"אסור לקבוצה לשחק מול קבוצה שמשתפת שחקן ציוני, אסור לנרמל את ישראל".
לפעמים זה נדמה שלמונס דאבור אין מזל. כאילו לא משנה לאן יגיע ואיפה ישחק, למרות שהוא עצמו רק רוצה שקט ופשוט לשחק ולהנות מכדורגל, איכשהו יצוצו איזה עניין או סערה תורנית שיקיפו אותו. אחרי אוהדי מכבי תל אביב ואוהדי נבחרת ישראל, כעת, גם אוהדי אל ווחדאת הירדנית שמו את הכובש הישראלי הטוב ביותר בחו"ל (161 שערים), על הכוונת.
בשבועות האחרונים אוהדי אל ווחדאת אינם רגועים. קבוצתם, סמל המיעוט הפלסטיני בירדן, הוגרלה לשחק מחר נגד קבוצתו של דאבור, שבאב אל אהלי דובאי מאיחוד האמירויות, בסיבוב השני במוקדמות. הפגנות, פוסטים ויראליים ברשתות החברתיות, איומים על נשיא המועדון ודיון חריף שהגיע עד הפרלמנט הירדני, והכל בגלל מספר 9 החדש של האמראתים, שבאמתחתו 40 הופעות ו-15 שערים במדי נבחרת ישראל. בסוף הם הודיעו שישחקו, אבל העסק רחוק מלהירגע.
אם לא די כדי להוסיף על זה, אחד ממשחקי ההכנה הראשונים של שבאב אל אהלי בקיץ הזה היה נגד עירוני טבריה, במשחק הרשמי הראשון אי פעם של מועדון אמיראתי נגד מועדון ישראלי. בקיצור, המפגש מול שבאב אל אהלי מעמיד את אל ווחדאת במצב לא נעים אל מול אוהדיה, שרוב רובם איננו מכיר בישראל.
כדי להבין מאיפה זה מגיע בעצם, ומה הסיפור מאחורי אל ווחדאת, המועדון הפלסטיני של ירדן, צריך לחזור להיסטוריה של המועדון ושל חתיכת האדמה שהוא מתקיים בה. אל ווחדאת הוא מועדון הכדורגל הפופולרי ביותר בירדן. הוא נוסד ב-1956, מתהדר בצבעי ירוק ואדום, ובסמל שלו אפשר לראות את מסגד אל אקצא. למרות 17 האליפויות, 11 הגביעים ו-53 תארים בסך הכל שבהם זכה המועדון, המקום שנוסך במועדון את הזהות שלו הוא המקום בו הוא הוקם - מחנה הפליטים הפלסטיני אל ווחדאת שבדרום מזרח הבירה הירדנית, רבת עמון.
מחנה הפליטים אל ווחדאת, הקרוי גם המחנה החדש, הוקם שנה לפני הקבוצה, ב-1955, במה שהיה אמור להוות פתרון ובית זמני לכ-5,000 פליטים שברחו מיפו וירושלים בזמן מלחמת העצמאות של ישראל. עם השנים, התברר שזמני זה לא, וכמו כל האוכלוסייה הפלסטינית בירדן, המחנה גדל, התפתח, וכיום חיים בו קרוב ל-60,000 פלסטינים המוגדרים כפליטים על פי האו"ם. במקום יש שוק גדול ומפורסם, ואפשר למצוא שם הרבה תוצרת חקלאית מהערבה ומעמק הירדן, סחורות זולות מסין כמובן, והזהות הפלסטינית נוכחת בו מאוד. בגרפיטי, בצבעים, בדגלים, בהכל.
הסיפור של המחנה מספר במידה רבה את הסיפור של המיעוט הפלסטיני, שהוא למעשה הרוב לפי ספירות מסוימות, בממלכה ההאשמית. אוכלוסיית ירדן מונה כ-12 מיליון בני אדם, כשלפי מקורות שונים, יותר מחצי מהם, גם אם הם אזרחים ירדנים, הם למעשה פלסטינים. במשך שנים, על אף שהירדנים הם מי ששולט במדינה, רוב האנשים שחיים בה מזדהים כפלסטינים, בין אם הם בעלי אזרחות ובין אם לאו. מלחמת האזרחים בסוריה בעשור הקודם גם היא שלחה מספר גדול של פליטים לירדן והשפיעה על הרכב האוכלוסיה שלה בשנים האחרונות, ועדיין - האוכלוסייה המורגשת והדומיננטית בחיי היומיום אצל השכנים, היא זו הפלסטינית.
