הליברו הראשון: סיפורו של קפטן אינטר הגדול ארמנדו פיקי

ארמנדו פיקי הלך לעולמו ממחלה נדירה בבית החולים בסביבות 16.00 ב-26 במאי 1971, והוא בן 35 בלבד. יובנטוס, אותה אימן, היתה אמורה לשחק שעות ספורות מאוחר יותר בגמר גביע ערי הירידים מול לידס, וההנהלה החליטה לא להעביר את הבשורה לשחקנים, על מנת לא להוציא אותם מריכוז. ואולם, כוח עליון התערב בתוכניות. גשם מטורף ירד בטורינו באותו יום. במחצית הראשונה היה המגרש בלתי נסבל, בתחילת המחצית השנייה כבר הפך לבריכה, והשופט נאלץ להפסיקו. גם השמיים לא רצו לראות כדורגל ביום מותו של אחד האנשים החשובים והמיוחדים בארץ המגף.

המשחק החוזר שובץ ל-28 במאי, ואז כבר כולם ידעו על הטרגדיה. כוכבי יובה הבטיחו לזכות בגביע למען מאמנם המנוח, והובילו פעמיים, אבל הלוחמים הקשוחים של המנג'ר דון רווי סירבו להיכנע, והקרב הסתיים ב-2:2. כעבור חמישה ימים, הניב הגומלין באלנד רואד תיקו 1:1, והאנגלים חגגו בזכות חוקי שערי החוץ. הפי אנד לא היה שם. למעשה, קשה לדבר על אושר בסיפורו של פיקי, שידע הרבה אכזבות וסבל בחייו הקצרים. מצד שני, הוא גם היה השותף הבכיר להישגים הכבירים של אינטר הגדולה בשנות ה-60', וזכור עד היום כאחד הסמלים החשובים ביותר של נראזורי.

לפיקי לקח זמן להגיע לפסגה. הוא נולד בליבורנו, העיר המזוהה עם השמאל הפוליטי, שיחק כקיצוני מהיר בקבוצות הנוער, אך הוסט לעמדת המגן הימני בקבוצה הבוגרת. שם הוא נותר עד גיל 24, בליגה השלישית, ללא תשומת לב מיוחדת. אינטר החתימה אותו רק ב-1960, אחרי עונה אחת בקבוצת SPAL, שנשכחה מזמן, אך שיחקה אז בליגה הבכירה וגידלה בהמשך גם את פאביו קאפלו. הגעתו של פיקי לסן סירו התרחשה בעיתוי מוצלח מבחינתו. באותו קיץ נחת במועדון המאמן הארגנטיני המפורסם הלניו הררה, וכך החל עידן הזכיות הגדולות.

הררה יישם באינטר את שיטת קטנאצ'ו ההגנתית, והמציא עבור פיקי את תפקיד הבלם האחורי החופשי – ליברו. היתה זו החלטה מעט משונה ממבט ראשון, כי גובהו של פיקי הצנום היה בסך הכול 171 סנטימטרים. הוא בקושי ידע לנגוח, ולא היה מסוגל להתמודד עם חלוצי מטרה פיזיים, אך התברר כי היו לו תכונות אחרות. ראיית המשחק, התזמון, המנהיגות, המהירות והניידות הפכו אותו לבלם פנומנלי, בעוד העבודה השחורה של תיקולים ומאבקים על כדורי גובה היתה שמורה לחבריו החסונים – אריסטידה גווארנרי וטרצ'יזיו בורגניץ'.

אינטר סיימה שלישית ב-1961, שניה ב-1962, והבשילה לאליפות ב-1963. באותה עונה זכתה היריבה העירונית מילאן בגביע האלופות, ופיקי הבטיח לחברו: "בשנה הבאה הגביע הזה יהיה שלי". אמר וקיים. אינטר הדיחה את אברטון, מונאקו ודורטמונד בדרך לגמר, שם גברה 1:3 על ריאל מדריד של אלפרדו די סטפאנו, פרנץ פושקאש ופאקו חנטו. הבלם, שמונה לקפטן במהלך העונה, היה גאה להניף את הגביע הנכסף, ולא היה מתאים ממנו לכבוד זה. "ארמנדו לא היה הקפטן שלנו כי המועדון החליט כך. הוא הנהיג אותנו כי היווה דוגמא עבור כולם בכל רגע נתון", אמר כוכב הקישור הנהדר סנדרו מאצולה. ב-1965 זכה פיקי להנפה נוספת, כי אינטר הגנה על התואר בזכות 0:1 על בנפיקה של אוזביו בגמר שנערך בסן סירו. במקביל היא זכתה בסקודטו, באחת העונות הטובות בתולדות המועדון.

היו באינטר שחקנים מוכשרים יותר מפיקי, אך לא היה נערץ כמוהו. הוא סחף אחריו את החברים, וגם לא היסס להיאבק למען כולם בשתלטנותו של הדיקטטור הררה. פעם, כאשר המאמן סירב להעניק לשחקניו אפילו יום חופש אחד אחרי המסע הארוך לארגנטינה למשחק בגביע הביניבשתי, הלך הקפטן ישירות לבעלים אנג'לו מוראטי וקיבל את מבוקשו. השפעתו העצומה בחדר ההלבשה ועל המגרש הובילה לסכסוכים תכופים עם הררה, ששאף לשמור על משמעת ברזל ולקחת את כל הקרדיט לתארים לעצמו. הארגנטיני התקשה לסבול מאמרים בתקשורת לפיהם פיקי הוא המאמן האמתי על המגרש.

השניים היו במשך זמן רב על מסלול התנגשות, והבלתי נמנע קרה ב-1967, כאשר אינטר נותרה ללא תארים. נראזורי לא הצליחו לזכות באליפות הרביעית של פיקי, וגם הפסידו באופן דרמטי לסלטיק בגמר ליגת האלופות. בסיום העונה, הציב הררה אולטימטום נוקשה למוראטי האב: "או אני, או פיקי". הנשיא העדיף את המאמן, ולא חידש את חוזהו של הקפטן. הסמל עזב את הקבוצה עם לב שבור, והצהיר: "הררה צריך להודות לשחקניו הרבה יותר מאשר השחקנים צריכים להודות לו".

בגיל 32, הצטרף פיקי לקבוצת וארזה. הוא ממש לא התכוון לפרוש. נהפוך הוא – הבלם רצה להגשים חלום כמוס ולשחק עם הנבחרת בטורניר גדול. ב-1966 לא לקח אותו המאמן הלאומי אדמונדו פאברי למונדיאל, אבל יורשו בתפקיד, פרוצ'ו ולקארג'י, סמך על פיקי בעיניים עצומות. הכול הלך כשורה, עד שבמשחק המוקדמות הלפני האחרון לקראת יורו 68', מול בולגריה בסופיה, שבר פיקי את האגן, והכל התרסק לרסיסים. איטליה זכתה במדליות הזהב בלעדיו, עם חבריו לשעבר לאינטר בהרכב. הפציעה היתה כה חמורה, שהיא סיימה מעשית את הקריירה של הכוכב.

פיקי מונה למאמן-שחקן וארזה בעונת 1968/69, אך היה בעיקר מאמן, והיתה זו חוויה לא פשוטה. במקביל לניסיונות עקרים לחזור לדשא, הוא עמל כדי להציל את הקבוצה מירידה – ונכשל. וארזה הפסידה לאלופה פיורנטינה במחזור האחרון ונשרה לליגת המשנה על חודה של נקודה. מבחינת פיקי, היה זה הזמן הנכון לשוב הביתה. הוא תלה רשמית את הנעליים והצטרף כמאמן לליבורנו בליגה השניה. זו לא היתה עונה מוצלחת במיוחד באמצע הטבלה, אך ביובנטוס בכל זאת ראו בו משהו מיוחד, וכך היה אמור להיפתח הפרק החשוב ביותר בחייו החדשים.

בקיץ 1970 ערכה הגברת הזקנה מהפכה אמתית אחרי שלוש שנים ללא סקודטו. כוכב העבר ג'אמפיירו בוניפרטי התכונן להתמנות לנשיא, ובמקביל איטלו אלודי כמנהל הספורטיבי. אלודי, אחד העסקנים החשובים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת בתולדות ארץ המגף, קודמו האולטימטיבי של לוצ'אנו מוג'י, הוא האיש שבנה את אינטר הגדולה בשנות ה-60' והיה אחראי להחתמתו של פיקי. כעת סימן אלודי את חניכו לשעבר כדמות מפתח ביובנטוס החדשה. בלם העבר היה רק בן 35, והפך למאמן הצעיר ביותר בתולדות יובה – שיא שלא נשבר עד היום.

"ארמנדו חכם מאוד. יש לו כריזמה, אישיות חזקה וכושר מנהיגות, ואין לי ספק שיהיה אחד המאמנים הטובים אי פעם באיטליה", הצהיר בוניפרטי אחרי המינוי. במקביל, הוחתמו בשורות הגברת כוכבים חדשים, ביניהם קאפלו, שעבר במהלך סנסציוני מרומא, בעוד רוברטו בטגה הצעיר חזר מהשאלה ב-וארזה. היתה זו הזדמנות אדירה מבחינתו של פיקי. הפצעים שנותרו בליבו מהאופן השפל בו נזרק מאינטר טרם הגדילו, והוא היה נחוש לנקום במוראטי בשורות היריבה המושבעת לדרבי של איטליה.

המשימה היתה קשה, אבל הגורל הפך אותה לקשה יותר. הרבה יותר. לידת בנו השני של ארמנדו הסתבכה, ואשתו פרנצ'סקה היתה נתונה בסכנת חיים. היא אושפזה בבית חולים במילאנו, והמאמן ביקר אותה כל יום. סדר יומו היה בלתי אפשרי – אימוני בוקר בטורינו, ואז נסיעה ארוכה למילאנו, שעות ארוכות ליד מיטתה של פרנצ'סקה, והנסיעה הארוכה חזרה. הוא כמעט ולא ישן, בקושי הספיק לאכול, וככל שחלפו השבועות החל להתלונן על תשישות וכאבי גב. התוצאות על המגרש היו מעורבות, אבל לפחות הוא השיג ניצחון אישי יוקרתי וחשוב על רומא של הררה.

ב-7 בפברואר 1971, כאשר יובנטוס עשתה את דרכה ברכבת למשחק החוץ בבולוניה, כאביו של המאמן היו כה חזקים שהוא שכב על רצפת הקרון במשך כל הנסיעה. במהלך ההתמודדות עצמה, הוא איבד לחלוטין את העשתונות. פיקי היה ידוע כאדם רגוע ונינוח, ג'נטלמן אמתי, אך הפעם הוא לא שלט בעצביו. הוא התפרץ לא פעם למגרש, צרח על השופט, ולבסוף הורחק על ידו. גם אז הוא סירב לעזוב, ועלב עוד קצת באיש עם המשרוקית, לפני שנטש את המגרש בזעם. איש לא ידע אז – ואיך אפשר היה לדעת? – שהיתה זו הפעם האחרונה שלו באצטדיון כדורגל. האוהדים לא ראו עוד את פיקי לעולם.

ההתאחדות הגיבה בחריפות על התנהגותו החריפה של מאמן יובה והשעתה אותו בצעד חריג לחודשיים. בדיעבד, הצטערו הפקידים על ההחלטה. ימים ספורים אחרי התקרית, לא יכול היה פיקי לסבול את הכאבים העזים ואושפז על מנת לבדוק את מצבו. התהליך ארך זמן רב, והרופאים התקשו מאוד לאבחן את הבעיה. תחילה היו התחזיות מעודדות בהחלט, אך אז התרחשה התפנית המזעזעת. התברר כי פיקי סובל מעמילואידוזיס, מחלה נדירה וחשוכת מרפא. לפי האבחון החדש, לא נותר לו זמן רב לחיות.

פיקי סירב להיכנע, וכמוהו גם אנשי יובנטוס. אלודי בילה ימים ארוכים ליד מיטתו של המאמן, והשניים דסקסו ובנו תוכניות ארוכות טווח עבור המועדון. הם האמינו שאפשר יהיה לצאת מזה. "ברור שאחזור. אנחנו, אנשי ליבורנו, תמיד מנצחים. יום יבוא, ותראו אותי שוב על המגרש", הצהיר פיקי. הוא טעה. המחלה התקדמה בקצב מסחרר, והכל נגמר תוך שלושה חודשים. לימים, היו שהאשימו את הסמים השונים שניתנו לשחקני אינטר על ידי הררה וצוותו הרפואי, במותו.

כאשר פורסם דבר מותו של פיקי, היתה איטליה כולה בהלם. ביום הלווייתו, נסגרו כל החנויות לאות אבל. השחקנים רצו מאוד לזכות בגביע ערי הירידים לזכרו של המאמן, אולם – כאמור – לא הצליחו על חודו של שער חוץ. אז הם הקדישו לו שתי אליפויות. עם צ'סטמיר ויצפאלק הצ'כי, דודו של זדנק זמאן, על הקווים, חגגה הגברת הזקנה סקודטו ב-1972 וב-1973. התוכניות שהגו בוניפרטי, אלודי ופיקי עבדו מצוין, רק ללא המאמן המבטיח. איש לא יידע לעולם לאיזה גבהים הוא יכול היה להגיע.

וכך נותר זכרו של פיקי שונה מאוד בשני המועדונים החשובים של איטליה. באינטר הוא היה ונשאר קפטן הקבוצה הגדולה בתולדות המועדון. ביובנטוס הוא יישאר לנצח המאמן הצעיר שמת עוד לפני סיום עונתו הראשונה. שני הצדדים מוקירים אותו, והוא קרוב ללב שני מחנות האוהדים. ואילו בליבורנו הוחלט ב-1990 לקרוא לאצטדיון על שמו של האיש שהספיק המון, אבל ראוי היה לעשות הרבה יותר.