי ("הוא אח שלי") ושאל את אבדיה איך זה מרגיש, לייצג את ישראל באולסטאר: "זה אומר המון. אף פעם לא ידעתי שזה אפשרי. כשאתה מגיע ממדינה כל כך קטנה, וכשאתה מסתכל על הדרך שלך ועל כל מה שעברת, להגיע למצב שבו אתה אולסטאר, זה לא היה ברשימת הדברים שחשבתי שיקרו לי. אני אהיה כן איתך
"כשאתה מגיע ממדינה אחרת, עם מנטליות אחרת, לליגה הגדולה, אתה לא באמת יודע. פשוט התקדמתי מיום ליום. אף פעם לא חשבתי שאגיע למקום שבו אני נמצא היום. ולחוות את זה, כשמדינה שלמה שאוהבת כדורסל רואה את הילד ששיחק במכבי גדל ועובר את כל המסע הזה... אני מרגיש שבישראל, כל המדינה צופה בכל משחק שלי מאז שהייתי בן 18 או 19. בכל בוקר אנשים קמים בשלוש או בארבע לפנות בוקר כדי לראות אותי משחק. והם רואים אותי מתקשה. הם רואים אותי לא קולע במשך עשרה משחקים ברציפות. הם רואים אותי יורד לספסל ולא משחק. ואז הם רואים אותי מתחיל להפוך לשחקן טוב יותר, מתגבר על כל המכשולים והופך לאולסטאר, ולמי שלא חשבת שאוכל להיות.
"זה מסע בלתי ייאמן מבחינתי, קודם כול, אבל כמובן גם עבור הקהל שנמצא איתי. כי אני מרגיש שאני משחק כשכל המדינה מאחוריי. ולהיות במעמד הזה, במיוחד בתקופות קשות כמו היום, כשכולם מסתכלים עליך, זאת הברכה הכי גדולה שיכולתי לקבל. ובסופו של דבר, זאת אחת הסיבות שאנחנו משחקים כדורסל, כי הספורט הזה מחבר בין אנשים".
אבדיה סיפר על מפגש עם גרין - אחד משחקני ההגנה הטובים אי פעם - מהעבר: "אתה זוכר, אני חושב שזה היה בשנה שעברה או לפני שנתיים, שנתתי לך מכה די חזקה או משהו? אני כבר לא זוכר בדיוק. ואז ניגשת אליי ואמרת: "חכה, בפעם הבאה שתיכנס לסל, תראה מה יקרה. חכה". ואז בכל פעם שחדרתי לסל חיכיתי למרפק או לאגרוף או למשהו. ובסוף המשחק ניגשתי אליך ואמרתי: "היי דריי, בנאדם, חיכיתי לך כל המשחק. חשבתי שתחזיר לי. מה אתה עושה?"
גרין השיב שהוא זוכר: "אהבתי את התגובה שלך. כי הייתי קצת עצבני מהדרך שבה פגעת בי, אבל כשאמרתי לך את זה, אתה פשוט היית כזה: "כן, בסדר. מה העניין? בסדר". ועכשיו אני אגיד לך משהו, דני. יש שחקנים שאני לא מחזיר להם במשך כמה שנים. יש לי זיכרון של פיל. אני אף פעם לא שוכח. לפעמים לוקח לי כמה שנים להחזיר למישהו".
שאלות קצרות לסיום
המשחק הגדול בקריירה: מול פיניקס, בפלייאין.
העיר שהכי כיף לשחק בה: ניו יורק.
השחקן הכי חזק בליגה: סטיבן אדאמס.
איזה מהלך של שחקן אחר היה רוצה לקחת: ההגנה של ג'רו הולידיי.
על מי הכי קשה לשמור: ניקולה יוקיץ'.
השומר שהכי קשה לקלוע עליו: סטפון קאסל.
במי היה בוחר ראשון למשחק חמש על חמש? ניקולה יוקיץ'.