הנוסחה הרומנטית של "סמל שמאמן את המועדון" נוטה לעתים קרובות להתפוצץ. אלי אוחנה, אבי נמני, יוסי אבוקסיס (בקדנציה הראשונה בהפועל תל אביב), עודד קטש (בקדנציה הראשונה במכבי תל אביב) ראובן עטר ואחרים נכשלו. איש מהם לא היה במאבק האליפות או זכה בגביע, חלקם לא סיימו אפילו את מחצית עונת הבכורה שלהם על הקווים.
מהבחינה הזאת קשה להתווכח עם ההישגים של אליניב ברדה בהפועל באר שבע - מקום שני-שלישי בכל עונה, זכייה בגביע, עוד העפלה לגמר. קשה לראות מי היה עושה את זה טוב יותר. אלא שלכל מאמן ולכל תקופה יש נקודת התייחסות. אילו היינו ב-2010, ברדה היה נחשב להצלחה פנומנלית. העניין הוא שהפועל באר שבע נמנית כיום דרך קבע עם הצמרת הגבוהה, מקומות 2-3 הם עניין של מה בכך. לאורך העשור האחרון היא סיימה רק פעמיים מחוץ לשלוש הראשונות (מקום רביעי), זכתה שלוש פעמים ברצף באליפות והפכה לתקופה מסוימת גם לכוח באירופה, עם אצטדיון חדש ומטיל אימה. זה ממש לא המועדון עם שאיפות ההישרדות שבו החל ברדה את דרכו, כשחקן צעיר בליגה הלאומית, ולכן ההישגים הללו בעלי משקל נמוך יותר.
האם ברדה קיבל את כל הכלים להצלחה? לא. האם היה באפשרותו לקבל את הכלים הללו? לא בטוח. עם היצע מצומצם ביותר של ישראלים טובים, קושי באיתור זרים איכותיים בתקציב הקיים ומחלקת נוער שמתקשה לייצר כישרונות, מרחב התמרון היה מצומצם. כל שחקן שהגיע היה צריך להתחבר באופן מושלם למועדון, חברתית ומקצועית. כל זר היה חייב לנצוץ ולסחוף. זה לא קרה. הכמיהה לדמות שתחליף את ז'וזואה (אשתקד שאפי, השנה ספר), יחד עם העזיבות הפתאומיות של רמזי ספורי ושגיב יחזקאל, שיבשו את העונה עוד לפני שהחלה. את ה-1:6 של מכבי תל אביב בטרנר טחנו מספיק. יש הרבה סיבות מעבר לכך.
הפגישה של ברדה ואלונה ברקת לאחר ההפסד בגמר הגביע ארכה פחות מדקה. כבר בשניות הראשונות הובהר לו שלא ימשיך והוא עזב. מפתה בסיטואציה כזאת לתחום את הקו, לקבוע שברדה הוא הטוב וברקת היא הרעה, במיוחד לאור הקונפליקט שנוצר ביניהם בשבועות האחרונים, כשהרושם שהתקבע הוא שהמאמן רוצה להמשיך והבעלים משהה את התשובה. על פי הדיווח של יניב טוכמן, ברדה רצה תקציב גבוה יותר, ברקת לא הבטיחה זאת, הבינה שעמדתו בנושא קשיחה ובשל כך החליטה להמשיך הלאה.
הדרישה של ברדה מוצדקת מנקודת המבט המקצועית שלו. הוא זה שאימן את הקבוצה, יודע שמה שיש כרגע לא יספיק כדי לעשות את קפיצת המדרגה. ועדיין, הוא לא בעל המאה. אפשר לכעוס על ברקת, אבל בשורה התחתונה היא זאת שמביאה את הכסף והיא לא יכולה לקבל תנאים ממאמן שלא חתום על חוזה, גם אם מדובר בברדה. רוצה? קח. לא רוצה? תברח. אגב, לו ברדה היה פותח את העונה ומוביל את באר שבע לשלב בתים באירופה הוא כנראה היה מקבל תקציב מוגדל, אבל זה מהלך שלא יורד טוב בגרון לאף מאמן, מעגל הקסמים הידוע של "הצלחה תביא כסף, אבל בלי כסף כנראה לא תהיה הצלחה".
הבעיה של הפועל באר שבע היא רמת הציפיות העצומה, שלא תואמת את היכולות של הקבוצה. מכבי תל אביב ומכבי חיפה לא רק מנהלות את הקרב על הטובים ביותר, הן גם מטפחות מחלקות נוער ענפות. באר שבע בפיגור עצום אחרי שתיהן. ממנה לא ייצא אוסקר גלוך או ענאן חלאיילי. גנאח? אולי מתישהו. ועל אף כל הקשיים והמגבלות, ברמת ההצהרות ברקת לא מוכנה להנמיך את הרף. זה לא נכון עסקית ותדמיתית, פוגע במכירת המנויים ומייצר מורל ירוד ביציעים עוד לפני שהעונה יוצאת לדרך. כך קורה שהמילה "אליפות" משתרבבת לא אחת, ללא הצדקה.
בסופו של יום, ברקת נקטה בגישת ה"סטריקטלי ביזנס" הקרה, עם הודעה מאוד יבשה ונטולת סנטימנטים. היא לא המציאה את זה, זו הפרקטיקה המקובלת, לא עושים מסיבות פרידה ממאמנים שהמועדון בוחר להיפרד מהם. עם זאת, יש בכך בעייתיות כשהדמות מנגד היא ברדה, אולי האדם הכי אהוד בחלק הארץ שבין קסטינה לדימונה. בסוף, מדובר בהרבה יותר ממאמן, ולא רק ברמה הרוחנית.
שרון מימר, רן קוז'וך, מסאי דגו ואופיר חיים מוזכרים כמועמדים לבאר שבע. כולם ראויים להזדמנות, אבל כולם גם נתפסים כפשרה, על אחת כמה כשהם צריכים להחליף איש שהוא בשר מבשרו של המועדון. איש מהם הוא לא העוגן שיחזיר את אמון האוהדים. אולי ברקת לא צריכה להצהיר על הנמכת ציפיות. יכול להיות שבהליך הפרידה מברדה היא כבר עשתה את זה.