עקביות מול אי קביעות: התנודות של בוסטון והעליונות של קרי

סדרת NBA שוויונית היא מותחן פסיכולוגי מרתק. לא רק בין קבוצות ושחקנים, אלא גם בתוך קבוצות ובתוך נפשם של השחקנים. בוסטון היא הדוגמא האולטימטיבית לכך. לאורך שלוש סדרות, המאפיין הבולט שלה הוא חוסר היציבות, התנודות החדות בין משחקים מצוינים לבינוניים ומטה. גם גולדן סטייט לא יציבה, אבל לא עקבית בחוסר העקביות של יום עסל/יום בסל כמו הסלטיקס. זה מן פתרון לא מודע של בוסטון לחוסר היציבות שלה, שמאפשר לה להתחבר למספיק משחקים גדולים בכל סדרה. מרתק ומפתיע כל פעם מחדש לראות את התופעה של לא מודע קבוצתי, שגורם לכולם לתפקד ביחד ברגע מסוים ולדעוך ביחד ברגע הבא.

קל להתמקד בנפילות, בייחוד כי זה מה שקרה במשחק האחרון, אבל לדעתי נכון יותר להתחיל את הדיון מהימים הטובים של בוסטון. כי הם מאוד מאוד טובים. פעם אחרי פעם החבורה של אימה יודוקה מוצאת בעצמה כוחות לעוד משחק גדול ברמה הקבוצתית, שכולל כמה תצוגות מרשימות ברמה האישית. ההגנה בימים האלה נוגעת בשלמות, ההתקפה מניעה כדור בחוכמה, הזריקות מבחוץ נכנסות, הכוכבים מנצחים במאבקי אחד על אחד. משחק 3 היה משחק כזה. הסיפור המרכזי שלו היה שבוסטון ניצחה בכל המאבקים הקטנים: כל כדורי ה-50/50 היו שלה, היא השתלטה על כל הריבאונדים הארוכים, בעוד גולדן סטייט היא זו שעשתה את הטעויות הקטנות בירידה להגנה. לפעמים אלה הדברים שמכריעים משחקים, גם בגמר.

משחק 4 לא היה משחק נפל כמו רוב המשחקים שאחרי ניצחונות של בוסטון בפלייאוף הזה. הכוכבים היו פחות מפוקסים ואיבדו לא מעט כדורים, אבל השלשות נכנסו באחוזים גבוהים וההגנה נשארה נהדרת. ההתקפה של הירוקים היא זו שדעכה ככל שהמשחק התקדם. קשה מאוד לנתח טקטית את גזרת ההתקפה של הסלטיקס מול ההגנה של הווריירס, בדיוק בגלל השונות החדה כל כך בין משחק למשחק. לילה אחד אנדרו וויגינס נתקע בחסימות ולא מצליח למנוע מג'ייסון טייטום לעלות לקליעה, בלילה הבא קשה מאוד לטייטום להגיע לזריקה טובה מולו. לילה אחד שחקני החוץ של בוסטון מוצאים נתיבי חדירה ונראים חכמים יותר מההגנה של גולדן סטייט, בלילה הבא ההגנה מנצחת בדיוק את אותם מאבקים וכופה החטאות. השינויים הטקטיים מינוריים (בהמשך אגע בשינוי של סטיב קר שכן נראה משמעותי), זו רמת הביצוע בשני הצדדים שמכריעה פעם לכאן ופעם לכאן. הבעיה מבחינת בוסטון היא שבגלל חוסר היציבות הזה, היו לה מעט מאוד רגעי מאני טיים בפלייאוף, וכשכן היו היא התקשתה מאוד ברוב המקרים. זה קרה במשחק 4 ועלול לקרות גם בהמשך. הלחץ רק גובר בכל משחק.

מה גורם לחוסר היציבות הזה? התשובה היא שיציבות היא בדיוק הדבר הקשה ביותר. משחק גדול דורש כוחות פיזיים ומנטליים עצומים, למצוא את הכוחות האלה פעם נוספת אחרי יומיים-שלושה זו כבר משימה כמעט בלתי אפשרית. בטח ככל שהפלייאוף מתקדם, היריבות נהיות חזקות יותר ומתכוננות טוב יותר, העומס הפיזי והמנטלי מצטבר, הרעש התקשורתי מתגבר וההשלכות הופכות למשמעותיות יותר. רק השחקנים הגדולים באמת, ההיסטוריים, הם אלה שיודעים לא רק לתפקד ביכולת גבוהה מאוד לאורך רצף של משחקים, אלא גם להביא את היכולת הזאת לשיא ברגעים החשובים ביותר. בגמר יש בינתיים רק שחקן אחד שעונה להגדרה הזאת: סטף קרי.

