האדריכל שגורש: פרידה מלואיס סוארס, אגדת אינטר וברצלונה

תארו לעצמכם סכסוך מתמשך בין מחנות אוהדים של אותה קבוצה - כל צד נאמן לכוכב אחד ולא סובל את הכוכב השני במועדון. זה יכול להיות הגיוני אם השחקנים עצמם מעורבים במריבה, אבל אבסורדי אם הם דווקא מסתדרים מצוין וכלל לא מתחרים על אותה עמדה. למשל, מחנה מסי נגד מחנה אינייסטה ביציעי קאמפ נואו או מחנה בנזמה נגד מחנה מודריץ' בקרב האולטראס של ריאל מדריד. נשמע מופרך? ובכן, זו היתה המציאות בברצלונה בשלהי שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60.

אוהדי בלאוגרנה התחלקו אז לשניים - אלה שתמכו בלדיסלאו קובאלה נגד אלה שהעריצו את לואיס סוארס. קובאליסטים מול לואיסיסטים, לפחות מזה. קובאלה היה הכוכב המרכזי של המועדון, חלוץ עם יכולות פנומנליות, הגאון שהגדיר את התקופה. בשנים המדוברות הוא כבר היה ותיק - ליתר דיוק בן 31 כאשר המאמן הארגנטיני הלניו הררה הגיע ב-1958.

הבוס הקשוח החליט שהסקורר כבר לא מספק את הסחורה באופן קבוע ושכדאי להשתמש בו רק במשחקי הבית, בעוד במשחקי החוץ שלח במקומו לדשא את אולוחיו מרטינס הפרגוואי. בנוסף, הוא לא הסתדר עם אופיו המשוחרר של קובאלה והיחסים ביניהם עלו בתדירות גבוהה על שרטון. באופן טבעי, תמכו רוב האוהדים בקובאלה, אבל השעיר לעזאזל מבחינתם היה דווקא סוארס. הסיבה לכך פשוטה - הקשר היה בן טיפוחיו של הררה. הוא האמין שצריך לבנות את הקבוצה סביב היכולות המסירה של היהלום מגליסיה שפילס בהדרגה את דרכו להרכב.

סיפור ההגעה שלו היה מיוחד, עם לא מעט מזל מצידם של הקטלאנים, כי כאשר פרץ סוארס לתודעה בגיל 18 במדי דפורטיבו לה קורוניה, הגיעו הדיווחים אודותיו גם לריאל מדריד. אולם, כאשר הגיע הנציג מטעם הלבנים לעקוב אחריו, התרגש הנער וסיפק משחק חלש במיוחד. לעומת זאת, נציג הקטלאנים צפה בו במלוא הדרו בניצחון המפואר על חיחון בקרב איזורי בצפון ספרד, וזה רק חיזק את הרושם שהותיר כאשר ערך את הופעת הבכורה בליגה דווקא באיצטדיונה של ברצלונה.

לכך הצטרפה באופן ביזארי ביותר הסלידה שחש נשיא לה קורוניה, אנטוניו מרטינס רומבו, מהשחקן הצעיר. הוא נראה לו צנום ושברירי מדי וחיבת האוהדים כלפיו עיצבנה אותו. לכן, דחף מרטינס רומבו לכלול את סוארס בעסקה גדולה יותר, כאשר ברצלונה הגישה הצעה לרכוש את החלוץ האורוגוואי דאגוברטו מול ב-1954. "אתם יכולים לקחת אותם רק ביחד", הכריזה דפורטיבו, ובקטלוניה לא ידעו את נפשם מרוב אושר. מול נכשל לחלוטין, אבל סוארס התברר ככישרון נדיר ואחרי הרצה בקבוצת המילואים הוא שבה לבבות בזכות ראיית משחק משובחת ויכולת לחלק מסירות מדוייקות לכל טווח, בסגנונו הייחודי - הוא נהג להקפיץ את הכדור על רגל שמאל, ואז לשלוח אותו ליעדו בימין.

הררה היווה מתנה מושלמת עבור סוארס. המאמן לא רק סמך עליו בעיניים עצומות, אלא גם העניק לו עצות רבות, מצא עבורו משבצת טובה יותר כאשר הזיז אותו לעמדה מעט נסוגה יותר על המגרש וגם דרש ממנו להפגין מנהיגות ולקחת יוזמה. מבחינתו, סוארס היה אמור להיות הכוכב הראשי של ברצלונה, למרות שהוא היה אחד הצעירים. הגישה הזו, ביחד עם ההידרדרות במעמדו של קובאלה, לא מצאה חן בעיני רבים ביציעים, גם אם הקדנציה של הררה היתה מוצלחת במיוחד. בארסה זכתה באליפות כבר בעונתו הראשונה ב-1959, שמרה על הכתר ב-1960, אבל ממש לא הכל היה שקט, ושריקות בוז נשמעו לעברו של סוארס, כאילו הוא היה אחראי למתיחות הגדולה בין המאמן לכוכב הבכיר.