אז מעבר לעובדה שהיא קרויה על שם מחנה פליטים, "השד הירוק" (المارد الاخضر) היתה מאז ומתמיד ה-סמל הפלסטיני במציאות הירדנית, לא מעט בזכות היריבה הכי גדולה שלה, אל פיסאלי, שמייצגת את הירדנים השורשיים, אלו שהיו בגדה המזרחית של נהר הירדן עוד לפני 1948, ואת הירדנים ההאשמים, מהם יצאה משפחת המלוכה. יחד השתיים מרכיבות את הדרבי הרותח של עמאן ושל ירדן - דרבי אל אורדון - יריבות שמערבת מוצא, מיעוט שולט מול רוב הרואה עצמו מקופח, והרבה מאוד יוקרה ספורטיבית.
כראוי למועדון מלכותי אל פיסאלי משחקת בתכלת-לבן, והם המועדון המעוטר ביותר בירדן .35 אליפויות, 21 גביעים כחלק מארון עמוס עם 84 תארים מקומיים ועוד שני גביעיAFC Cup (המקבילה האסיאתית לליגה האירופית). האוהדים של אל פיסאלי מתהדרים בכאפיה ההאשמית המסורתית, אדום-לבן, בניגוד לכאפיה הפלסטינית של הווחדאתים, בצבעי שחור-לבן. שתי הכאפיות הן אביזר עידוד נפוץ מאוד במשחקים בין הקבוצות.
בהרבה מובנים, היריבות בין שני המועדונים מסמלת את היחסים בין הפלסטינים לשלטון הירדני ולהפך, ומשלבת הרבה התנשאות, גזענות ודם רע. הרבה פעמים היא נעשית אלימה מאוד ונחשבת לאחת המסוכנות בעולם הערבי. ב-2010 העניינים יצאו מכלל שליטה בתקרית אלימה במיוחד אחרי ניצחון 0:1 של אל-ווחדאת - שזוכה לשם 'פרעות אל קוואסמיה'. אוהדי אל פיסאלי זרקו אבנים על שחקני היריבה, אוהדי אל ווחדאת ניסו להתעמת, אבל תגובה חריפה מאוד של המשטרה הירדנית הביאה לפציעתם של 250 אוהדים בקטטה המונית שעירבה גם אוהדים וגם שוטרים. במפגש ביניהן השנה, הדברים התלקחו מאוד וכללו תקיפת שופט על ידי אנשי אל-פיסאלי.
"אל ווחדאת היא הסמל של המאבק הפלסטיני, אולי אפילו יותר מנבחרת פלסטין בעצמה", מסביר אוהד הקבוצה אבראהים אבו יזאן בשיחה עמו מעמאן. "בגלל המפגשים מול אל פיסאלי, ווחדאת הפכה להיות מייצגת, שגרירה של כל מה שהוא פלסטיני. אנחנו כאוהדים עוקבים אחרי כל מה שקורה בעזה, בגדה המערבית וגם בישראל, והנושא הזה חשוב לנו יותר מהכדורגל".
אבו יזאן לא טועה. לא פעם אוהדי אל ווחדאת, ובמיוחד קבוצת האולטראס של המועדון, Wehdaty Group, עושים תפאורות עם מסר שמועבר לישראל. פעם זה הר הבית והמגנומטרים, פעם אחרת על שביתת הרעב של האסירים הפלסטיניים בכלא הישראלי.
וזה לא רק ביציע. מאז ומתמיד שיחקו במדי אל ווחדאת השחקנים הפלסטינים המובילים בשוק. ח'לדון פאהד, פאדי לאפי, זיאד אל כורד, עבד אל-לטיף אל בהדארי ואשרף נועמן הם אמנם שמות פחות מוכרים לחובבי הכדורגל האירופי, אבל הם כולם כוכבי כדורגל של ממש מעבר לגדר לא רחוק מאיתנו. כולם כיכבו במדים הירוקים של ווחדאת ובנבחרת פלסטין. גם כיום משחק שם אחד כזה, שתופתעו לגלות, לא רק ששיחק בישראל, אלא גם גדל במועדון הכי 'הפוך' לאל-ווחדאת כביכול, בית"ר ירושלים. זיד קונבר, יליד ג'בל מוכבר שגדל במועדון הצהוב מירושלים, עבר לחדרה, הפועל תל אביב ומשם לליגה הפלסטינית, הוא כיום הכוכב העולה של סגנית האלופה הירדנית ומחזיקת הגביע.
מעניין אם כן היכן עובר הרף של אוהדי אל ווחדאת, שמצד אחד מוכנים ששחקן שגדל בקבוצה הישראלית הכי אנטי ערבית ופלסטינית באשר היא ישחק עבורם, ולעומת זאת, לשחק מול קבוצה מאיחוד האמירויות בה משחק שחקן שפרש מנבחרת ישראל דווקא בעקבות תמיכתו בזהות הערבית של המקום שמתנוסס על הסמל של אל ווחדאת עצמה - מסגד אל אקצא - זה פסול.
המקרה הזה נוגע בהיבטיים זהותיים מאוד אישיים וגם לאומיים של דאבור, של ערבים בעלי אזרחות ישראלית, ושל פלסטינים, כאלה עם אזרחות ירדנית וכאלה שלא. מבט לפוסטים בפייסבוק שמבקרים את דאבור חושף את המורכבות. שם, ניתן למצוא ערבים בעלי אזרחות ישראלית רבים שמגנים עליו ומבקרים את הקריאות לחרם: "הוא פרש מהנבחרת"; "הוא פלסטיני 48, לא ישראלי"; "לירדן יש הסכם שלום עם ישראל, אבל כדורגלן פלסטיני מנצרת שגם ייצג את ישראל הוא הבעיה שלכם?"
דאבור איפוא במצב משונה. מצד אחד, הפלסטינים וברחבי המזרח התיכון מבקרים אותו וקוראי להחרים משחקים רק בגלל שהוא מאיפה שהוא, מצד שני בבית שלו רבים לא מקבלים או לא מבינים את הזהות המורכבת שלו. זה שילוב טראגי בהרבה מובנים, בטח כשאנחנו מדברים על אחד הכדורגלנים הגדולים שיצאו מהארץ הזו בדור האחרון.
אז מה יכול לקרות? אם הווחדאתים לא יופיעו, הם יספגו קנס כספי על סך 20 אלף דולר יחד עם הפסד של כמיליון דולר מחסויות וזכויות שידור, והרחקה לשנתיים (מינימום) מהמפעלים האסיאתיים, דבר שהמועדון, שמשתתף בקביעות במפעלים האסיאתיים מאז 2015, לא יכול להרשות לעצמו.
ממקורות שונים נמסר כי נעשתה פניה ישירה מצד אל ווחדאת לשבאב אל אהלי שלא לשתף את דאבור במשחק, אך זו זכתה לסירוב. מצד שני, אם דאבור יהיה בהרכב (והוא אמור להיות אחרי שהראה יכולת טובה מאוד במשחקי ההכנה עד כה) והירדנים יתנהלו כרגיל, הקהל שלהם ירתח. אז מה הם יעשו? כל האופציות פתוחות. מלא להופיע, דרך להופיע וללא ללחוץ לדאבור יד, או פשוט לעלות למשחק כרגיל.
"נקבל החלטה בקרוב, נשתדל לא לפגוע ברגשות האוהדים", אמר השבוע בשאר אל חוואמדה, נשיא אל ווחדאת. "אני מבטיח שנמצא את הדרך להשתתף במוקדמות ליגת האלופות ללא תמיכה בנורמלזיציה עם הכיבוש הישראלי".
די מטורף לחשוב שהסיטואציה הזו היא מה שמפריד בין דאבור ושבאב אל אהלי לבין משחק מול אל נאסר ריאד הסעודית של כריסטיאנו רונאלדו וסאדיו מאנה על הזכות לשחק בליגת האלופות של אסיה. הטורניר העונה ירוץ לראשונה אי פעם מספטמבר עד מאי, בדומה למתכונת האירופית, ולא בפורמט קלנדרי (מפברואר עד נובמבר).
עומר אצילי יהיה בשלב הבתים יחד עם אל עין, אך האם עוד אחד מפליטי נבחרת ישראל יצטרף אליו? מה שבטוח הוא שזו לא תהיה הפעם האחרונה שהמשחקים של קבוצות אמרתיות עם שחקנים ישראלים ימשכו תשומת לב פוליטית ברורה, רק בשל העובדה שהם עצמם בסגל או בהרכב.
במובן מסוים, הסיפור של מונס דאבור מראה עד כמה השלום בין ירדן לישראל הוא שלום קר ושברירי, כאשר ביחסים בין האנשים קיימים פערים עצומים. בנוסף, הסיפור שלו הוא גם הסיפור של רבים מבני החברה הערבית בישראל. עבור תושבי המזרח התיכון הם ישראלים לכל דבר ועניין, ובישראל, בטח בתקופה הנוכחית, הם כמעט תמיד חשודים כ'גיס חמישי', והזהות המורכבת שלהם, פשוט לא נספרת.
הדרך הטובה ביותר מבחינת דאבור לענות לסערה הזו תהיה להבקיע ולנצח את ווחדאת, ולעשות את הבלתי ייאמן מול רונאלדו, סאדיו מאנה, מרסלו ברוזוביץ' ושות' כל הדרך לשלב הבתים של ליגת האלופות האסיאתית.