לדחוף אל הקצה: הנקודות המכריעות בחצאי הגמר האזוריים

הסיבוב השני נמצא בערך בנקודת האמצע שלו, ונראה שלפחות רוב הסדרות הולכות להיות ארוכות וצמודות. הקרב על האליפות ממשיך להיראות פתוח מאוד, ובזמן שכמעט לכל קבוצה שנמצאת כאן יש סיבה להאמין ביכולת שלה ללכת עד הסוף, חצי מהן ייפרדו מאיתנו בשבוע הקרוב. הנה כמה מחשבות על כל אחת מארבע הסדרות.

42 נקודות ושלשת ניצחון להארדן: פילדלפיה השוותה ל-2:2 מול בוסטון
עוד משחק לפנתאון: בוקר ודוראנט התגברו על 53 נקודות של יוקיץ'
בהשראת הקמע המרגש והשיר מדוק ריברס: הארדן שוב שינה את הנרטיב
יוקיץ' בסכנת השעייה? דנבר מתגוננת: "מטורף שהוא בכלל נענש"
יש מה ללמוד מלברון: גולדן סטייט מודה שהיא "צריכה לשנות גישה"

סדרה בין גולדן סטייט ללברון ג'יימס היא סיפור ענק בכל מקרה. הקבוצה הזאת והקבוצות של השחקן הזה לקחו שמונה מ-11 האליפויות האחרונות בליגה, היריבות ביניהם שלטה ב-NBA בחצי השני של העשור הקודם. גם כשהם מעבר לשיא, אי אפשר להספיד אותם. בצד של האלופה קליי תומפסון ודריימונד גרין כבר לא יציבים כמו פעם והקבוצה בכללותה עוברת שנה לא יציבה, אבל בימים הטובים שלה היא עדיין מכונה משומנת בשני הצדדים שלא ברור אם יש יריבה שיכולה להתמודד איתה. לברון, מצידו, הוא כבר לא השחקן שקלע 51 נקודות במשחק הראשון של גמר 2018, הוא כבר לא דומיננטי באופן כזה. אבל למדנו להכיר את התחושה של קבוצת לברון טובה, קבוצה שמתחברת סביבו ומוציאה מעצמה יותר מסך החלקים שלה, והלייקרס הנוכחית היא בהחלט קבוצת לברון טובה.

אך עם כל הכבוד ליריבות בין הקבוצה האגדית לשחקן האגדי, שחקן המפתח של הסדרה עד כה הוא אנתוני דייויס. המשחק הראשון עמד בסימן הנוכחות ההגנתית של דייויס בצבע, הוא היה בכל מקום ואיפשר לווריירס לקלוע רק ב-41.5 אחוזים לשתי נקודות. במשחק השני ההתאמה המרכזית של סטיב קר הייתה לעבור להרכב של ארבעה קלעי חוץ ולערב את דייויס בעקביות בפיק נ' רול כדי להרחיק אותו מהצבע או להגיע לשלשות נוחות, נראה היה שזה אכן משנה את הדינמיקה בקרב בין המכונה ההתקפית למומחה ההגנה. דרווין האם הגיע עם התאמות משלו למשחק השלישי. הוא הרחיק את דייויס מדריי, מה שאיפשר לשחקן נוסף להגיע לעזרה בצבע וגם הכריח את גולדן סטייט להשתמש בחוסמים פחות טובים בפיק נ' רול לקלעים. לא אופתע אם במשחק הבא קר יעבור לחמישיית סמול-בול על מלא בה יהיה קשה יותר למצוא שחקן שדייויס יוכל לשמור עליו חוץ מגרין.

אלה היו רק חלק מההתאמות הרבות שביצעו המאמנים, בסדרה שמסתמנת כקרב טקטי מרתק. גם בהתקפה של הלייקרס רוב ההתאמות קשורות ליכולת להפעיל את דייויס בצבע. הפלייאוף של AD נוטה עד כה לחוסר יציבות קיצוני, תנודה בין משחקים גדולים למשחקים אנמיים, ומול הווריירס ודריי הוא יצטרך להוכיח יכולת להתמיד לאורך סדרה שלמה, פיזית ומנטאלית. הנקודה הזו נכונה גם לשתי הקבוצות באופן כללי: זו מלחמת התשה לא פחות מקרב טקטי ומקצועי. לברון בן ה-38 ו-AD המועד לפציעות מצד אחד, אלופה שבעה ומותשת שהתחילה את הסדרה יומיים אחרי משחק 7 בצד השני. הלייקרס ביתרון כרגע, אבל גולדן סטייט כבר חזרה מפיגור של 2:1 כמה פעמים לאורך השנים (ובסיבוב הראשון גם מ-2:0), כך שהיא לא אמורה להיות מוטרדת מהפיגור הנוכחי, בטח כשסטף קרי בשיאו. אבל היא כן נראית פגיעה יותר השנה ביחס לעבר. הכל אפשרי כאן.

זאת סדרה בין קבוצה מגובשת, שבנתה סגל מדויק סביב אחד השחקנים הטובים בעולם והבסיס שלה רץ ביחד שנים וכבר ניצח סדרות בעבר, לבין חבורת שחקנים שמנסה להפוך לקבוצה תוך כדי הסדרה. מונטי וויליאמס נמצא עדיין בשלבים ראשונים של גיבוש רוטציה, ובינתיים מותח את קצה גבול היכולת הפיזית של הכוכבים שלו (את הגבול של כריס פול הוא כבר עבר). אחרי שדנבר התעלמה משחקני המשנה ההגנתיים של הסאנס במשחקים הראשונים, וויליאמס עבר להשתמש בשחקני הכנף ההתקפיים שלו. במשחק האחרון זה השתלם עם הצגת שלשות של לנדרי שאמט לצד תרומה סבירה של טרנס רוס וטי ג'יי וורן. בעמדת הסנטר, ג'וק לונדייל האוסטרלי מרוויח דקות משמעותיות כי הוא עושה את הדברים הקטנים טוב יותר מדיאנדרה אייטון. החבורה הזאת כבר נראית כמו צוות מסייע מתקבל על הדעת.

ההרגשה היא לא של סדרה שוויונית, דנבר היא הקבוצה הטובה והשלמה יותר, אבל פיניקס הצליחה לנצח שני משחקים צמודים בבית ולהשוות את הסדרה ל-2:2. היא עשתה זאת למרות שלהגנה שלה אין כרגע כל פתרון לניקולה יוקיץ' ולפיק נ' רול שלו עם ג'מאל מארי. קווין דוראנט מתעלם מארון גורדון ומגיע לעמדת עזרה, אבל יוקיץ' ומארי מגיעים לזריקות נוחות מכל טווח גם כשהצבע צפוף. הסיבה שהסדרה נמצאת בשוויון היא היכולת יוצאת הדופן של הצמד דוראנט ודווין בוקר. בעיקר בוקר, שבשני המשחקים האחרונים קלע 34-43 מהשדה. אלה לא מספרים שאנחנו מכירים מבני אדם. אנחנו בטוחים שהוא לא הוחלף בסייבורג שנוצר במעבדה שמממן מאט אישביה, הבעלים החדש? אישביה, בינתיים, אולי יצליח להוביל להשעיה של יוקיץ', ועל כך רק אגיד שאני מקווה שהכוכבים יקבלו הזדמנות להכריע את הסדרה הזאת על הפרקט. מגיע להם ולנו.

למרות שני ההפסדים דנבר עדיין צריכה להיחשב כפייבוריטית בסדרה (כל עוד הג'וקר משחק), וכנראה גם כפייבוריטית לאליפות (רק אזכיר שהפייבוריטית הקודמת שלי הייתה מילווקי, אז לא כדאי להסתמך על זה). היא תצטרך להתמודד עכשיו עם אתגר מקצועי ומנטאלי רציני ראשון. במשחק האחרון ההתאמות של מייק מאלון לא עבדו, בעיקר עזרה אגרסיבית על בוקר, כולל מהשחקן של דוראנט, מה שנגמר בהרבה מאוד סלים קלים של KD ומומחי השלשות של פיניקס. לא בטוח שיש דרך טובה יותר להתמודד עם כוכבי הסאנס מאשר להכריח אותם לעבוד קשה על הנקודות שלהם כל משחק עד שייגמר להם הכוח. מכיוון שדנבר מועמדת לאליפות, העובדה שהאולם שלה ממוקם מעל 1.5 ק"מ מעל פני הים עשויה להיות פקטור משמעותי במאבקי האליפות. קשה יותר לשחק בגובה הזה בגלל שהאוויר דליל יותר, וליריבות שלא רגילות זה קשה במיוחד. גם לכוכבים, אך בעיקר לשחקני המשנה שגם כך מתקשים הרבה יותר במשחקי חוץ. כדי לנצח את הסדרה פיניקס תצטרך לנצח משחק בגבהים של קולורדו ללא מנוחה, קל זה לא יהיה לה.

הכל כבר היה ערוך לטקס הקבורה. הקבוצה של דוק ריברס שוב איבדה יתרון גדול בדרך להפסד, ג'ואל אמביד שוב נעלם לחלוטין במאני טיים, הקהל הביתי שוב היה בדרך לספוג מפלה. בדקות האחרונות של הזמן הרגיל של משחק 4 פילדלפיה נראתה אבודה. בהגנה שחקנים התרוצצו בלי כיוון, ההתקפות התנהלו בקצב של צב סטלן. בוסטון כבר התחילה לחגוג את ה-1:3 והשבירה הסופית של היריבה המיתולוגית. אבל אז התסריט השתנה. קצת מזל, קצת פי ג'יי טאקר והרבה ג'יימס הארדן סידרו הארכה, בה אמביד קלע כמה סלים חשובים ומסר להארדן לשלשת הניצחון. שלשת ניצחון שנייה של הארדן בסדרה, בסיום שני משחקים גדולים שלו.

יכול להיות שזו רק דחיית הקץ ושבעוד כמה ימים נשכח מהמשחק הזה אחרי שבוסטון תעבור שלב. אבל לפעמים משחקים כאלה, שכבר הלכו לאיבוד ואז חזרו, הופכים לנקודת מפנה. אולי זה הרגע בו ג'ואל אמביד ירגיש שהוא קיבל הזדמנות נוספת בעונת ה-MVP שלו והוא חייב לקחת אותה, אולי הוא ירגיש שהארדן הביא לו שני ניצחונות ועכשיו הגיע הזמן שלו. לאורך רוב הסדרה ההגנה של בוסטון הסתדרה יותר מדי טוב עם חילופים בהם שחקנים נמוכים שמרו על אמביד, לפעמים מרכוס סמארט היה השומר הראשי שלו. במחצית הראשונה של המשחק הרביעי אמביד התחיל, סוף סוף, להזכיר את השחקן מהעונה הרגילה ותקף מהר ובאגרסיביות כל מי שניסה לשמור עליו. רק לפני חודש אמביד קלע 52 נקודות מול בוסטון במשחק בעל משמעות. היכולת לא נעלמה.

הבעיה הגדולה של הסיקסרס היא שאין לה פתרון להתקפת הסלטיקס. אמביד נחשף בקושי שמאפיין סנטרים בממדים שלו: קשה לו מאוד להתמודד מול התקפה של חמישה קלעי חוץ שמניעה כדור טוב. לבוסטון יש כל כך הרבה שחקנים יוצרים שגורמים להגנה לזוז, וההגנה הזו כבדה ולא מאורגנת מכדי להתמודד עם זה. אבל בוסטון השנה נראית פגיעה יותר משנה שעברה. ההגנה לא באותה רמה, יש יותר מדי נפילות מתח שהובילו לארבעה הפסדי פלייאוף שלפחות משניים מהם ניתן היה להימנע בקלות, ההתקפה תלויה בשלשות שככל שסדרות מתקדמות נוטות להיכנס פחות והתפקוד במאני טיים לא טוב. הנקודה האחרונה מתחברת לרושם שג'ו מאזולה לא מנהל משחקים וסדרות ברמה של איימה יודוקה, ושזו בעיה עבור קבוצה שרוצה ללכת עד הסוף. בוסטון עדיין פייבוריטית בסדרה, אבל היא פייבוריטית פגיעה.

מה קורה כאן? כאילו לא הייתה עונה רגילה שלמה, כאילו לא היו משחקי פליי-אין שכמעט השאירו אותה בחוץ, ברגע שהתחיל הפלייאוף לא נותר זכר מחצי השנה האחרונה. מיאמי היא פתאום, שוב, קבוצה גדולה לכל דבר. בסיבוב השני היא נראית, בינתיים, בשליטה מוחלטת. בשני המשחקים בהם ג'ימי באטלר שיחק היא ניצחה די בקלות, וגם במשחק ממנו נעדר היא נתנה פייט. כל אחד משחקני הרוטציה יודע את התפקיד שלו ומבצע אותו בצורה טובה, כל משחק יהיה מי שיתעלה, ההתקפה חכמה ויעילה, ההגנה חכמה וקשוחה. אריק ספולסטרה, אם משום מה היה עדיין ספק, שייך לליגת העל של המאמנים. מבין המאמנים הפעילים יש שלושה גדולים מובהקים כרגע: גרג פופוביץ', סטיב קר וספולסטרה. אף אחד אחר לא בסביבה.

הסדרה מול מילווקי הבליטה את ההתקפה, הסדרה מול הניקס מבליטה את ההגנה. מיאמי ספגה בשלושת המשחקים הראשונים 105.3 נקודות ל-100 פוזשנים, הכי מעט בסיבוב השני. התגלית ההגנתית היא של גייב וינסנט כסטופר של ג'יילן ברונסון. המשחק השלישי היה הצגה הגנתית של וינסנט, שנראה כמו התיאום הסיאמי של ברונסון, נע איתו בסנכרון, התמודד גם עם הזריזות וגם עם הפיזיות שלו, לא קנה את ההטעיות המרובות שלו. מכיוון שבאם אדבאיו מעלים את ג'וליוס רנדל (שלא צריך יותר מדי עזרה כדי להיעלם בפלייאוף) וג'ימי באטלר מטפל באר ג'יי בארט, הניקס נותרים ללא אופציות ראויות ליצור מצבי זריקה.

זאת גם הבעיה הגדולה של הקבוצה של טום תיבודו. קבוצה שמסתמכת באופן כל כך גורף על בידודים, בטח של שניים-שלושה סקוררים טובים אבל לא בלתי ניתנים לעצירה, תיתקל בסוף ביריבה שיש לה כלים להתמודד איתם הגנתית. לניקס יש עדיין צוות מסייע קשוח ורוח לחימה, זו לא הבעיה, היא פשוט נטולת כלים לתקוף ביעילות את ההגנה של ספולסטרה. לתיבודו יש על הספסל שחקנים שמסוגלים לקלוע כמו דרק רוז ואוון פורנייה, אבל אלה בדיוק השחקנים שההוצאה שלהם מהרוטציה אפשרה לגרסה הנוכחית של הניקס לקרום עור וגידים. אם מה שהיה חסר זה מעט אקסטרה ניתן היה לדמיין את אחד מהם משנה משהו, אבל כרגע נראה שהקושי ההתקפי הרבה יותר יסודי.