זה מעולם לא היה כל כך קשה: דירוג מצטייני העונה ב-NBA

עם סיום העונה הרגילה ב-NBA הגיע הזמן לחלוקת התארים המסורתית. השנה נוספה לתארים הרשמיים קטגוריה חדשה של שחקן הקלאץ' של העונה, אז גם אני אתייחס אליה. לא אשתמש במגבלת מינימום 65 המשחקים שתיכנס לתוקף בעונה הבאה, אך בעונה בה הרבה מאוד שחקנים בכירים החמיצו נתח משמעותי, החלטתי להשאיר מחוץ לדירוג מי ששיחק פחות מ-60. לאחר הסינון נותרתי עם 12 מועמדים ראויים לדירוג מצטייני העונה, כשתשעת הראשונים הם רק קדימון, כמובן. אחרי הכל, זאת הייתה עונה של שלושת הגדולים, ועוד מעט נגיע אליהם.

נותרו בחוץ

לא שיחקו מספיק: קווין דוראנט, סטף קרי, אנתוני דיוויס, לברון ג'יימס, קוואי לאונרד, דמיאן לילארד, טייריס הליברטון, דווין בוקר, ג'יימס הארדן, פול ג'ורג'.

מספרי 2 איכותיים: ג'רו הולידיי, דיארון פוקס, ג'יילן בראון, ג'וליוס רנדל. בעונה בה כל כך הרבה בכירים החמיצו כל כך הרבה משחקים, לכמה מהשמות הפחות צפויים הללו יש סיכוי לתפוס מקום בחמישייה השלישית של העונה.

גם אנחנו כאן: חלוקת פרסים למצטייני העונה הסדירה ב-NBA
הלייקרס "מרוצים אך לא מסופקים", קייסי וסיילס סיימו את תפקידם
לאחר שהיכה את חברו לקבוצה: רודי גובר יושעה מהפליי-אין?
דונצ'יץ': "אני שמח בדאלאס, אין מה לדאוג. הלוואי שקיירי יישאר"
פיניקס נגד הקליפרס בסיבוב הראשון, גובר היכה את חברו בניצחון מינסוטה

12. ג'ימי באטלר (מיאמי): עונה מאכזבת של סגנית אלופת המזרח, שתצטרך להעפיל לפלייאוף דרך הפליי-אין, אבל באטלר ממשיך להיות אחד השחקנים היעילים והשלמים בליגה. אף אחת לא תרצה לפגוש אותו בסיבוב הראשון, סיכוי סביר שזו תהיה בוסטון.

11. לאורי מרקאנן (יוטה): אם יוטה לא הייתה מוותרת על העונה בדדליין, הסקורר הפיני היה נכנס לעשירייה. עונת פריצה של 25.6 נקודות למשחק באחוזים טובים, לשחקן המגוון בליגה בעבודה רחוק מהכדור שמאפשרת לו להגיע למצבי זריקה מכל טווח.

10. ג'יילן ברונסון (ניו יורק): בעל הבית החדש ב-MSG לקח את הקבוצה עליו ככל שהעונה התקדמה והפך לאחד הרכזים ההתקפיים האיכותיים בליגה. קפיצת מדרגה משמעותית לשחקן שמאוד חסר למי שמדורג מקום אחד לפניו.

9. לוקה דונצ'יץ' (דאלאס): העונה של דאלאס החלה עם האובדן של ברונסון והסתיימה עם אובדן עשתונות, קריסה מפוארת עד לוויתור על הפליי-אין במשחקים האחרונים. לוקה שיחק כמו MVP בחצי הראשון של העונה אבל לא חזר ליכולת הזאת בחצי השני. הבעיות של המאבס רבות ומגוונות, הטרייד על קיירי אירווינג השאיר אותם עם כוכב משנה בעייתי ובעיקר עם סגל לא מאוזן. אבל גם לוקה לא חסין מביקורת - הציפייה הייתה שבשלב הזה הוא יידע לסחוב גם קבוצות כאלה ובעיקר להיות יותר יציב לאורך העונה. השאלה אם מתחיל להימאס לו מדאלאס היא אחת החשובות בליגה.

8. ג'ה מוראנט (ממפיס): אחרי כל הבלגאן, אי אפשר להתעלם מכך שג'ה שוב הוביל את הגריזליז לצמרת הגבוהה. גם הוא לא ביצע קפיצת מדרגה מבחינת התייעלות, אבל כשהוא מגיע לצבע עם תנופה, אין מה לעשות מולו.

7. דומנטאס סאבוניס (סקרמנטו): הטרייד שהביא לאינדיאנה את הליברטון ולסקרמנטו את סאבוניס נראה כמו ווין-ווין נדיר. סאבוניס התחבר עם פוקס לאחד מצמדי הפיק נ' רול הקטלניים בליגה, כששניהם יודעים גם לקלוע וגם למסור. הוא הביא לסקרמנטו מנהיגות שהייתה חסרה ובשיאו הוא עושה חיקוי לא רע של ניקולה יוקיץ'.

6. דונובן מיטשל (קליבלנד): עוד שחקן ששינוי הסיטואציה עשה לו טוב. מיטשל סיים את הפלייאוף האחרון רע, עמוס בסימני שאלה, והוא ענה על כולם בקליבלנד. לאחר עונת שיא של 28.3 נקודות באחוזים הטובים בקריירה לצד מחויבות בהגנה, ניתן שוב לראות במיטשל שחקן שניתן לבנות סביבו קבוצה גדולה כשהוא הסקורר הבכיר.

5. שיי גילג'ס אלכסנדר (אוקלהומה סיטי): ההעפלה לפליי-אין הכריעה שיש לשג"א מקום בחמישייה אצלי. עונת פריצה של 31.4 נקודות למשחק, עם יכולות מלוטשות להגיע לצבע, להשתחרר לזריקות מחצי מרחק ולסחוט עבירות, הופכת גם את כוכב הת'אנדר לשחקן שניתן לדמיין אותו מוביל קבוצה גדולה. השנה הוא הוביל סגל נטול סנטר, שפרט אליו כולל שלושה שחקנים משמעותיים: רוקי, שחקן שנה שנייה ומומחה הגנה. OKC עוד לא הייתה אמורה להיות תחרותית, שיי לא השאיר לה ברירה.

4. ג'ייסון טייטום (בוסטון): כל זמן שבוסטון הוליכה את הליגה היה לו קייס גם למקום גבוה יותר, אולם אחרי שהסלטיקס נחלשו הוא יסתפק בתואר הכי טוב מכל השאר. אחד משישה שחקנים עם יותר מ-30 נקודות למשחק, אצלו זה היתרגם גם לנצחונות ולהנהגה של קבוצה שמסוגלת ללכת עד הסוף. הוא עוד לא בליגה של הגדולים ביותר, אבל קרוב מאוד.

עכשיו זה נהיה מסובך. שלושה חדי קרן בינלאומיים בעונות נהדרות, שלושתם הובילו את הקבוצה שלהם לאחד מארבעת המאזנים הטובים בליגה, המספרים של שלושתם מפלצתיים. לשלושתם מגיע להיות MVP, אבל יש גם ערך בדירוג שלהם. אז כדי להדגיש עד כמה הם ראויים והיו מעל כל השאר העונה, החלטתי להתייחס לשלושתם כמקום ראשון, כשהדירוג הפנימי הוא רק משני.

השחקן הכי טוב בעולם עד להודעה חדשה, וההודעה הזאת יכולה להגיע רק בפלייאוף. הוא היה גם השחקן הטוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר בעונה הרגילה, שמהרגע בו התחברה לא ממש ספרה את שאר הליגה. השורה הסטטיסטית היא של 31.1 נקודות, 11.8 ריבאונדים ו-5.7 אסיסטים למשחק, הכל עדיין עובר דרכו בהתקפה והוא עדיין בכל מקום בהגנה. כל שנה הוא מוסיף עוד כמה ניואנסים למשחק שלו ומגיע שלם יותר לפוסט סיזן. הוא מסתפק במקום 1ג' כי בחצי הראשון של העונה היה פחות מפוקס, האחוזים שלו מכל טווח שאינו מתחת לסל היו נמוכים מאוד ובאופן כללי הוא בשלב בקריירה בו הוא כבר לא מתנפל על העונה הרגילה כמו פעם.

בהחלט יכול ובהחלט מגיע לו לזכות בתואר MVP שלישי ברציפות. הג'וקר ממשיך להיות תופעה שלא נראתה כמותה, פוינט סנטר שרואה הכל, מקפיץ בכמה רמות מי שמשחק לידו ומסרב להחטיא. הוא סיים את העונה עם ממוצע של כמעט כמעט טריפל דאבל (24.5 נקודות, 11.8 ריבאונדים ו-9.8 אסיסטים למשחק) ואם היה אכפת לו מסטטיסטיקה, המספרים הללו היו גבוהים הרבה יותר. יוקיץ' אף סיים עם אחוז קליעה משוקלל גבוה מ-70, וקשה להפריז בחריגות של הנתון הזה: מדובר באחוז הקליעה המשוקלל הרביעי הכי גבוה אי פעם, והראשון לשחקן שקולע מעל ל-20 נקודות למשחק בפער של יותר מ-2.5 אחוזים. עם מספרים כאלה לא אמורה להיות בכלל שאלה מי ה-MVP.

ובכל זאת יש שאלה, בעיקר בגלל שבחודש האחרון יוקיץ' הוריד שני הילוכים ויחד איתו כל הקבוצה. בהגנה הוא חזר להיראות איטי ולפעמים חסר עניין. הנתונים ההגנתיים שלו טובים כי הוא ריבאונדר מצוין ויודע היכן להתמקם, אבל כשהוא לא חד, קל מאוד להגיע מולו לטבעת וההגנה הקבוצתית הרבה פחות טובה. בסופו של דבר, למרות שמי שעקף אותו סיפק עונה התקפית נדירה בעצמו, ההגנה הייתה שיקול מרכזי בהכרעה.

האם העובדה שיאניס ויוקיץ' זכו כבר פעמיים בתואר ה-MVP ואמביד עדיין לא צריכה להיות שיקול בהכרעה ביניהם השנה? רבים יטענו שלא, אני חושב שבמירוץ כל כך צמוד גם לכך יש משמעות. מה גם שבשלב מסוים לא נותר ספק למי מהשלושה הכי חשוב לזכות בתואר ומי עובד לשם כך מהרגע הראשון עד לרגע האחרון של העונה. אמביד סיים את העונה כמלך הסלים עם 33.1 נקודות למשחק, אליהן הוסיף 10.2 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים ו-1.7 חסימות. הוא התאים את הסגנון שלו לג'יימס הארדן והפך משחקן שעובד בעיקר בפוסט למומחה פיק נ' רול, מה שהוביל גם לשדרוג משמעותי באחוזי הקליעה שלו (54.8 העונה מהשדה, לעומת ממוצעי קריירה של 50.1). ולצד האיכויות ההתקפיות שרק משתכללות, הנוכחות ההגנתית שלו בצבע ממשיכה להיות אחת החשובות בליגה.

אך יותר מהכל, זו התחושה שהוא הגיע לשלב בו באמת לא ברור מה ניתן לעשות מולו. כשהוא חוסם להארדן ומקבל כדור באיזור קו העונשין אפשר לרשום שתי נקודות או שתי זריקות עונשין, וכשאין ליריבה שומר שמסוגל לשים עליו גוף בפוסט, זה כמעט דגל לבן מראש. פילדלפיה בנויה טוב כדי לנצל את הדאבל טים שהופך ליותר ויותר הכרחי מולו, ואם הוא יישאר בריא השנה זה עשוי לעבוד גם בפלייאוף.

החלטתי להתמיד בהגבלה ולהכניס לחמישיות רק שחקנים עם 60 משחקים ומעלה. כדאי להתחיל להתרגל להגבלות האלה, מה גם שכל המועמדים שהרבו להיעדר שיחקו בקבוצות שאכזבו השנה, ולהיעדרויות האלה יש מחיר. כשלוקחים בחשבון את כמות הדקות שכל אחד שיחק ואת ההשפעה שלהן על ההצלחה הקבוצתית, אני לא חושב שיש מישהו שצריך להרגיש מקופח שלא נכנס.

החלטתי כן לשמור על חלוקה לעמדות, עוד משהו שישתנה מהשנה הבאה. יש משהו נכון בחמישיות שנראות כמו חמישיות אמיתיות, אז אנצל את העונה האחרונה בה זה קורה. המפסידים מהמצב הם יוקיץ' וסאבוניס שהיו קופצים חמישייה בלי עמדות, המרוויח העיקרי הוא רנדל שניצל דלילות בפורוורדים כשירים.

חמישייה ראשונה: שיי גילג'ס אלכסנדר, דונובן מיטשל, ג'ייסון טייטום, יאניס אנטטוקומפו, ג'ואל אמביד.

חמישייה שנייה: ג'ה מוראנט, לוקה דונצ'יץ', ג'ימי באטלר, לאורי מרקאנן, ניקולה יוקיץ'.

חמישייה שלישית: ג'יילן ברונסון, ג'רו הולידיי, ג'יילן בראון, ג'וליוס רנדל, דומנטאס סאבוניס.