אגדת המפציץ החופשי: סיפור חייו של סינישה מיכאילוביץ'

איך בכלל מתחילים לסכם את חייו של סינישה מיכאילוביץ' שנקטעו בגיל 53 בלבד, אבל מבחינת עוצמת החוויות והמורשת היו מספיקים גם לעשרה אנשים? אולי צריך להתמקד קודם בבעיטות החופשיות המדהימות שלו, כי זו כנראה האסוציאציה הראשונה שמעורר שמו אצל רוב האוהדים. מיכאילוביץ' היה גאון בתחום - אחד הטובים בהיסטוריה, אימת השוערים שרעדו בכל פעם שהוא ניגש לכדור נייח, ולא משנה מה היה המרחק מהשער. כי סינישה ידע לעשות איתם הכל ברגלו השמאלית האלוהית.

הוא אהב לסובב עם החלק החיצון של כף הרגל, התמחה בביצועים עם החלק הפנימי, וגם קרע רשתות בכדורים שטסו במהירות מטורפת. הוא למד את הרגלי השוערים מראש, בחן את המצב הפסיכולוגי שלהם, והתאים את הביצוע לנסיבות. לא היה בתולדות הליגה האיטלקית שחקן שהבקיע יותר מ-28 השערים שלו בכדורים החופשיים, ורק אנדראה פירלו השתווה אליו. מיכאילוביץ' בירך אז את המאסטרו, אבל הדגיש שלו היו 315 משחקים, ולפירלו 493. הסרבי הוא גם היחיד שהבקיע שלושער של בעיטות חופשיות, לזכות לאציו מול האקסית סמפדוריה ב-1998. רמת המיומנות שלו היתה חריגה בכל קנה מידה.

איך משיגים אותה? מיכאילוביץ' עצמו טען שהיסודות הונחו בחצר ביתו כאשר היה נער, באימונים מול דלת הברזל הישנה של המחסן. "בעטתי לפחות 8 פעמים בדקה, זה יוצא 480 בעיטות בשעה. עשיתי את זה לפחות 3 שעות כל יום, אז 1,440 בעיטות ביום, כ-10,000 בשבוע, כ-43,000 בחודש, כ-500,000 בשנה. מיליונים על פני מספר שנים", הוא ספר. אהבתו לכדור לא ידעה גבול, והכדור אהב אותו. הם נועדו לדברים גדולים ביחד.

ואולי צריך להתחיל מחצר ביתו של מיכאילוביץ', אבל לספר על מיקומו בכפר בורובו, שנמצא בתחומי העיר ווקובאר - אמנם בקרואטיה, אבל ממש על גבול סרביה. בעידן יוגוסלביה, כמחצית מתושביו היו קרואטים, וכמחצית סרבים. במדינה המאוחדת לא היתה לכך חשיבות גדולה - כולם פשוט היו יוגוסלבים, גם אם הרקע שונה, והיתה גאווה לאומית קצת שונה. אימו של מיכאילוביץ' היתה קרואטית, אביו סרבי - וזה לא היה חריג. נישואי "תערובת" כאלה היו נפוצים באיזור, ואנשים לא חזו את הזוועות שיתרחשו בבוא העת.

אז מיכאילוביץ' היה גם סרבי וגם קרואטי, וכל הדרכים היו פתוחות בפניו. למעשה, בגיל 18 הוא היה קרוב מאוד לחתימה בדינמו זאגרב, שם התרשם ממנו המאמן הלאומי לעתיד מירוסלאב בלאז'ביץ'. היו רק שני מכשולים מהותיים - הוצע לו חוזה של שחקן חובב ולא מקצוען, ובמקביל דרש ממנו הבוס הקפדן להסתפר. סינישה, שהיה דעתן ועקשן מאז שהוא זוכר את עצמו, נעלם מהתנאים הכספיים והצהיר גם שלא יסכים לוותר על רעמת השיער בשום אופן.

בתגובה, הופעל עליו לחץ עצום, ומאמן הנבחרת הצעירה מירקו יוז'יץ' איים כי ינפה אותו מהסגל לגביע העולם אם לא יתכופף. מיכאילוביץ' סירב, ובאמת לא נסע לטורניר בו זכו חבריו - זבונימיר בובאן, פרדראג מיאטוביץ', רוברט פרוסינצ'קי ודאבור שוקר - במדליות הזהב בלעדיו. במקום זאת, הוא חתם במדי ווייבודינה נובי סאד הסרבית, וכך - בלי להקדיש מחשבה מעמיקה לעניין - קובעה הגדרתו כסרבי ולא כקרואטי. בעולם מקביל, זה יכול היה להיות שונה.

ואולי צריך להתחיל את הסיפור שם, בווייבודינה, כי כבר בעונתו האחרונה היה הקשר הצעיר הכוכב הבולט שלה בדרך לאליפות סנסציונית ב-1989, כי נדירים היו המקרים ביוגוסלביה בהן קטפו את התואר קבוצות מחוץ לבלגרד, זאגרב וספליט. אולי זה לא לסטר מודל 2016, אבל משהו כמו וולפסבורג מודל 2009, והנסיקה הפכה את מיכאילוביץ' לכוכב מבוקש מאוד.

הכוכב האדום בלגרד שברה את שיא ההעברות שלה כדי להביאו לבירה, וזה היה בינגו. הוא הגיע באמצע העונה בה דהרה הקבוצה למסע קסום בגביע האלופות, כבש מול באיירן מינכן בחצי הגמר, וניצח את מארסיי בגמר עם פנדל מדויק בדו קרב בתום תיקו מאופס. בגיל 21 בלבד, הוא היה אלוף אירופה, ואחד הכוכבים הצעירים העולים בכדורגל העולמי.

בנוסף ליכולת אדירה על המגרש, הוא ניחן גם ביופי טבעי, חיוך חינני, וגם השיער - כמה טוב שהוא לא קוצץ! מזכירת המועדון כינתה אותו ברבי, וההערצה כלפיו לא ידעה גבול. הסיפורים - או אולי אלה אגדות אורבניות - מדהימים למדי. מספרים שהיה צריך לצבוע באופן תדיר את הקירות בבניין שלו, כי נשים צעירות רשמו עליהם את מספרי הטלפון שלהן בתקווה שמיכאילוביץ' יתקשר.

מספרים שגנבו לו פעם את הרכב, אבל כאשר נודע לפושעים למי הוא שייך, הוחזר האוטו לסינישה שטוף, מצוחצח ועם שלל מתנות בפנים. כולם רצו להיות חברים שלו, כולל פוליטיקאים ואנשי העולם התחתון, וכך נוצרו קשרים עם דמויות חזקות מאוד - כולל ז'לקו רז'נאטוביץ', המכונה ארקן. כאשר פרצה מלחמת האזרחים האכזרית, היתה לכך חשיבות עצומה מבחינת מיכאילוביץ'.

כי אולי את הסיפור צריך להתחיל במלחמה הזו, אשר היתה טרגית ואיומה עבור כולם, ומבחינת מיכאילוביץ' בפרט. נבחרת יוגוסלביה הושעתה מהשתתפות ביורו 92, אבל המכה המקצועית היתה כלום לעומת נהרות הדם. כל הצדדים ביצעו פשעים מחרידים, והעיר ווקובאר הפכה לאחד המוקדים הקשים ביותר של הקטסטרופה. תחילה בוצע טבח מחריד את אזרחים קרואטים בידי כוחות סרבים, ולאחר מכן הגיעה הנקמה הקרואטית בתושבים הסרבים. המתבונן מהצד לא יוכל לעולם להבין מה עבר על מיכאילוביץ', שכבר שיחק אז באיטליה במדי רומא, ללא קשר יומיומי עם משפחתו.

ארקאן, שהנהיג את הארגון הסרבי הרצחני שכונה הפנתרים, הציל באופן אישי את דודתו הקרואטית של הקשר, אחותה של אימו, אשר נתפסה בידי כוחות סרבים - הוא ידע במי מדובר והורה לאנשיו לא לחסל אותה. לפי הסיפורים, הוא אף דאג להבריח את הוריו של סינישה לסרביה כאשר פשטו כוחות קרואטים לבורובו.

מדהים אפילו יותר היה הסיפור של דודו, אחיה של אימו, קצין בכיר בכוחות הקרואטים שנתפס אף הוא על ידי כנופיות סרביות. במשך זמן רב נהג הדוד להקניט את אחותו וליגלג עליה בשל נישואיה לגבר סרבי. הוא היה אמור למצוא את מותו, אבל ברגע האמת העניק ארקאן למיכאילוביץ' את ההחלטה בדבר גורלו, והשחקן ביקש לחון אותו.

מיכאילוביץ' מעולם לא הסתיר את קשריו עם ארקאן, שהוגדר כפושע מלחמה. כאשר חוסל רוצח ההמונים, בינואר 2000, עלה הכוכב למשחק ליגה במדי לאציו עם סרט שחור לזכרו, ובאופן כללי הוא דאג להחצין את ההיבט הלאומי ולהיות השגריר הבולט של האומה הסרבית. כך צמחה הפופולריות שלו במדינה, והוא היה מוכן לשלם את המחיר.

הוא חווה הרבה יותר מדי במסגרת המלחמה, כולל החוויה במשחק בין הכוכב האדום להיידוק ספליט ב-1991, בו אמר לו בלם היריבה איגור שטימאץ - חברו לנבחרת יוגוסלביה לשעבר: "הלוואי ויהרגו את כולכם בכפר". בתגובה פצח מיכאילוביץ' בסדרה של עבירות אלימות על שטימאץ במטרה לחסל את הקריירה שלו, ושניהם הורחקו בכרטיסים אדומים. אירועים כאלה משאירים צלקות לכל החיים.

באופן כללי, היה מעורב מיכאילוביץ' בשערוריות רבות, אבל אולי צריך להתחיל את סיפורו גם ביכולת להשלים ולסלוח. הוא היה מעורב פעם בתקרית מכוערת עם פטריק ויירה - הצרפתי כינה אותו "צועני מלוכלך", הסרבי כינה אותו "כושי מלולכך". או אולי סינישה עצמו התחיל? אין לדעת, אבל בסופו של דבר הם היו חברים טובים בשלהי הקריירה של שניהם באינטר. ועם קרואטים רבים, במיוחד בני גילו, הוא שמר על קשר פנטסטי. סלאבן ביליץ' היה ידיד קרוב, וכך גם אלן בוקשיץ', איתו חלק חדר הלבשה בלאציו והגיע להישגים נהדרים.

כן, אולי צריך להתחיל את הסיפור דווקא שם, באולימפיקו, כי מיכאילוביץ' היה דמות מפתח בקבוצת החלומות שנבנתה עבור סוון גוראן אריקסון. עוד בימיהם המשותפים בסמפדוריה הסיט המאמן השבדי את סינישה לעמדת הבלם, וזו היתה הברקה, כי מעמדה זו הוא נהנה לנווט את המשחק בזכות ראיית המשחק המשובחת שלו והרגל השמאלית שידעה לשים מסירות לכל טווח בדיוק של סנטימטר.

למרות העמדה האחורית, הוא לקח בלאציו ובנבחרת את המספר 11, וראה את עצמו גם כנשק התקפי בכל רגע נתון. וכך היה, בדרך זכיה בגביע המחזיקות ב-1999, ובאליפות המיוחלת ב-2000, לצד הגביע האיטלקי. באותה תקופה, הוא גם היה אחד המנהיגים בנבחרת יוגוסלביה (כלומר, סרביה ומונטנגרו בפועל), שהציגה כדורגל משובח במונדיאל 1998 וביורו 2000, אבל הודחה בשני המקרים בידי הולנד.

בסמפדוריה ובלאציו, התחבר מיכאילוביץ' גם עם רוברטו מאנצ'יני, והשניים הפכו לידידים קרובים. האיטלקי אף אימן את הסרבי באינטר, וכאשר תלה סינישה את הנעליים, הוא הפך מיד לעוזרו של הבוס על הספסל. כך החלה קריירת אימון מיוחדת, בה ידע מיכאילוביץ' רגעי שיא ונקודות שפל, אבל תמיד זכה לכבוד מצד שחקניו, וזה לא דבר של מה בכך. אחרי שנים כה רבות בארץ המגף השחקן, הוא היה מאמן כמעט איטלקי ברוחו. הוא העז ללכת נגד הזרם, התווכח עם הנשיאים, ולא היסס למרוד אפילו נגד סילביו ברלוסקוני במהלך הקדנציה במילאן.

והוא צדק. הסכסוך התפרץ כאשר מיכאילוביץ' החליט לקדם להרכב את ג'אנלואיג'י דונארומה בן ה-16, ונתקל בספקנות מצד הבוס הגדול. "אם אתה לא רוצה שהוא ישחק, תצטרך לפטר אותי", אמר הסרבי - ודונארומה שיחק. ביום שישי האחרון, אחרי מותו של המנטור הנערץ, פירסם השוער פוסט מרגש בו הודה לו על האמון. מי יודע כיצד היתה מתפתחת הקריירה שלו בלעדיו?

והמוות הזה היה לא צפוי, כי מיכאילוביץ' כבר החלים מלוקמיה פעם אחת, ונדמה היה כי כוח הרצון שלו יעזור לו לשרוד בכל הנסיבות. ב-2019, בהיותו מאמן בולוניה, הוא התבשר כי חלה, אך סירב להפסיק לעבוד, שמר על הקשר עם השחקנים גם במהלך הטיפולים הכימותרפיים הקשים, הבטיח להם שיגיע למשחק הראשון של העונה, ועשה זאת בניגוד לדעת הרופאים, ולמרות שגופו היה חלש עד כדי כך שבקושי הצליח לרדת במדרגות. "הכדורגל מחזיק אותי בחיים", הוא אמר אז - והשחקנים חיזקו אותו מאוד. הם אפילו הגיעו לשיר מתחת לחלונו בבית החולים אחרי נצחונות. היה זה קשר מיוחד, ומיכאילוביץ' טען כי היתה לכך תרומה לריפויו.

במכתב פומבי שפירסם כאשר "נולד מחדש" כהגדרתו, כתב מיכאילוביץ' על חייו: "תמיד הייתי אדם קשה. יש לי אופי חזק, ויש שרואים בכך מקור לבעיות. מעולם לא הסתתרתי, ולעתים קרובות נקטתי עמדות שלא היו נוחות לאחרים. הרגשתי ששופטים אותי בלי להכיר אותי. אני לא לוחם אלים כפי שציירו אותי, וגם לא הפכתי לגיבור עכשיו כי דיברתי על ההתמודדות עם המחלה. אף פעם לא העמדתי פנים, אבל גם לאדם חזק יש חולשות. אני לא מושלם, ואף פעם לא חשבתי שאני מושלם. טעיתי, ואטעה גם בעתיד. שילמתי על כל הטעויות האלה. אלה שקרובים אלי יודעים שאני נחמד, אבל עדיף לא להרגיז אותי. במשך שנים ארוכות, העדפתי חיוך מריר על חיוך מכל הלב. אם מישהו הסתכל עלי, התחלתי לחשוב מה הוא זומם נגדי. למדתי לשלוט בעצמי טוב יותר. אנשים משתנים עם הזמן, ואני מקווה שאלה שינויים לטובה. אין לי מושג מה יקרה בעתיד, אבל עד עכשיו לא הייתי משנה בחיי כלום. הייתי עושה שוב את הטעויות, ומרגיש שוב את הכאב. החיים לא יכולים להיות מושלמים, ואם כן - הם היו משעממים כך".

זה היה לפני כשלוש שנים. במרץ השנה, במסגרת בדיקות שגרתיות, אותרה האפשרות לשובה של לוקמיה, ומיכאילוביץ' נדרש לטיפולים חדשים. לימים, התברר שהמצב חמור הרבה יותר מהצפוי. בדיעבד, אמרה הרופאה שטיפלה בו: "בחיים לא ראיתי גרסה כה אלימה של המחלה". האם להחלטה של הנהלת בולוניה לפטר אותו, בניגוד לרצונם של השחקנים, בספטמבר היתה השפעה על ההתדרדרות? יש לקוות שלא, אבל בשורה התחתונה זה גם לא ממש משנה. מיכאילוביץ' הלך לעולמו, והותיר אחריו אינספור זכרונות מרתקים, והמון בעיטות חופשיות מושלמות. חייו לא היו מושלמים בשום אופן, ובמובנים רבים מדי הם היו טרגיים, אבל הוא היה אגדה, ויישאר כזה גם אחרי מותו.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק