במסגרת הפרידה מסטנלי מתיוס האגדי ב-28 באפריל 1965 התקיים אחד ממשחקי הידידות הנוצצים בכל הזמנים נבחרת הליגה האנגלית שהורכבה על ידי חתן השמחה בן ה-50 פגשה את נבחרת אירופה, בשורותיה שיחקו לראשונה יחדיו אלפרדו די סטפאנו, פרנץ פושקאש ולדיסלאו קובאלה. שלושת השחקנים הבכירים של שנות ה-50', שלושה חברים קרובים, שיתפו פעולה וניצחו 4:6. שמו של קובאלה אולי מוכר פחות לאוהדי הדור הצעיר מאשר הצמד ממדריד, אבל ההשפעה שלו על ברצלונה היתה שווה לפחות כמו זו של די סטפאנו ופושקאש על ריאל גם יחד.
קובאלה, כדורגלן יוצא דופן, אדם ססגוני ורחב לב עם סיפור חיים מטורף, הוא עדיין גדול שחקני בלאוגראנה אי פעם. במשאל האוהדים שהתקיים לרגל חגיגות מאה השנה למועדון ב-1999 הוא נבחר במקום הראשון, לפני יוהאן קרויף. מאוחר יותר באותה שנה, סיים קובאלה במקום השני במשאל העיתונאים שהצביעו על כדורגלן המאה בספרד, כשרק די סטפאנו לפניו. הוא חולק עם די סטפאנו את השיא המוזר של הופעה בשלוש נבחרות לאומיות שונות, ובאופן טכני הוא למעשה היחיד שעשה זאת, מאחר וקולומביה לא היתה מוכרת על ידי פיפ"א כאשר החץ הבלונדיני לבש את חולצתה. ואם זאת לא מספיק, הרי שהקמתו של איצטדיון קאמפ נואו מיוחסת באופן ישיר לכישוריו של קובאלה.
הסיפור המדהים של קובאלה מתחיל בבודפשט, שם נולד ב-1927 לאם ממוצא סלובקי-פולני ואב שהשתייך למיעוט סלובקי בהונגריה, וקיבל את השם ההונגרי לאסלו. ילדותו הקשה עברה בצל מלחמת העולם השנייה, ואת צעדיו הראשונים בכדורגל, מעבר למשחקים בקבוצת פועלים, הוא עשה אחרי שחרור הונגריה בידי הצבא האדום. כעבור שנה נפטר אביו, וקובאלה בן ה-19 החליט לקחת את אימו למולדתה בסלובקיה. שמו שונה לגרסה הסלובקית, לאדיסלאב, והוא זומן מיידית לנבחרת צ'כוסלובקיה, בה הבקיע כבר במשחקו הראשון. במסגרת משחקיו בסלובאן ברטיסלאבה הכיר קובאלה את בתו של המאמן פרדיננד דאוצ'יק, התחתן איתה, ולקשר המשפחתי היתה השפעה גדולה על המשך דרכו.
שלטונות הונגריה לחצו על קובאלה לחזור, והוא השתכנע ב-1948 כאשר החלה לרחף מעל ראשו סכנת הגיוס לצבא צ'כוסלובקיה. הוא שיחק בנבחרת השניה של חייו, אבל תקופתו במולדת היתה קצרה במיוחד. ברית המועצות הפכה את הונגריה למדינת לוויין קומוניסטית, והוא לא רצה להיות חלק ממנה. בינואר 1949 התחפש קובאלה לחייל רוסי, ולקח בלילה את כל משפחתו במשאית, כולל אשתו ההרה ובנו התינוק, מעבר לגבול האוסטרי, בתקווה להמשיך בקריירה באיטליה. ההתאחדות ההונגרית יצאה מכליה מרוב זעם למשמע דבר הבריחה, פנתה לפיפ"א בדרישה להשעות את הכוכב לצמיתות, וקיבלה את מבוקשה. כל הדלתות נסגרו בפני קובאלה.
כבר אז היה ברור שמדובר באחד השחקנים הטובים בעולם, אם לא הטוב שבהם. קובאלה התאפיין במהירות מסחררת, בשליטה יוצאת דופן בכדור שאיפשרה לו לחלוף על פני שחקני יריב כאילו אינם קיימים, במסירות אמן, ובנוסף התמקצע בביצוע בעיטות חופשיות דבר נדיר יחסית בתקופה המדוברת. טורינו, הקבוצה הטובה ביבשת בסוף שנות ה-40', שזכתה בארבע אליפויות איטליה רצופות, רצתה לצרף אותה מיידית לשורותיה, אך האיסור של פיפ"א מנע זאת. קובאלה יכול היה ליטול חלק רק במשחקי ידידות, ולכן הוזמן על ידי טורינו לטוס למשחק ראווה מול בנפיקה בליסבון. הכוכב הסכים, אך אישתו ביקשה ממנו לבסוף להישאר איתה, בגלל שבנם השני, ברנקו בן השלושה חודשים, לא הרגיש טוב. יש שיגידו כי זה הציל את חייו המטוס של טורינו התרסק בדרכו חזרה מפורטוגל על הר סופרגה, וכל כוכבי הקבוצה האדירה נספו, באחת הטרגדיות הקשות ביותר שידע הספורט אי פעם. אחרים יטענו כי לו היה נוסע קובאלה עם הקבוצה האיטלקית, ההיסטוריה היתה משתנה, והתאונה היתה נמנעת בשל אפקט הפרפר. כך או כך, טורינו נעלמה, וקובאלה נאלץ לחתום בשורות פרו-פאטריה, קבוצה לא גדולה, אשר כוחה בפיפ"א היה זניח. כל בקשותיה לקצוב את עונשו של קובאלה נפלו על אוזניים ערלות.
ההכנסה נמנעה ממנו, ומשפחתו של קובאלה היתה במצב כלכלי אנוש. בצעד יצירתי, הוא הקים בתחילת 1950 קבוצת חובבים שהורכבה מפליטים מזרח אירופים כמוהו, בעיקר מהונגריה וסרביה. הוא קרא לקבוצה "הונגריה", והשפה העברית פוגמת כאן במשמעות כי בשפות המקור הרלוונטיות מבחינת קובאלה שם מדינתו נשמע שונה. למאמן "הונגריה" מונה לא אחר מאשר דאוצ'יק. בחסכונות האחרונים רכשו השחקנים אוטובוס ישן ורעוע. קובאלה בעצמו כתב עליו באותיות גדולות MAGIC BUS, ורכב הקסמים יצא לדרכו ברחבי אירופה. התוצאות היו מדהימות. "הונגריה" סיימה בתיקו 3:3 עם אוסטריה, ניצחה 1:3 את איטליה, ואז הרחיקה עד סביליה כדי להתמודד עם נבחרת ספרד שהתכוננה למונדיאל בברזיל. הצופים שנדחסו לאיצדיון ראו את קובאלה במלוא הדרו הוא הבקיע בבעיטה חופשית פנטסטית לחיבורים והוביל את חבורת הפליטים שלו לניצחון 1:2. שתי הגדולות, ריאל ובארסה, נכנסו למאבק על החתמתו.
בשלב זה הגרסאות ההיסטוריות חלוקות, אך ברור מאוד מה היה תפקידו של ז'וספ סמיטייר, הכוכב הענק הראשון בתולדות בארסה ששימש באותם ימים כסקאוט הראשי שלה. הוא לא פחד להיכנס לעימות חזיתי עם נציגיו של הגנרל פרנקו שרצו לראות את קובאלה בחולצה הלבנה של ריאל והגישו לו הצעה כספית נדיבה. לפי שמועה לא לגמרי מבוססת, דאג סמיטייר לשתות עם קובאלה חובב האלכוהול כמות לא מבוטלת של משקאות חריפים, ואז שלח אותו ברכבת לברצלונה תוך שהוא מבטיח לכוכב שהוא בדרכו למדריד. לא ברור עד כמה זה אמיתי, אבל הקטלונים הצליחו לזכות בשירותיו, ואחד התנאים שהציב קובאלה היה מינויו של דאוצ'יק למאמן הקבוצה. כאשר נשאל בידי העיתונאים מדוע העדיף את בארסה על ריאל, השיב ההונגרי: "תמיד אהבתי חולצות פסים". למעשה, הוא כבר לא היה אז הונגרי. קובאלה קיבל אזרחות ספרדית באפריל 1950, ושינה את שמו ללדיסלאו. הנידודים ברחבי העולם זיכו אותו בכינוי "הצועני", איתו הלך עד סוף ימיו.
אלא שההשעיה של פיפ"א עדיין עמדה בעינה, וסמיטייר נסע מספר פעמים אישית למשרדי הארגון על מנת לשנות את רוע הגזירה. לבסוף הוא הצליח, תוך תשלום פיצויים גבוהים להתאחדות ההונגרית. העונש היה בתוקף שנה נוספת אחת בלבד, ובאפריל 1951, בגיל 24, ערך קובאלה את הופעת הבכורה המיוחלת באיצטדיון לס-קורטס. החיבור עם הקהל היה מיידי. במשחקיו הראשונים בקבוצה הוא סייע לה לזכות בגביע הספרדי. בעונתו המלאה הראשונה הבקיע 26 שערי ליגה ב-19 משחקים, כולל שביעיה בניצחון 0:9 על חיחון, והצעיד אותה לדאבל. העונה שלאחר מכן שוב הניבה דאבל, אם כי קובאלה החמיץ חלק גדול ממנה בגלל שחפת. לא רק מחלות איימו על הקריירה שלו. כישוריו גרמו לשחקני היריבות לצוד אותו באכזריות, כי זו היתה הדרך היחידה להתמודד איתו. במשך עשור שבילה בבירת קטלוניה, נותח קובאלה שבע פעמים בברכיו, ותמיד חזר למגרשים כמו חדש. בתחילת דרכו בבארסה הוא תופקד כחלוץ המרכזי, לאחר מכן הוסט לאגף הימני או לעמדת הפליימייקר. זה לא השפיע על תפוקתו שנותרה עילאית.
שידורי טלוויזיה ראויים עדיין לא היו אז, אפשר היה לחזות בקובאלה רק מהיציע, והביקוש לכרטיסים בלס-קורטס בן 60 אלף המקומות האמיר בקצב מסחרר. הדבר הביא להחלטה להקים איצטדיון חדש, ובארסה עברה לקאמפ-נואו ב-1957. בהיעדר עדות מצולמת, אפשר להסתמך רק על עיתונות כתובה כדי להבין את ההישגים המדהימים של קובאלה. אוהדים ברי מזל ראו אותו מבקיע מחצי מגרש בדרבי מול אספניול ב-1953. במשחק מול אתלטיקו מדריד הוא עבר שמונה שחקנים בסלאלום שהתחיל במרכז המגרש, בעט לעמוד, השתלט בעצמו על ריבאונד ושלח את הכדור לרשת בעקב. הג'ינג'י שמר על שמחת החיים למרות סיפור חייו המורכב, תמיד עלה למשחקים עם חיוך על פניו, ונתן שואו עוצר נשימה. האוהדים סגדו לו, וכל העיר היתה שלו.
קובאלה עמל באופן אישי כדי להביא לבארסה שני כוכבי-על הונגרים נוספים ב-1958 שאנדור קוצ'יש, חלוץ בעל נגיחה אימתנית ששיתף פעולה עם קובאלה בצעירותם בהונגריה, והקיצוני המהיר זולטן ציבור. באותו קיץ הצטרף למועדון גם המאמן הלניו הררה, והקטלונים זכו בדאבל. המטרה היתה לשבור את ההגמוניה של ריאל מדריד באירופה הקבוצה של די-סטפאנו זכתה ללא הפסקה בגביע האלופות מאז היווסדו בעונת 1955/56. ההזדמנות הגדולה לקטוע את הרצף הגיעה באפריל 1960, אז הוגרלו שתי הגדולות בספרד זו מול זו בחצי-הגמר, אך בינתיים חל קרע גדול בין המאמן לכוכבים בחדר ההלבשה. הררה הקפדן, שדרש משמעת טקטית מוחלטת מחניכיו, לא הסתדר עם הרוח החופשית של קובאלה שסירב להיכנע לתכתיביו. הסכסוך הגיע לשיאו כאשר קובאלה וציבור ביקשו לשנות את שיטת תשלום הבונוסים במועדון. הררה זרק אותם מכל המדרגות וניפה אותם מההרכב דווקא לפני המשחקים מול הבלאנקוס. העונש לא איחר לבוא ריאל ניצחה פעמיים 1:3, והפיאסקו סימל את סוף דרכו של המאמן. הררה הותקף ברחוב על ידי אוהדים ופוטר, ואילו קובאלה קיבל את מקומו בחזרה.
על אף הבעיות, סיימה בארסה במקום הראשון בליגה גם ב-1960, האליפות הרביעית של קובאלה. ואז, כרעם ביום בהיר, הכריז הכוכב הגדול על כוונתו לתלות את הנעליים בקיץ 1961. עונת הפרידה שלו היתה מהממת בכל קנה מידה. רצה הגורל, ובארסה שוב הוגרלה מול ריאל כבר בסיבוב הראשון בגביע האלופות. הפעם, עם קובאלה בכושר שיא, רצף חמש הזכיות של הבלאנקוס נקטע סוף סוף. המשחק הראשון בברנבאו הסתיים בתיקו 2:2 בזכות צמד של לואיס סוארס, ובקאמפ-נואו ניצחו הקטלונים 1:2. קובאלה לא הבקיע, אבל נתן משחק כה עצום, עד שהקהל עמד על רגליו והריע לו הרבה לפני שריקת הסיום שבישרה על ניצחון היסטורי. "הוא השחקן הטוב בתבל", זעקו כותרות העיתונים למחרת. על כנפי ההצלחה המשיכה ברצלונה עד הגמר, שם פגשה בברן את בנפיקה של גדול המאמנים היהודים בכל הזמנים, בלה גוטמן. היה זה אחד המשחקים המפוארים בהיסטוריה. קוצ'יש העלה את בארסה ליתרון, בנפיקה הגיבה עם שלישיה, ציבור צימק ל-3:2 בדקה ה-75, וברבע השעה האחרונה התנפלו הקטלונים על השער בניסיון להשוות. קובאלה היה, כמובן, המנהיג, ודקות לפני שריקת הסיום היה קרוב מילימטרים לתהילה. הכדור שבעט פגע בעמוד, התגלגל על קו השער לעמוד השני, ואז חזר למגרש. עם קצת יותר מזל, הוא היה מניף את הגביע הנכסף במשחקו האחרון בקבוצה. זה לא קרה, ובארסה נאלצה לחכות 31 שנה עד לבעיטה של רונאלד קומאן לרשת סמפדוריה בוומבלי.
למרות היריבות הקשה בין המועדונים, שמר קובאלה במשך השנים על ידידות קרובה עם די סטפאנו. החץ הבלונדיני שיבח אותו ללא הרף, וטען: "הטכניקה של קובאלה עדיפה על זו של פלה". כאשר מונה קובאלה למאמן אספניול, הוא ביקש מדי-סטפאנו לבוא לקבוצה, והחבר לא סירב. אלא שהצלחותיו על הספסל לא התקרבו להישגיו על המגרש, על אף שאימן את נבחרת ספרד במשך 11 שנים ארוכות.
כעת אתם מבינים מדוע זכה קובאלה בתואר שחקן המאה של המועדון, ואת ההערכה העצומה כלפיו אפשר היה לחוש אחרי מותו ב-2002. ברחבי העיר האבלה נתלו סרטים שחורים, מאות אלפים השתתפו במסע הלוויה, קרויף נאם במשך רבע שעה, ודי-סטפאנו סיכם: "הוא היה אחד הטובים אי פעם. משחקו היה נקי וטהור, הוא הביא שמחה לאוהדים. אזכור אותו כספורטאי למופת, את הנאמנות שהוא גילה כחבר". לא רק הוא זוכר קובאלה התפרסם לאורך השנים בפעולות צדקה למען כדורגלנים שנקלעו לקשיים כספיים. כמי שחווה עוני בצעירותו, ולא נטש איש בצרה. פסלו שהוקם לפני שנתיים מקדם את באי קאמפ-נואו. אז ליאו מסי עבר אותו במספר השערים במדי המועדון (קובאלה נעצר על 194), זכה שלוש פעמים בליגת האלופות, ויוכתר יום אחד לגדול שחקני בארסה בכל הזמנים. אבל הרגע הזה עוד לא הגיע. בינתיים לאסלו/לאדיסלאב/לדיסלאו עדיין לפניו.
מסי נבחר לשחקן הטוב בהיסטוריה של הליגה הספרדית
מסי עבר את ולדיסלאו קובאלה בטבלת הכובשים של ברצלונה