זה מדהים, ובאותה נשימה גם מייאש, ששני המשחקים האחרונים של הכדורגל הישראלי - לא כולל נבחרות - כללו הפסקות ארוכות, מפגן אבוקות, וכמעט הביאו לאסון. שני משחקים עוקבים, גמר גביע-משחק ראשון באירופה. וזה ימשיך, וימשיך, וזה ייעצר רק כשהכדורגל ייעצר, וזה מתקרב לשם. יבוא יום והאינטרסים הרחבים יגברו על האינטרסים הצרים (כסף, מעמד, מה יאמרו הגויים) ומישהו יחליט להפסיק את זה.
אי אפשר שכל משחק שהוא קצת יותר גדול מחדרה-ריינה, שיש בו יותר קהל מכיסאות ריקים, יופסק. לדקה, לחמש, לחצי שעה. לא יתכן שאנשים שמגיעים למשחק שמתחיל בשמונה בערב, יגיעו הביתה הרבה אחרי חצות. "מי שלא מבין מה זה כדורגל, שלא יתקרב למגרש", יצקצק ההארד-קור, הפסבדו אולטראס. זה יופי של בילד-אפ לענף שהביא בעונה החולפת 2 מיליון צופים למשחקי ליגת העל בלבד וסביב 2.5 מיליון צופים לכל משחקי הכדורגל. אין ענף תרבותי במדינת ישראל - כולל הופעות בפארק - שמושך כל כך הרבה קהל. רק המחאה נגד החקיקה המשפטית הביאה במצטבר יותר. למה אנחנו שואפים? לכך שהכדורגל יילקח מסל התרבות שלנו, בדיוק כשהכדורגל הייצוגי מתחיל לפרוח?
לא מעניין בכלל מי התחיל אתמול במלטה, האם הייתה הפרדה, כמה חם היה בחדרי ההלבשה, מי שר "פלשתינה, פלשתינה". אנחנו היינו שם, הכדורגל הישראלי היה, הפנים שלנו, הקבוצה הכי ייצוגית שלנו, האלופה! למה צריך להכניס אבוקות למשחק מול חמרון ספרטנס? זה מכבי תל אביב? זה דרבי? זה משחק אליפות? זה משחק מול פ.ס.ז'?
זה משחק שיועד בכלל לשידור פרטי. אבוקה על משטח סינתטי, לתוך יציע של משפחות, זה מבעיר תרתי משמע את הקהל המקומי, זה שחי 80 קילומטר צפונית לטוניסיה וכמאה קילומטר דרומית לסיציליה. מה נותן השופוני הזה? למי הוא מגדיל? את מי הוא מוריד?
וזה הולך ומצטבר: מופע האבוקות של אוהדי הפועל תל אביב בפריס ב-2006, המשחק שהופסק זמנית בבוסניה, זה שהופסק זמנית עם אוהדי בית"ר ירושלים בשרלרואה, עכשיו זה. תיכף תתכנס ועדת המשמעת באופ"א וליד יו"ר הוועדה תהיה ערימת תיקים, אולי עם סמל של מגן דוד עליה. חסר רק עוד מקרה אחד שיתפתח למימדי אסון וכל הקבוצות הישראליות יעופו מאירופה, כמו שקרה לאנגלים אחרי ההתנהגות של אוהדי ליברפול באסון הייזל. כולם יסבלו, כל הטענות על עונשים לא פרופורציוניים בכדורגל הישראלי יתגמדו להם. גם הטענות על אנטישמיות לא יעמדו כאן. זה הפרצוף שלנו כרגע באירופה - חוליגנים.
ובתוך כל זה הצליחה מכבי חיפה לפני הפסקת המשחק וגם אחריו לתת תצוגת תכלית ולפרק את המוקש המלטזי. ולמה מוקש? כי לפני אמצע יולי, כשאין אוויר ל-90 דקות, כשהחלודה שולטת, והיריבה לא לוחצת, קל מאוד להירדם. לשחק שבלוני, לא להיות אגרסיביים, לא להשיג כדור אחרי איבוד, להיות מאוד רכים ומאוד לא מדויקים. תיזכרו בסנטה קולומה, קבוצה הרבה יותר חלשה מחמרון. ממשחקים כאלה נולדים אייטמים מביכים.
ואצל חיפה לא הרגשתם כמעט את המבוכה. הייתה ליריבה קורה, היה משקוף, איתמר ניצן עבד קשה, ונגמר 0:4 עם שער מלא ניסיון של הילד, ענאן חלאילי והופעה מאוד צעירה של הזקן, ליאור רפאלוב. ומכבי חיפה נראתה לזמן הזה של העונה מפחידה לא פחות מהזמן הזה של העונה שעברה. בלי ברק בכר, בלי אצילי, בלי ג'וש כהן, בלי אבו פאני ובלי פלאניץ'. מסאי דגו ניהל, דיא סבע עבד, איתמר ניצן שמר, גוני נאור הפתיע והגיע הזמן שבחיפה יתחילו לעבוד על הפסל של עבדולאי סק. ויש הרבה עבודה, זה פסל גבוה.
