קרוב ל-15 שנים שבהן הזוג המופלא הזה כיכב בחלומות הלילה של כל אוהד כדורגל. רונלאדו, המבוגר יותר, אמנם פרץ מעט קודם, אבל העלייה המאורית של מסי, העובדה שהשניים לא שיחקו מעולם באותה הקבוצה והמפגשים הטעונים בין הטיקי טאקה של ברצלונה לווינריות המטורפת של ריאל מדריד, הפכו את היריבות ביניהם לאחת המהנות שידע עולם הכדורגל מאז ומעולם. אשרנו שזכינו, בלי ציניות.
ההיסטוריה של הספורט המקצועני מלאה בסיפורים דומים: ביורן בורג מול ג'ון מקנרו, מג'יק ג'ונסון נגד לארי בירד והרשימה עוד ארוכה. בהבדל קטן אחד: הקרב הזה הוכרע בנוק אאוט ובסופו שוכב הכדורגלן הכי גאה בהיסטוריה על הקרשים, יודע טוב יותר מכל אחד אחר שהוא נוצח.
לפני שננסה להבין איך נולדה המסקנה הנחרצת הזאת, צריך לפתוח כאן סוגריים ענקיים ולהגיד שהלוואי על כל אחד מאתנו תבוסה שכזאת, שמתורגמת מיד לחוזה של 200 מיליון דולר, לא רע כפרס ניחומים. אלא שמי שלמד להכיר את האופי של רונאלדו יודע שמדובר בנחמה פורתא - ולא רק בגלל שכסף לא היה חסר לו גם לפני החתימה בערב הסעודית, אלא מפני שתסריט הבלהות של כריסטיאנו רונאלדו, האיש שהצהיר שוב ושוב שאותו לא נראה בארצות הברית או בסין, הלך למקום שמצליח להיות ביזארי אפילו יותר משתי הליגות האלה - והוא לא הולך לשם בראש מורם.
קשה להחליט מאיזה צד צריך להתחיל ולגרד כאן את התחתית, אז אולי נפתח בעובדה המדהימה שחוץ מאשר למטרות ראווה, לא היה אף מועדון כדורגל תחרותי בעולם כולו שרצה את רונאלדו בשורותיו. אנא קראו שוב את המשפט האחרון, כי בימים האחרונים, מאז נודע דבר חתימתו בערב הסעודית, נפוצו כל מני פרשנויות שטוענות שרונאלדו הלך אחרי הכסף הגדול, שהיה צריך לחזור לספורטינג ליסבון ולשחק שם עוד שנתיים, אפילו בחינם.
יכול להיות, אבל מי שמפרש כך מניח שרונאלדו היה רצוי בחדר ההלבשה של קבוצת נעוריו - ולא היא: שום מועדון כדורגל תחרותי באחת מהליגות הבכירות של אירופה, אפילו אם נאחזים בשולי הדרג הזה (כמו הליגה הפורטוגלית) לא רצה את רונאלדו אצלו - ואנחנו לא מדברים כאן על ריאל מדריד או מילאן, אלא על דרג ב' של המועדונים. מדהים, נכון? במילים אחרות: רונאלדו לא בחר בכסף הגדול, זאת נותרה פשוט האופציה האחרונה שלו. שוב, מבחינת העו"ש - הלוואי על כל אחד מאתנו. מכל בחינה אחרת, מדובר בלא יותר מאשר כלוב של זהב.
עצמו את העיניים בבקשה ונסו להיזכר בפריים הסיום של המונדיאל עבור כל אחד משני הכוכבים הגדולים שהודיעו מראש שמשחקם האחרון בטורניר יהיה גם האחרון בקריירה הבינלאומית שלהם. רונאלדו נשבר ופורץ בבכי כשהוא פוסע מדשא אל חדרי ההלבשה. מנוחם בקושי בידי אחד מאנשי הצוות של הנבחרת.
ומה הפריים של מסי? נו, למעט גלימה שחורה תמוהה, מדובר בתמונת הניצחון המשולמת: מסי חובק גביע אחרי משחק גמר שבו כבש בתום טורניר שהצטיין בו והזכיר לכולנו מדוע יש מי שמחשיבים אותו לגדול בכל הזמנים. אם נכנסנו למונדיאל בקטאר עם משווה בשני נעלמים, הרי שרונאלדו סיים אותו עם הערך השלילי ביותר, שספק אם יכול היה לדמיין גם בסיוט הגרוע ביותר שלו. מסי סיים אותו עם תמונת הניצחון האולטימטיבית, עם סוף ששום תסריטאי הוליוודי סכריני לא היה מעז לכתוב, מרוב שהוא מושלם.
והיה גם קדימון לתמונת הסיום: בעוד מסי משתפר ממשחק למשחק ומגדיל את השפעתו על הסובבים אותו, רונאלדו הלך ודעך. לכאורה זה לא היה צריך להפתיע אף אחד: אפשר להמשיך ולהתפייט על השאלה האם רונאלדו זכה לכבוד הראוי במנצ'סטר יונייטד, בטרם החליט לפנות נגד המועדון. רק שמי שצופה כמוני בכל משחק של השדים האדומים, יודע שעם רונאלדו הם היו לכל היותר "השדים העגומים": האיש שהדהים את כל העולם ביכולות הכיבוש שלו וניפץ כל שיא בדרך, התקשה מאוד לכבוש גם ממצבים נוחים שסידרו לו חבריו, בעיקר אחד שהיה אמור לפעול עבורו גם בנבחרת: ברונו פרננדש.
הרגע המכונן של רונאלדו במונדיאל, לא היה הירידה בדמעות מהדשא אחרי ההפסד למרוקו אלא הרגע שבו ערער על החלטת פיפ"א שלא להעניק לו שער למרות שהכדור שבעט פרננדש ספק שפשף אותו. זה היה רגע מטורף, כוכב שמחליט ברגע האמת האחרון בקריירה שלו, להעדיף את טובתו האישית באמצעות שיפור הסטטיסטיקה הפנומנלית שלו, על פני טובת הקבוצה והמארג החברתי הדרוש כל כך בכל קבוצה, קל וחומר בנבחרת.
כל מני קשקשנים בתקשורת, רובם כוכבי עבר שיש להם יחסים טעונים עם המועדונים בהם צמחו, דיברו על ההשפלה של רונאלדו, על הפגיעה בכבודו. רק שהם שכחו שזה הוא התחיל - רונאלדו פגע בחבריו לקבוצה, בחבריו לנבחרת - ובאופן שאין הרסני ממנו, באיש שהיה אמור לבשל את השערים האחרונים שלו במדי פורטוגל.
המיליארדר העצוב: על האכזריות כלפי רונאלדו והמעבר לסעודיה
רונאלדו הגיע לסעודיה: כל החולצות שלו נחטפו בתוך שעה
תשכחי ממחשופים: ג'ורג'ינה בהלם ממה שמצפה בסעודיה
אם למישהו נדמה שהדברים נכתבים בידי מי שנדבק במסימאניה שהשתלטה על עיתונות הספורט, הוא טועה. כאוהד של מנצ'סטר יונייטד זכיתי להחזיק בכרטיס מנוי לאולד טראפורד ולהיות שותף מהיציע למופע המפעים של הצעיר הפורטוגלי. אני זוכר איך בחצי הגמר מול ברצלונה, במשחק הראשון בקמפ-נואו, שבו החמיץ פנדל (יונייטד העפילה בסוף לגמר הצ'מפיונס של 2008 מול צ'לסי בזכות שער של פול סקולס במשחק הגומלין), המשיכו אוהדי מנצ'סטר יונייטד לעודד אותו בטירוף. כמדומני הייתה זו הופעת הבכורה ללהיט הטריבונות "ויוה רונאלדו" (רונאלדו גמל בשער יתרון בגמר, אם כי החמיץ פנדל בדו קרב הפנדלים בסופו, מה שלא מנע ממנו לזכות בתואר הצ'מפיונס הראשון בקריירה שלו).
רוצה לומר - חלק מהזיכרונות היפים ביותר שיש לי מהקבוצה שלי קשורים בנער שהגיע לאולד טראפורד בקיץ 2003. או במילים אחרות: הלוואי שהיה לסיפור הזה סוף אחר, כזה שבו רונאלדו פורש בחיוך ענק, שלו - ולא של מנהל הבנק שלו.
ספק אם מי שהיה אחד משני הכדורגלנים הכי גדולים בדורנו יתנחם בעובדה שאת הבמה שהוא ניצב עליה כרגע חולקים לא מעט ספורטאים שהאגו שלהם היה גדול מכדי לאפשר להם לפרוש בשיא: ממייקל ג'ורדן ועד לאייל ברקוביץ'.
כדי לנחם את עצמי, כחבר ב"טים-רונאלדו", אני שב ומזכיר לעצמי שאותה אגוצנטריות היא בדיוק התכונה שאפשרה לו לדרוש את הכדור בשניות הסיום ולסיים את המהלך ברשת. חבל שאת הזיכרון מהקריירה המפוארת שלו הוא לא הצליח להציל בזמן הפציעות.