העסק התפוצץ לגמרי באפריל 1960, כאשר קובאלה וזולטן ציבור נופו מהסגל לקראת המשחקים מול ריאל מדריד בחצי גמר גביע האלופות. בארסה הפסידה פעמיים, זעם הקהל היה עצום, הררה הותקף ברחוב וזה היה הסוף שלו בקבוצה. באותו קיץ, הוא עזב את קטלוניה וחתם באינטר, תוך שהוא מבהיר לבעלים אנג'לו מוראטי כי המשימה החשובה ביותר היא להביא את סוארס לסן סירו. והפליימייקר? הוא המשיך לשמוע שריקות צורמות לעברו מהאוהדים בקאמפ נואו, וסבלנותו תמה בשלב מסוים. היו מעריצים שהגנו עליו בוויכוחים האינסופיים, אך הם היו במיעוט. הוא לא הבין מדוע הגיע לו יחס כזה, והבין שצריך לשים לזה קץ.

אפרופו קאמפ נואו. בנייתו של האיצטדיון החדיש, אשר הושלמה ב-1957, הכניסה את המועדון לחובות ונדרשה הזרמת מזומנים דחופה על מנת לצאת מהבור. לכן, כאשר הגישה אינטר בקיץ 1961 סכום שיא עולמי של 25 מיליון פזטות, הנטיה לקבל אותה היתה ברורה, למרות שדובר בכוכב בשיא כושרו, בן 26 בלבד, אשר זכה חודשים ספורים קודם לכן בכדור הזהב. לנוכח הנסיבות, גם סוארס שמח לברוח מהקהל הבעייתי ולהתאחד עם הררה.

"אלמלא הבעיות עם האוהדים, אני חושב שהייתי נשאר ומסיים את הקריירה בבארסה, למרות שהרווחתי מהמהלך כלכלית", כתב לימים הכוכב עצמו. הוא רצה להיפרד מהמועדון שאהב עם תואר חשוב במיוחד - העסקה עם אינטר כבר היתה סגורה כאשר בארסה התמודדה מול בנפיקה של המאמן המפורסם בלה גוטמן בגמר גביע האלופות. היה זה משחקו האחרון של סוארס במדי בלאוגרנה והוא נתן את המקסימום, אבל ירד מנוצח, 3:2. למזל היתה השפעה לא מבוטלת על כך, כי הכדור פגע ארבע פעמים בקורות השער של הפורטוגלים.

מבחינת ברצלונה, היה זה אקורד סיום לתקופה המוצלחת. מכירתו של סוארס פגעה בה קשות מקצועית, גם קובאלה עזב זמן קצר לאחר מכן, והמועדון לא זכה שוב באליפות עד 1974, עם יוהאן קרויף ורינוס מיכלס. לעומת זאת, שנות ה-60 היו שייכות לאינטר הגדולה, שנבנתה על ידי הררה, ובה היה לסוארס מקום קריטי ביותר. הוא היה הספרדי הראשון בתולדות הליגה האיטלקית, והתעלה אפילו על הציפיות הגבוהות שהיו ממנו לאור סכום העתק ששולם תמורתו. בעמדת הפליימייקר הנסוג, הוא שלט ביד רמה במתרחש, והמאמן הארגנטיני הורה לחניכיו בפשטות: "אם אתם לא יודעים מה לעשות, תנו את הכדור לסוארס".

היתה זו קבוצה אדירה, עם סנדרו מאצולה האגדי בקישור, ג'אצ'ינטו פאקטי שזכור כאחד המגנים השמאליים הטובים בהיסטוריה, הקפטן האלגנטי ארמנדו פיקי והקיצוני התחבולן מריו קורסו, אבל לואיסיטו כפי שכינו אותו בחיבה, בכל זאת היה מעל כולם בדרך לזכיה בשלוש אליפויות איטליה ב-1963, 1965 ו-1966. הוא גם לקח מנהיגות, אף יותר מאשר בימי ברצלונה. לקראת גמר גביע האלופות מול ריאל מדריד ב-1964, ראה הספרדי פחד בעיניים של חבריו ודרש מהם להתעשת ולהפנים שאינטר פשוט טובה יותר.

ואכן, השחורים-כחולים ניצחו בזכות 1:3 את אלפרדו די סטפנו, פרנץ פושקאש ופאקו חנטו. עבור סוארס, היה זה גם סוג של קלאסיקו, והוא עמד במשימה בכבוד. בחלוף שנה, הגנה אינטר על הכתר כאשר גברה בגמר 0:1 על בנפיקה, ועבור סוארס היתה זו גם הנקמה על ההפסד ההוא ב-1961. שתי הזכיות בגביע האלופות לוו בשתי זכיות בגביע הביניבשתי, שהיה יוקרתי מאוד באותם ימים - בשני המקרים ניצחה אינטר את אינדפנדיינטה הארגנטינית.

