התמונה החזקה ביותר ביורו 2020, ואולי אחת המרהיבות בתולדות הכדורגל כולו, הייתה החיבוק בין רוברטו מאנצ'יני לג'אנלוקה ויאלי מיד אחרי ניצחונה של איטליה על אנגליה בגמר בוומבלי. שני החברים נפלו זה לזרועותיו של זה ופרצו בבכי חסר מעצורים - בכי של אושר והקלה. הם עשו את זה, כנגד כל הסיכויים, וסגרו מעגל שנפתח כמעט שלושה עשורים קודם לכן, במאי 1992, באותו המקום - גם אם היה זה אצטדיון וומבלי הישן. סמפדוריה שלהם הפסידה בגמר גביע האלופות לברצלונה בגלל הכדור החופשי האדיר ההוא של רונאלד קומאן עמוק בהארכה, ו-ויאלי שהחמיץ שתי הזדמנויות מצוינות להכריע את המשחק לטובת המועדון האיטלקי התייפח אחרי שריקת הסיום - אז היה זה בכי של תסכול עצום.
וכאשר מחפשים את הסיבה בגללה היה ויאלי כה נערץ בקרב חובבי כדורגל רבים, גם אלה שלא סימפטו את קבוצותיו, סביר שהדמעות האלה מספקות אותה. הייתה בו תשוקה אינסופית ומדבקת למשחק. האהבה הזו, בשילוב עם אלגנטיות יוצאת דופן, הפכו אותו לאייקון. ויאלי סימל משהו טהור ופשוט, ושידר בדיוק על הגל הנכון. הוא בעצמו היה אוהד על המגרש, ועשה את הדבר שהוא רצה לעשות.
הגיע לסמפדוריה בזכות מאנצ'יני
בניגוד לרוב הכדורגלנים, המשחק לא היה עבורו אמצעי להבטחת בטחון כלכלי. מבחינת כסף, עתידו היה ודאי ברגע שנולד ביולי 1964, כי אביו הצליח מאוד כקבלן בניה, בנה אימפריה של ממש, התעשר מאוד בכוחות עצמו, ואת הילדות בילה ג'אנלוקה בארמון עתיק ומפואר בן 60 חדרים. כילד הכי צעיר במשפחה עם ארבעה אחים גדולים, הוא זכה לאינסוף פינוקים, ויכול היה לבחור כל תחביב, כל מקצוע וכל תעסוקה. ויאלי בחר בכדורגל, נסע כבר בגיל 9 באוטובוס כמע שעה לכל כיוון כדי להשתתף באימוני קבוצה קטנטנה באיזור, והיה זה חלומו היחיד. לא כולם בבית קיבלו זאת בהבנה, אבל האב, שהיה אוהד יובנטוס שרוף, זרם עם זה. הוא ראה שיש לבנו כישרון לא מבוטל.
כמי שהיה משוחרר כמעט לחלוטין משיקולים פיננסיים, עשה ויאלי את הבחירות בקריירה "לפי מה שהראש והלב אמרו" להגדרתו. כך, למשל, הוא נותר בקרמונזה הצנועה, קבוצה מעיר הולדתו אליה הצטרף כאשר הייתה בליגה השלישית, עד שהעלה אותה לליגה הבכירה ב-1984. היו לו הצעות טובות קודם לכן, אבל הוא העדיף להשלים את המשימה המאתגרת, ואז חבר דווקא לסמפדוריה, בעיקר בזכות החברות עם מאנצ'יני, איתו הספיק לשתף פעולה בנבחרת הצעירה. "הערצתי אותו", הוא העיד לימים על בן גילו. ויאלי הבין כי מאנצ'יני מוכשר ממנו מבחינת הטיפול בכדור וראיית המשחק, אבל ממש לא קינא בו. בין השניים נוצרה במהרה כימיה מיוחדת מאוד, והם היו אחד הצמדים הטובים ביותר שידעה איטליה אי פעם.
סירב לברלוסקוני
לכן, כאשר נסקה סמפדוריה בהובלתם לגבהים אליהם לא הגיעה מעולם, הרגיש ויאלי שהוא חלק מהמשפחה. ואת המשפחה הזו הוא לא רצה לעזוב - הוא אהב את המועדון, ואהב עוד יותר לשחק עם מאנצ'יני. על כן, הוא דחה בקיץ 1986 על הסף הצעה מפתה מאוד מצד מילאן. סילביו ברלוסקוני ואדריאנו גליאני החלו לבנות פרוייקט ראוותני והיו בטוחים כי ויאלי ישמח להיות חלק ממנו, אבל טעו. את החלוץ לא עיניין הכסף, ומבחינה מקצועית הלב שלו גרס כי סמפדוריה עדיפה עבורו. במקומו, הלכו האדומים-שחורים בחלוף שנה על מרקו ואן באסטן. לו היה ויאלי מסכים לעבור לסן סירו, השלישייה ההולנדית לא הייתה נוצרת, וכל ההיסטוריה הייתה משתנה.
איש לא יודע מה היה משיג ויאלי במילאן, אבל במבחן התוצאה בסמפדוריה הלב שלו צדק. הוא זכה שלוש פעמים בגביע, הניף את גביע המחזיקות אחרי שפציץ פעמיים בגמר מול אנדרלכט, וב-1991 הגשים חלום כאשר החבורה הכריזמטית מגנואה זכתה באליפות לפני האימפריה של ברלוסקוני. ויאלי היה מלך השערים באותה עונה עם 19 כיבושים, מאנצ'יני הוסיף 12, עם ההתקפה הפוריה בארץ המגף זו הייתה ההצגה הטובה ביותר. אריגו סאקי סיים את הקדנציה שלו במילאן בידיים ריקות, ובחלוף שנה - כאשר מונה למאמן הלאומי - הוא חיסל כמעט מיידית את הקריירה של ויאלי בחולצה הכחולה.
סאקי לא סבל אותו בגלל פרמזן
היום, כאשר עולם הכדורגל מתאבל על מותו של ויאלי בגיל 58 בלבד, נהוג לספר קלישאות עד כמה כולם אהבו אותו. זו, כמובן, המצאה והגזמה. ויאלי היה דמות אהודה מאוד באופן כללי, אבל רחוק מקונצנזוס כשחקן, ולא כולם התחברו לחוש ההומור שלו. יחסיו עם גרהאם סונס, למשל, לא היו מושלמים בתחילת הקדנציה בסמפדוריה - הסקוטי דחף פעם את ויאלי לאגם כסוג של בדיחה, ובתגובה נקם בו האיטלקי פעמים רבות עם מעללים שונים, כולל פלפל בתחתונים, קצף בנעליים ומכנסיים גזורות לחתיכות. ויאלי נהנה לעשות צחוק מאנשים, ועם סאקי זה לא בדיוק הלך כמתוכנן. החלוץ שפך פתיתי פרמזן למפית של המאמן בזמן ארוחה, גרם בכך להרס של חליפה, וזה היה הסוף שלו במדים הלאומיים - כך לפחות מספרת האגדה.
אקורד הסיום הזה היה צורם בגיל 28, ומאז נהג ויאלי לשים את תמונתו של סאקי על התא שלו בחדר ההלבשה, לנעוץ בה סיכות ולהעלות כך את המוטיבציה לפני המשחקים. עם זאת, כל הקריירה שלו בנבחרת הייתה מאכזבת ביחס לפוטנציאל. ביורו 88, היו תקוות כי הצמד ויאלי-מאנצ'יני יוביל את הכחולים לזכייה, והחלוץ באמת כבש שער מבריק מול ספרד בשלב הבתים, אבל בחצי הגמר שותקו החברים מסמפדוריה על ידי ברית המועצות והפסידו 2:0. במונדיאל הביתי ב-1990, תוכנן ויאלי להיות הכוכב האולטימטיבי בחוד, אבל אכזב מול אוסטריה, החמיץ פנדל נגד ארצות הברית, ופינה את הבמה לטוטו סקילאצ'י שהוכתר למלך שערי הטורניר. מנגד, ויאלי לא מצא את הרשת כלל, ופרשנים טענו כי שילובו בהרכב בחצי הגמר מול ארגנטינה על חשבון רוברטו באג'ו היה שגוי וגרם להדחה הכואבת. ליורו 92 איטליה כלל לא העפילה, ומיד לאחר מכן תם הסיפור של ויאלי עם 16 שערים בלבד ב-59 הופעות.