העוצמות של מכבי חיפה הן אותן עוצמות. לחץ אגרסיבי ואפקטיבי על הכדור, יציאה מהירה, הרבה נגיעות קטנות ותנועה, וניצול מצבים. ובלי לזלזל במלטזים, שפעם היו משמעותית יותר חלשים, אבל השתפרו, גם אם נשארו נאיבים.
לחיפה יש סגל עמוק, לכל שחקן יש מחליף. רפאלוב נכנס עמוק במחצית השנייה, שוראנוב נכנס אחריו, ואלה שני שחקני הרכש המשמעותיים ביותר אצל מכבי חיפה הקיץ, למרות שאת מירב המאמצים היא ריכזה אצל דיא סבע. בגיל 31, בפעם הראשונה בקריירה שלו סבע הופך להיות שחקן מוביל, כזה שהתנועה שלו וההגבהות החדות שלו יקבעו את הצבע והטון של הירוקים, וזה עוד לפני הבעיטה המצוינת שלו מחוץ לרחבה והכניסה הזריזה לתוכה.
בנתניה הוא חסה בצילו של ערן לוי, בסין הוא היה הישראלי השני אחרי ערן זהבי, גם בבאר שבע ובחיפה של העונה שעברה, הוא היה שחקן משלים. עכשיו החוזה השמן, והשכר הגבוה, וגם אלה שהלכו, הופכים אותו לדומיננטי. יש שחקנים שבורחים מזה, ויהיה מעניין לראות ככל שהעונה תתפתח, לאן סבע ייקח את זה.
אתמול ציינו 36 שנה למותו הטראגי של אבי רן בתאונה ימית בכנרת. לצעירים שבינינו: אבי רן היה השוער הטוב ביותר שנראה במדינת ישראל ביובל האחרון, שוער שהיה צריך להגיע לקבוצה אירופית בכירה (טוטנהאם, הרבה לפני שמנור סולומון בכלל נולד) באותו קיץ אומלל, ומי שבגיל 24 השאיר את הכדורגל הישראלי מיותם עם סימן שאלה גדול, לאן זה היה יכול להגיע.
ולכן, הבכי והנהי של חלק מאוהדי מכבי חיפה הצעירים על עזיבתו של ג'וש כהן, צריך להיכנס לפרופורציות. ג'וש כהן הוא לא אבי רן, הוא מעולם לא היה קרוב לזה. הוא הגיע כשוער שני לגיא חיימוב והיה חלק מקבוצה שלקחה את ההגמוניה בכדורגל הישראלי. שני השוערים הבכירים בישראל - עומרי גלזר ודניאל פרץ - לא פנויים. את גלזר חיפה פספסה, דניאל פרץ הוא היחיד שמזכיר קצת אבי רן, אבל את זה תקבע הקריירה שיעשה בחו"ל. אפשר היה לבזבז מקום של זר (ג'וש כהן חסך את הדילמה הזו בזכות יהדותו), ואפשר היה להמר. ולהמר על שוער מנוסה בן 36, לא גבוה במיוחד, שאת רוב התארים בקריירה שלו השיג כשוער משנה - זה לא כזה הימור.
איתמר ניצן מזכיר את מה שהיו אריה בז'רנו בזמנו, הרצל קביליו ומנו שוורץ המנוחים, בזמנם: שוער ליגה טוב, שחסה בצילם של שוערים בכירים יותר. אתמול הוא שיחק בסך הכל את משחקו השישי באירופה, החמישי בתוך שנה, והוא נראה מצוין. אז ברור שמול יריבות טובות יותר, חדות יותר, עם שחקני דרג א', המבחן יהיה קשה יותר, אבל בשביל זה יש לפניו קבוצה, וככל שהיה תגן עליו יותר, הוא יגן עליה בחזרה.
מאז סוף מאי הולכת ומתחוורת העובדה כי ענאן חלאילי הוא מפלצת של כשרון: שילוב בין הקילינג אינסטינקט של זאהי ארמלי לריצה וחיתוך הדיבור של ואליד באדיר - אולי שני שחקני המגזר הטובים בהיסטוריה של מדינת ישראל. חלאילי כובש שערים מחונן, מגיע למצבים עם אתלטיות בלתי רגילה, עם כוח בלתי רגיל, והוא עוד לא בן 19. אתמול הספיקו לו 11 דקות על הדשא כדי לכבוש. וזה היה בסך הכל משחק הבוגרים השני שלו בקריירה. אין לו עדיין משחק בליגת העל, אפילו לא בלאומית.
שחקנים כאלה, שגודלים במחלקת הנוער של מכבי חיפה, מוצאים את עצמם בסוף ההכנה, ואחרי שמפסיקים לחלק עומסים, בהפועל עפולה, מושאלים. ענאן חלאילי יכול להתפתח במכבי חיפה העונה לסופר-סאב, לשחקן שיכניס רעננות מהספסל. זו תהיה טעות קריטית להשאיל אותו, ובאותה נשימה להתעלם ממנו ברוטציה, אם יישאר. זה הדבר הבא: שחקן ישראלי אתלטי, חזק, מהיר, קטלני. קבוצות מחפשות תכונות כאלה אצל זרים, וחלאילי הוא לגמרי משלנו.