ביום רביעי, בעיצומה של פארסת ניר ברקוביץ' והחתימה בקרית שמונה, בוודאי היו לא מעט מאוהדי מכבי תל אביב שנדו בראשם, צקצקו וחשבו "איזו שכונה. מזל שהקבוצה שלי לא כזאת, שאצלנו דבר כזה לא היה קורה".
פחות מ-72 שעות עברו וזה קרה גם אצלם, בערך. אולי בנסיבות קצת אחרות, הצעה מחו"ל (זה תמיד נשמע שונה כשזו "הצעה מחו"ל"), אבל בהחלט לא פחות שכונתיות, ולא משנה איזה סיפור הם יספרו לעצמם.
באופן יחסי לידיעה המטלטלת מיום שישי, שפורסמה לראשונה ב-ONE, מכבי תל אביב התנהלה באופן סביר. הקבוצה ו-וולאדן איביץ' שמרו על עמימות, המאמן הופיע למשחק בלי לזכות בקריאות מהקהל, אנריק סבוריט כבש כבר בדקה הראשונה ושחרר לחץ, אפילו שרן ייני הבקיע ואחרי ניצחון 0:5 כולם תמיד שמחים. הסרבי סירב לדבר על קרסנודר במסיבת העיתונאים שלאחר המשחק ושיגר את התשובה: "אני עובד במכבי תל אביב ויש דברים שעליהם לא אוכל להגיב". בדרך כלל אחרי משחקים מאמנים אומרים הרבה ולא אומרים דבר. איביץ' הפעם אמר מעט מאוד, אבל התגובה שלו הייתה עולם ומלואו.
כשאיביץ' חזר לקרית שלום, פרסם כאן רון עמיקם סקירה על קדנציות חוזרות של מאמנים במכבי תל אביב. היו לא מעט כאלה, ואיש מהם לא הצליח לשחזר את ההצלחה הקודמת. זו לא תופעה ייחודית למועדון הזה. למעשה, לא רבים שבו לאותו מועדון וקצרו בו הישגים (דוביד שווייצר ודרור קשטן, שניהם בהפועל תל אביב ובית"ר ירושלים, למשל). גם בקבוצות צמרת בעולם מאמנים שעושים קאמבק נכשלים לא אחת, אבל בליגה שלנו זה בולט במיוחד במכבי תל אביב. בעידן מיטש גולדהאר היו שניים כאלה - אוסקר גרסיה ואיביץ'. האחד לא פתח אפילו את העונה, השני צפוי לצלוח פחות ממחציתה. אצל שניהם העזיבה היא מיוזמתם. אין אנלוגיה מושלמת מזו למטאפורת ה"מרק שהתקרר".
הבעיה של מאמן שחוזר לקבוצה שהצליח בה בעבר היא דו-כיוונית: הציפיות שלו מהמועדון ושל המועדון ממנו הן שהכול ישוב להיות כשהיה, שהעסק יידבק ויעבוד כמו פעם. אי אפשר להגיד שמכבי תל אביב לא עשתה הכול, לפחות מבחינת השמות, כדי לגרום לזה לקרות. היא הנחיתה את ערן זהבי (סיפור קאמבק מאתגר בפני עצמו), את דור פרץ ויונתן כהן, שעשו אצל איביץ' את הפריצה הגדולה, והשתמשה בשלד שחלקו הגדול שימש את הסרבי עד עזיבתו לווטפורד.
המאמן, מבחינתו, הבין מיד שגם אם השמות הם אותם שמות, הרי שהסגל הוא לא אותו סגל וגם היריבות לא אותן יריבות. מכבי חיפה והפועל באר שבע חזקות ומנוסות בהרבה מהקבוצות שאיביץ' פירק בשתי עונות האליפות, וזאת כמובן מבלי לקחת לרגע את הקרדיט המגיע לו ולהשתמש בנראטיב הנלוז שהופץ אז על "ליגה חלשה". הפעם הוא ראה מיד שהקבוצה שלו לא טובה דיה כדי להתמודד על התואר ודרש עוד חיזוק. אי אפשר להגיד שגולדהאר לא פתח את הארנק, אבל גם מה שיש עדיין לא מספיק.
במבחן האינטגריטי איביץ' נכשל בגדול. גם אם ההצעה הרוסית הייתה טובה מדי מכדי לתת לה לחמוק, הוא היה צריך להישאר עד תום העונה. יש לזכור - בקיץ, לא פחות משהפרה, מכבי תל אביב, רצתה להיניק, העגל רצה לינוק. הסרבי נלחם קשות על המשרה מול מלאדן קרסטאיץ', מה שעלה בחברות ביניהם (השניים נמצאים בנתק מאז). מכבי תל אביב נתנה לאיביץ' הזדמנות לעבוד אחרי יותר משנה של הפסקה והוא החזיר לה במנה הגונה של חמיצות ובהברזה מוקדמת שהותירה אותה בעמדה מאוד בעייתית.
אלא שבפרידה המוקדמת הצפויה הזאת מסתתרת גם אשמה של המועדון. אנחנו הרי זקנים דיינו כדי לזכור את תחילת עונת 2012/13, כשאוסקר גרסיה, שאימן שבועות בודדים בלבד את מכבי תל אביב, טס במפתיע כדי לסגור בברוז'. הבלגים הציעו לו שכר גבוה פי שלושה, על פי הדיווחים, ובכל זאת הוא דחה את ההצעה. אולי יש הבדל בהשתלשלות האירועים ובניואנסים, אבל במבחן התוצאה הספרדי דחה את ההצעה בעוד הסרבי עזב. ועם זאת, אוסקר סיפק כבר אז רמז מטרים לכל מה שיקרה במכבי תל אביב לאחר מכן, עם מאמנים שמשתחררים מהחוזה שחתמו משל היה פיסת נייר חסרת משמעות.
בין שאר הסיבות להבדל התהומי בין אז להיום נמנית עובדה בולטת אחת: למכבי תל אביב היה אז את ג'ורדי קרויף. היום אין לה אף אחד בשיעור הקומה שלו. השדרה הניהולית הייתה אחרת, בריאה ויציבה יותר, עם גולדהאר, ג'ק אנגלידיס וגרסיה, כשקרויף החוט המקשר. כך גם היה בעידן בן מנספורד, מנכ"ל בכל רמ"ח איבריו. מכבי תל אביב, אז והיום, היא מועדון שמעדיף להתנהל בדרכי שלום מול המאמנים הנוטשים, אבל אולי הגיע הזמן להפסיק עם זה. אולי כדאי להתחיל להיות רעים יותר, כי המסר שחלחל מאוסקר עבר כחוט השני בין מאמנים במשך עשור שלם. למה בכלל איביץ' עדיין עומד על הקווים? מדוע לא שוגר החוצה, עם או בלי ברכת הדרך, ועוד אמור לאמן גם מול קרית שמונה?
היום ברק יצחקי בעמדה, לכאורה, של קרויף ושרון תמם בעמדה, מגה-לכאורה, של מנספורד. לכאורה, מאחר שזו כמובן אינה המציאות. על הכשלים המקצועיים נהוג להפנות אצבע מאשימה ליצחקי, אבל לו אין את היכולות של קרויף והציפייה ממנו מעולם לא הייתה להיכנס לתפקיד הזה. הוא לא אוטוריטה מלאה. יצחקי הוא חלק ממקבלי ההחלטות, אבל הוא לא האיש שעומד בפרונט של הקבוצה. זה פועל לזכותו, אבל גם לחובתו, משום שהוא נתפס, ובצדק, כחוליה האחרונה בשרשרת.
וזו בדיוק הבעיה - אין היום למכבי תל אביב פיגורה סטייל קרויף או מנספורד שתשדר יציבות, שיושבת בתל אביב ויודעת לקרוא את החדר. איביץ' התמרמר מהרגע שהגיע, הוא לא הזכיר את המאמן שהיה בקדנציה הקודמת אלא יותר דומה לסרבי אחר, סלבישה יוקאנוביץ', שבא, בעיקר התלונן על המחסור ברכש, רמז לכך שהבטחות הופרו ועזב גם הוא במועד מאוד דומה - 27 בדצמבר 2015 ליתר דיוק.
עכשיו אנגלידיס בארץ. ההערכה הראשונית עם נחיתתו בשבוע שעבר הייתה שהגיע לדסקס בענייני רכש, אולי גם לסגור סופית את העניינים עם פטריק ואן לוון (השניים נפגשו במהלך השבוע שעבר ביפו). כעת יש לו משימה מורכבת בהרבה - למצוא מאמן. בשש מתשע העונות האחרונות האיש שהחל את העונה על הקווים במכבי תל אביב לא סיים אותה, יותר מדי בשביל מועדון שאמור להיות חוד החנית של המקצוענות בישראל.
פעם, בעבר הלא רחוק, מכבי חיפה הייתה בעמדה של מכבי תל אביב, עם קרוסלת מאמנים בלתי פוסקת, רכש נוצץ שלא סיפק את הסחורה וביצועים בינוניים. היוצרות התהפכו. מכבי חיפה היא היום מועדון יציב עם שדרת ניהול ברורה ומוגדרת, אנשי מקצוע בכירים בתחומם וניהול מופתי, בעוד מכבי תל אביב ממשיכה להילכד בלופ של מאמנים שבאים והולכים, בחוסר התאמה, בחוסר המשכיות ובחוסר הישגים, וממשיכה להיות תחנת ביניים ולא יותר.
הדברים הללו נכתבים בזמן שהצהובים נמצאים בסך הכול נקודה אחת פחות (ומשחק אחד יותר) ממכבי חיפה, ולאחר תצוגת 0:5 קלילה כשעדיין יש סיכוי קטן שאיביץ' יישאר. ואחרי כל זה, האם מישהו באמת מאמין שיש להם סיכוי לזכות באליפות?