הקפטן האחרון של יובה שזכה בליגת האלופות
זה מאכזב, כי היכולת במדי קבוצותיו הייתה משובחת הרבה יותר. ויאלי היה אימת ההגנות בזכות היכולת הרב גונית שלו. הייתה לו בעיטה אדירה בשתי הרגליים, הוא היה מהיר ונייד מאוד, ידע למצוא שטחים פנויים גם כאשר ניסו לשמור עליו אישית, וניחן בנטיה לכבוש שערים וירטואוזיים - במספרת, בבעיטות יעף, בנגיחות זינוק, בעצם בכל דרך אפשרית. הוא עשה את זה בסמפדוריה כאשר קיבל אסיסטים ממאנצ'יני ומאטיליו לומבארדו, והמשיך גם ביובנטוס אליה עבר ב-1992 שבועות ספורים אחרי ההפסד לבארסה.
כאשר בכה בחדר ההלבשה בוומבלי, כבר ידע החלוץ שדרכו בסמפדוריה הסתיימה. הוא הרגיש מיצוי, הלב שלו אמר שהגיע הזמן לשנות אווירה, והנשיא פאולו מנטובאני לא התנגד לקבל סכום שהיווה באותו שלב שיא כל הזמנים, כ-12.5 מיליון ליש"ט. ההתאקלמות בטורינו לא הייתה חלקה, אבל שיתוף הפעולה עם רוברטו באג'ו השתפר עם הזמן, ובעונתו השלישית עם מרצ'לו ליפי על הקווים ב-1994/95 הפציץ ויאלי 22 שערים בכל המסגרות, זכה באליפות, והוכתר לשחקן השנה בעולם במשאל המגזין וורלד סוקר - פרס יוקרתי בימים ההם. הוא כבש את לבבות האוהדים, קיבל את סרט הקפטן, וב-1996 הניף את גביע האלופות שחמק ממנו ארבע שנים קודם לכן. עד היום, הוא הקפטן היחיד של הגברת הזקנה שעשה זאת. גם הפעם, הגמר האירופי היה משחקו האחרון בקבוצה, כי הלב אמר לו לנסות משהו אחר לגמרי וללכת לצ'לסי.
מאמן-שחקן בגיל 33
רוד חוליט סיפר לו שהחיים בלונדון יתאימו לו - ולא טעה. ויאלי נשאר לגור בבירת אנגליה עד יומו החרון, ולארמון באיטליה הגיע בעיקר לחופשות. בפרמייר-ליג, הוא היה אחד הכוכבים הזרים הגדולים הראשונים, והייתה לו השפעה לא מבוטלת על השינוי הדרמטי שעבר הכדורגל בממלכה. היא הייתה חשובה עוד יותר כי הוא מונה בצעד סנסציוני למנג'ר-שחקן במקומו של חוליט כבר בגיל 33, וחילק לשחקנים שמפניה לפני משחק הבכורה בתפקידו החדש, בו פתח בהרכב.
היה זה ניסוי לא שגרתי, שהתאים לאופיה הלא שגרתי של צ'לסי בשנות ה-90', והוא הניב תוצאות לא רעות. ויאלי זכה בגביע הליגה באחד המשחקים הראשונים בתפקיד הכפול, והמשיך גם לזכייה בגביע המחזיקות, אז ניצח את שטוטגרט 0:1 משער של ג'נפרנקו זולה אותו הכניס למגרש שניות ספורות קודם לכן. ויאלי עצמו היה על הדשא במשך כל 90 הדקות, ובכל זאת גבר מבחינה טקטית על יואכים לב - וזה התברר כמשחקו האחרון של המאמן הגרמני הצעיר על ספסל שטוטגרט, אחריו צלל ונעלם מהתודעה עד שהופיע כעוזרו של יורגן קלינסמן ב-2004. מה היה קורה לו היה מנצח וממשיך להנהיג את שטוטגרט, צובר תאוצה במועדוני צמרת בבונדסליגה וכלל לא מגיע לנבחרת? אין לדעת, אבל באותם ימים נחשב ויאלי לכוכב עולה אמיתי גם כמנג'ר.
מאמן עבר בגיל 38
העניין הוא כי הוא התקשה למצוא את האיזון הנכון עם הכוכבים הוותיקים שהמשיכו לראות בו בעיקר חבר ולא מאמן. גם הפרישה כשחקן ב-1999 לא הועילה, ובסופו של דבר פוטר ויאלי בהחלטה שנויה במחלוקת בספטמבר 2000. הוא האמין שיוכל למנף את עצמו, השלים קורסי מאמנים, קיבל את התפקיד בווטפורד בליגת המשנה, אבל נכשל ונכווה - ואז החליט כי זה פשוט לא בשבילו. כהרגלו, הוא עשה רק מה שהראש והלב ייעצו לו, והפסקת העבודה כמאמן הייתה מוחלטת. במקום זאת, התרכז ויאלי בפרשנות, כתיבת טורים וספרים, ונהנה מאוד מהחיים נטולי הדאגות בלונדון.
למעורבות בקבוצות הוא חזר רק בשלהי 2019, כאשר מאנצ'יני קרא לו, כמאמן לאומי, להיות ראש הסגל בנבחרת. היו לכך מספר מטרות. ראשית, השניים השתוקקו לחזור לעבוד ביחד אחרי שנים כה ארוכות, בהן שמרו על הקשר החברי בעיקר טלפונית. שנית, ויאלי היה אמור לתרום מנסיונו ומאישיותו לשחקני הנבחרת - וזה עבד, כי בהחלט הייתה לו תרומה חיובית לזכיה באליפות אירופה. שלישית, וזה כנראה השיקול החשוב מכולם, הייתה זו הדרך של מאנצ'יני לגרום ל-ויאלי להיות רלוונטי ומעורב בעודו מתמודד עם סרטן. התקווה הייתה כי לצעד הזה יהיו השלכות חיוביות מבחינה בריאותית.
בגיל 58 בלבד: אגדת העבר ג'אנלוקה ויאלי נכנע למחלת הסרטן
תמיד בעיניים נוצצות: פז חסדאי בטור פרידה מג'אנלוקה ויאלי
לא הספיק להיות נשיא
נכון לרגע המינוי, היה ויאלי בעיצומו של טיפול שני נגד סרטן הלבלב. הוא אובחן ב-2017, הוגדר כמחלים ב-2018, אך המחלה חזרה והיכתה בו שוב. ייתכן שהמטרה הקדושה של מאנצ'יני הושגה, כי ב-2020 שוב הוכתר המאבק הרפואי בהצלחה, וחלוץ העבר שוב חזר לחיים תקינים לכאורה. כאשר חגג באופן כה מרגש עם חברו בוומבלי, הוא הי נקי מסרטן.
בריאיון שהעניק באותה תקופה סיפר: "יש לי עוד הרבה תוכניות, ולכן אני רוצה להמשיך לחיות עוד שנים רבות. בבוא העת, אחרי שאלמד את הנושא, אני רוצה להיות נשיא מועדון כדורגל. אין לי ספק שאעשה טעויות, אבל יש לי רעיונות כיצד לשפר את המשחק. מועדונים צריכים להיות יציבים יותר כלכלית, וחייבים לראות את האוהד כשותף ולא כלקוח. אני רוצה ליצור תרבות נכונה יותר, בה יתאפשר לשחקנים לצמוח כבני אדם. אולי אני אידיאליסט וקצת נאיבי, אבל אני מאמין בזה".
חבל שאנחנו לא נראה את ויאלי כנשיא. הסרטן שחזר בפעם השלישית בדצמבר 2021 היה לא היה ניתן לריפוי, והכדורגל בוכה על הדמות שהותירה כל כך הרבה זכרונות לאורך הדרך. מאנצ'יני, שאיבד לפני פחות חודש את החבר הקרוב סינישה מיכאילוביץ', נפרד כעת גם מהחבר הכי טוב שהיה לו אי פעם. תסריט אכזרי יותר קשה לדמיין, אבל את ההצלחות שהוא חווה ביחד עם ויאלי על הדשא ובמהלך יורו 2020 אי אפשר יהיה לקחת ממנו.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק