ביום חמישי ייפגשו הנבחרות הצעירות של ישראל ואורוגוואי במשחק שניצחון בו יהיה שווה כרטיס לגמר המונדיאל לנבחרות עד גיל 20 (משפט ארוך שכיף לכתוב שוב ושוב...). אמנם אחרי הניצחון על ברזיל נדמה שאין גבול למה שיכולה להשיג הנבחרת של אופיר חיים, אבל בכל זאת, למרות המשחק הנפלא מול הסלסאו הצעירים, נדמה שהנבחרת תצטרך לא פחות יכולת וריכוז כדי להתמודד מול נבחרת אורוגוואי, מדינה עם מסורת ספורטיבית מפוארת, כולל כמובן גם בכדורגל.
מדובר בנבחרת שמחזיקה לא מעט תארים - ובכלל - במדינה שנחשבת לאחת המפותחות, אם לא המפותחת ביותר, של יבשת דרום אמריקה, עם כוכבי כדורגל ענקיים ששמותיהם מוכרים לכל חובב כדורגל בעולם ועם פער משמעותי, לפחות בכל הקשור להיסטוריה, מול נבחרת ישראל.
הפלא האורוגוואי
פעם, כאשר נהגנו לתרץ את הכישלונות הספורטיביים המתמשכים של הספורט הייצוגי הישראלי, נהגנו "להאשים" את גודל האוכלוסייה. ובכן, בעוד שאוכלוסיית ישראל צמחה ומגיעה כבר לכמעט 10 מיליון תושבים, הרי שאוכלוסיית אורוגוואי מונה כ-3.5 מיליון תושבים בלבד. כלומר - בחירת הספורטאים ובכלל זה שחקני הכדורגל, נעשית מתוך היצע שמהווה שליש מהישראלי (אולי אף פחות מכך, שכן בישראל האוכלוסייה צעירה יותר).
מה הופך את אורוגוואי למעצמת ספורט? האורוגוואים יטענו שזו המוטיבציה, שאיפות העצמאות שהתפתחו במדינה מתחילת המאה ה-19, הכיבוש על ידי ברזיל, העצמאות ממנה ב-1825 (חלפו עוד כמה שנים עד ההכרה הרשמית בעצמאות), המלחמה במשטר הגנרלים בשנות ה-70 וה-80 ועוד, שהביאו לאורוגוואי לא רק הישגים ספורטיביים, אלא גם הישגים בתחומי הכלכלה, החברה, זכויות האזרח ועוד.
יחד עם זאת, אם מצטמצמים לספורט נטו, אזי למדינה יש היסטוריה מפוארת שהחלה עם זכייה בגביע העולם הראשון ב-1930, ששטף את המדינה בגל אהבה לכדורגל והביא לזכייה שנייה כחלוף 20 שנה, בגמר מול ברזיל. בהשראת הזכיות, מעפילה אורוגוואי כמעט לכל טורניר גמר של הגביע העולמי מאז - עם הישג שיא של העפלה לחצי הגמר במונדיאל 2010. אבל לא רק על המונדיאל יצאה תהילתה של נבחרת הכדורגל של אורוגוואי, אלא גם על הקופה-אמריקה, שבו זכתה כבר 15 פעמים (אותו מספר כמו ארגנטינה), אם כי מאז הזכייה האחרונה (2011) חלפו כבר 12 שנים.
אז סעיף ההיסטוריה לבדו יכול לספק את ההסבר לפערים בין המדינה הקטנה מדרום אמריקה למדינה הקצת פחות קטנה מהמזרח התיכון, אבל יש עוד גורמים לפער.
באירופה או בספרד
אולי זה מחסום השפה שלא קיים בין אורוגוואי לספרד, אולי זו ההכרה הבינלאומית בכישרונות של הכדורגלן האורוגוואי, אולי זו תולדה של המסורת, אבל אורוגוואי נחשבת ליצואנית מצטיינת של שחקני כדורגל לליגות הבכירות של אירופה. יש שמות שכולנו מכירים מהשנים האחרונות, כמו למשל דייגו פורלאן, השחקן המצטיין ומלך השערים בטורניר הגמר של המונדיאל ב-2010, לואיס סוארס כמובן, חלוצה הפרובוקטיבי של הנבחרת שכיכב במועדונים כמו איאקס, ליברפול, ברצלונה ואתלטיקו מדריד, אדיסון קוואני שכיכב במילאנו, פריז ומנצ'סטר ועוד שורה ארוכה של שמות גדולים, לאו דווקא חלוצים, כמו למשל דייגו גודין שמחזיק לא רק בשיא ההופעות בנבחרת אלא גם בקריירה מרשימה מאוד בלה-ליגה הספרדית.
ואלה לא רק הכוכבים הגדולים, אלא עוד רבים אחרים: נכון להיום יש יותר מ-100 שחקנים אורוגוואים שמשחקים בליגות האירופיות השונות, מהם עשרות רבות בליגות הבכירות של אירופה: ספרד, איטליה, גרמניה ואנגליה. בעוד אצלנו כל שחקן שיצא - אפילו לחמם את הספסל - בקפריסין זוכה לתואר "ליגיונר" (ולחוזה משודרג עם חזרתו לישראל), ולמעט מושאל אחד (מנור סולומון) אין לנו שחקני נבחרת בליגות המובילות של אירופה כלל, הרי שלרשות המאמן הלאומי של אורוגוואי עומדים עשרות(!) שחקני הליגות הבכירות באירופה כדי לבחור מהם.
וזה אולי ההסבר העיקרי לכך שבעוד שבנבחרות הנוער (עד גיל 20) הסיכויים של הנבחרת הישראלית להתמודד מול נבחרת הנוער של אורוגוואי הם כמעט שווים (בוודאי אחרי הניצחון על ברזיל. כן, אני יודע שכבר כתבתי את זה, אבל כיף לכתוב זאת שוב), הרי שבין הנבחרות הקודמות קיים פער של 62 מקומות - אורוגוואי במקום ה-16, ישראל במקום ה-78.
השחקנים הצעירים של אורוגוואי, מולם תתמודד הנבחרת של אופיר חיים, ישחקו כולם בהרכבים הראשונים של קבוצותיהם בליגה המקומית או באירופה (אליה בכל מקרה יצאו בעוד כמה שנים) וכך, בעוד השחקן הישראלי ייאבק על דקות משחק בסגל קבוצתו או יהפוך לכוכב בליגה המקומית, שאורח החיים הספורטיבי אינו נר לרגלי חלק גדול משחקניה, רק כדי לצאת, במקרה הטוב, לליגות האירופיות מדרג ב' (עם כל הכבוד להולנד, בלגיה, אוסטריה וליגות כדורגל אירופיות נוספות) בעוד כמה שנים - יצברו יריבי נבחרת ישראל הצעירה ביום חמישי ניסיון אירופי.
כך בפעם הבאה שייפגשו שתי הנבחרות כשהשחקנים בגיל בוגרים, יהיה לאורוגוואים כושר גופני עדיף שמכתיב קצב משחק שונה, ניסיון אירופי עשיר - ולנו יהיה פלאפל. אז כן, אפשר לקוות שהנבחרת הזאת מסמלת לא רק הצלחה עכשווית, אלא שינוי של ממש. שהשחקנים שישובו הביתה ככוכבים יקבלו דקות משחק, שייצאו לאירופה בגיל צעיר ושכמה מהם יגיעו אף לליגות הבכירות של היבשת, אז אולי יגיע גם השינוי.
מכל מקום, דווקא המפגש מול אורוגוואי צריך לגרום לנו להפסיק עם התירוץ של "מדינה קטנה מוקפת אויבים" עם קאדר לא מספיק של שחקנים איכותיים. אורוגוואי (כמו עוד מדינות, למשל דנמרק, או אפילו ההצלחה האיסלנדית בשנים האחרונות) מוכיחה שכישרונות צעירים אפשר וצריך לפתח. ישראל עושה את ההפך - לפחות עד שיוכח (הלוואי) אחרת.