אינטר הגדולה היתה בלתי ניתנת לעצירה, וסוארס היה המוח שלה. אלה שזכו לצפות בו בפעולה על בסיס שבועי, הקבילו את סגנון משחקו לזה של אנדראה פירלו כאשר התבקשו להשוותו לשחקן מהעידן המודרני. די סטפאנו היה זה שהגדיר אותו כאדריכל, וזו היתה אמירה מצוינת. סוארס הוא לא היה חזק פיזית ולא אהב אימוני כושר, אבל חשב מהר מכולם והיה מדויק מכולם. ובנוסף לניהול המשחק, הוא ידע גם לשים את הכדור ברשת - 55 שערים היו לו ב-333 משחקים במדי נראזורי בכל המסגרות. הממוצע היה נמוך משמעותית בהשוואה ל-80 כיבושים ב-176 הופעות בשורות ברצלונה, אבל התרומה הכוללת היתה גדולה אפילו יותר. עובדה היא כי כאשר החמיץ את גמר גביע האלופות ב-1967 בגלל פציעה, הפסידה הקבוצה לסלטיק. הוא הגדיר את העשור המופלא בסן סירו לפני שעזב לטובת סמפדוריה ב-1970 בגיל 35, ואפשר לטעון כי היה גדול שחקני אינטר בכל הזמנים.

אם זה לא מספיק, הוא היה גם המנהיג של נבחרת ספרד שזכתה באליפות אירופה ב-1964. סוארס בישל את השער הראשון של צ'וס פרדה בגמר מול ברית המועצות באיצטדיון סנטיאגו ברנבאו, והאדומים ניצחו 1:2. כל יתר השחקנים באו, כמובן, מהליגה הספרדית. סוארס היה היחיד שהגיע מאיטליה, אבל הוא היה הבוס, עם החולצה מספר 10, כמו באינטר. באותם ימים, כבר הצטערו רבים מאוד בברצלונה על עזיבתו, אבל התסכול הזה תורגם עיקר להגברת הזעם כלפיו, ואלה שהקניטו אותו בזמנו גם האשימו אותו בנטישה. כאשר שב ב-1966 למשחק ידידות בקאמפ נואו במדי אינטר, קיבלו אותו שוב ביציעים בשריקות צורמות, והוא נטש את המגרש ביוזמתו עוד במחצית הראשונה, תוך תנועה מגונה לעבר הקהל, עליה התנצל בדיעבד.

היחסים עם קובאלה, אגב, היו ונותרו מצוינים. סוארס העריץ את כוכב העל בצעירותו, וגם החלוץ העריך מאוד את כישוריו המרהיבים של האדריכל. בהיותו מאמן ספרד, אף קרא קובאלה לסוארס למשחק פרידה במדים הלאומיים, ב-1972, ממש לקראת הפרישה. לימים, הפך גם סוארס עצמו למאמן לאומי, והדריך את ספרד במונדיאל 1990, בו הודחה הנבחרת בנסיבות דרמטיות בידי יוגוסלביה בשמינית הגמר.

הוא עצמו טען לימים כי ההסכמה לאמן את הנבחרת הבוגרת היתה טעות, כי אהב במיוחד לטפח דווקא את הנוער. לא רבים זוכרים זאת כעת, אבל סוארס אימן את נבחרת ספרד עד גיל 21 במשך כל שנות ה-80, והצעיד אותה לזכיה הראשונה בתולדותיה באליפות אירופה ב-1986. רצה הגורל, ובגמר התמודדה החבורה של סוארס דווקא מול איטליה, בחוויה מוזרה למדי עבורו. לכחולים היה סגל מזהיר עם ג'אנלוקה ויאלי, רוברטו מנצ'יני, רוברטו דונאדוני, וגיבור אינטר ואלטר זנגה בין הקורות. הספרדים התייצבו, בין היתר, עם מנואל סאנצ'יס וקיקה סאנצ'ס פלורס בהגנה. ברומא ניצחה איטליה 1:2, התוצאה בגומלין היתה הפוכה, ובדו קרב הפנדלים חגגו האדומים כאשר כל הכחולים החמיצו.

אחרי שריקת הסיום, ניחם אז סוארס את זנגה, והשמחה שלו היתה מהולה בעצב קל עבור המפסידים. כי איטליה היתה בית של ממש עבורו - למעשה, מילאנו היתה ביתו העיקרי מאז הפסיק לעבוד. אינטר, אותה הדריך ב-3 קדנציות קצרות, היתה האחרונה בה ישב על הספסל ב-1995. מאז, הוא עסק בעיקר כפרשן, ושמר על ראש צלול וכושר פיזי מצוין עד גיל 88. רק בחג המולד האחרון, כאשר נשאל היה היה רוצה לקבל מסנטה קלאוס, השיב: "בגילי, המתנה החשובה ביותר היא לחיות ולהרגיש בריא".

וכך היה, עד שהלך אתמול בבוקר לעולמו בשנתו, בשיבה טובה - והוא עדיין הספרדי היחיד אי פעם שזכה בכדור הזהב. אינטר וברצלונה נפרדו ממנו בהודעות אבל מרגשות, אבל רק בצד השחור-כחול יכולים להיות שלמים עם העבר. אצל בלאוגרנה, היה זה פספוס גדול וניתן רק לדמיין כיצד היתה מתפתחת ההיסטוריה לו האוהדים לא היו בוחרים לצאת נגדו על לא עוול בכפו.