אם גולדן סטייט תזכה באליפות, משחק 4 של סטף ייזכר, כנראה, כמשחק הגדול בקריירה שלו (אלא אם כן יבואו עוד כאלה בהמשך הסדרה). כי הוא הוביל את גולדן סטייט לניצחון חוץ קריטי בגמר, במשחק בו לווריירס לא היה הרבה סיכוי לנצח אם הוא לא היה ביום כזה. קרי התפתח לאורך השנים כשחקן, הוא הרבה יותר מהשחקן הזה שקולע שלשות מטורפות. הוא קורא את ההגנה נהדר ומניע את ההתקפה טוב מתמיד, הוא מוצא עוד ועוד דרכים להגיע לצבע, ההגנה שלו כל הזמן משתפרת.

אבל בסדרה הזאת, אלה כן קודם כל השלשות המטורפות. ההגנה של בוסטון מנסה לצאת אליו יותר ויותר גבוה, אז הוא קולע מיותר ויותר רחוק, בדרגת קושי יותר ויותר גבוהה. משחק 4 היה השיא, אבל זה קורה לכל אורך הסדרה, המנעד של סטף בארבעת המשחקים נע בין טוב מאוד למדהים.

הרבה פעמים השיא של שחקן גדול מגיע דווקא כשהוא מעבר לשיאו הפיזי, כי זה השלב בו הוא לומד להביא את עצמו ליכולת מקסימלית ברגע הנכון ולהישאר שם. סטף לא היה כזה בשני הגמרים הראשונים שלו, הוא לא היה צריך להיות כזה בשני הגמרים עם קווין דוראנט כי הקבוצה הייתה כל כך טובה. מול טורונטו היה גמר משונה ולא עקבי, שנבע לא מעט מכך שנגמרו השחקנים סביבו. נכון לרגע זה, הגמר הנוכחי הוא הטוב והמרשים בקריירה של סטף קרי, ואם הוא ימשיך ככה זה ישפיע מאוד על המעמד ההיסטורי שלו, בטח אם הוא יזכה באליפות, אבל גם אם לא. צריך להזכיר שהוא עושה את זה נגד ההגנה הטובה בליגה וכששומר עליו הגארד הראשון שזכה בתואר שחקן ההגנה של העונה מאז אבא של חבר של קרי לקבוצה, גארי פייטון.

שני הסעיפים הקודמים מסבירים מה היתרון הגדול ביותר של גולדן סטייט בסדרה הזאת בינתיים: לה יש את השחקן הזה שבכל רגע על הפרקט משפיע על המשחק, לבוסטון אין. ג'ייסון טייטום עדיין לא שם. יש לו רגעים בהם הוא מתפקד כסקורר ומנהל משחק ברמה הכי גבוהה, אך יש גם לא מעט רגעים בהם הוא נעלם או מתקשה. זה בדיוק ההבדל בין סופרסטאר שניתן לבנות סביבו אלופה לבין שחקן היסטורי. המעמד של סופרסטאר שניתן לבנות סביבו אלופה מרשים מאוד בפני עצמו, וכדי לחזק אותו טייטום יידרש לפחות להצגה גדולה אחת במשחקים שנותרו, אבל קשה להאמין שהוא יצליח לשנות את משוואת השחקן הטוב ביותר בסדרה. לבוסטון יש שני יתרונות חשובים על גולדן סטייט, שקשורים למה שיש סביב הכוכב שלהן, ואם היא תזכה באליפות זה יהיה בעיקר בזכותם.

היתרון הראשון קשור לכוכבי המשנה. ג'יילן בראון ומרכוס סמארט מוכיחים בפלייאוף הזה שהם מספרי 2 ו-3 ברמה הגבוהה ביותר. בראון התפתח להיות אי של יציבות. בכל משחק הוא מוצא את הדרך לספק את התפוקה שלו. הוא ירד מ-17 נקודות רק פעמיים ב-22 משחקי פלייאוף, הממוצעים שלו הם של 22.8 נקודות ב-47.6 אחוזים מהשדה, כולל 2.5 שלשות ב-37.9 אחוזים. אלה מספרים של שחקן פלייאוף בכיר. סמארט הרבה פחות עקבי, אבל מוצא את הדרך לבוא לידי ביטוי מבחינה התקפית בחלק גדול מהמשחקים. יש לו ימי קליעה טובים, יש ימים שהוא משתמש בגוף שלו כדי להגיע לזריקות נוחות בצבע, יש ימים בהם הוא בעיקר מנהל את משחק ההתקפה באופן משובח. הוא קלע 21 נקודות בניצחון במשחק 6 במילווקי, 24 בניצחון במשחק 7 במיאמי ו-18 ו-24 בשני הניצחונות בגמר. לגולדן סטייט, פרט לסטף, אין מניה בטוחה כמו בראון ושחקן שמופיע למספיק רגעים גדולים כמו סמארט.

רגע, אבל זאת לא הקבוצה של קליי תומפסון, דריימונד גרין וג'ורדן פול? כן, ויריבה ברמה של בוסטון מבליטה עד כמה שני הראשונים כבר מעבר לשיא והשלישי עוד לא בשיא. קליי ופול נראים כמו שחקנים שתופסים ימי קליעה טובים לא יותר מפעם-פעמיים בסדרה. הקשיים של פול בהגנה מקשים עליו לשחק בימים פחות טובים שלו (קליי משתפר שם, המשחק האחרון היה המשחק ההגנתי הטוב ביותר שלו בפלייאוף). דריי, האיש והפודקאסט, הוא אחד השחקנים הכי מדוברים בסדרה, אבל רק במשחק אחד הוא הזכיר את השחקן הגדול מפעם. הוא כנראה השחקן שההשפעה של הגיל הכי בולטת אצלו - ברגעים קטנים בהגנה, ביכולת הסיום בצבע, בעלייה לקליעה, ביכולת לשמור על ריכוז לאורך זמן. מאוד יכול להיות שיהיו עוד משחקים גדולים של כל השלושה, אבל ברמה הכללית ניתן לדבר על גולדן סטייט כרגע כקבוצה של סופרסטאר אחד ולצדו הרבה שחקנים לא יציבים שיכולים להופיע בגדול בערב נתון, אבל (כבר) אי אפשר לסמוך על זה.

היתרון השני של בוסטון הוא ההגנה. בשיאה, ההגנה של גולדן סטייט לא נופלת מזו של בוסטון, אבל זה המקום בו הווריירס הרבה פחות יציבים. בהגנה של הסלטיקס אין חורים, אין חוליה חלשה באמת, וכן יש יכולת להתמודד גם עם ההתקפות האיכותיות ביותר. ניתן לומר שההגנה של בוסטון היא הסופרסטאר היציב שאין לה בהתקפה. היא תופיע לכל משחק ותשפיע על כל משחק. היא סופגת בפלייאוף 106.2 נקודות ל-100 פוזשנים, בדיוק כמו בעונה הרגילה.

והיא עושה את זה מול כמה מההתקפות הטובות בליגה וכמה מהכוכבים הגדולים בליגה. בסיבוב הראשון ההגנה של יודוקה נטרלה את קווין דוראנט, מאז המוקד הוא פחות בעצירת הכוכבים ויותר במניעת כל דבר אחר. ליאניס אנטטוקומפו, ג'ימי באטלר וסטף קרי היו כמה הצגות גדולות מול ההגנה הזו, אבל יודוקה מסרב להיכנס מולם לפאניקה, לא שולח דאבל-טים אגרסיבי רק כדי להוציא להם את הכדור מהיד, מהמר שאפילו הם לא יוכלו להיות מצוינים כל הזמן ואם יהיו רק טובים מאוד, זה לא יספיק. זה לא הספיק למילווקי נטולת כריס מידלטון, ולא למיאמי שהזדקנה בכמה שנים תוך כדי הסדרה, אבל לגולדן סטייט יש את הקלעים ואת השיטה ובכלל לא היה בטוח שההגנה של בוסטון תצליח להתמודד איתה.

היא מצליחה. אחד הסיפורים החשובים של הסדרה הוא האופן בו הגנת הסלטיקס מקשה על ריקוד המכונה של הווריירס. ברוב הגדול של המקרים השחקנים של יודוקה קוראים את התנועה והחיתוכים של השחקנים של קר, מונעים גם את ההשתחררות של הקלעים וגם את התנועה לצבע של החוסמים. הם יודעים מתי להחליף ומתי לא, יודעים מה לתת לאיזה שחקנים, מספיק גדולים ואתלטים כדי להפריע לרוב הזריקות. וכמה פעמים כל משחק, גם אחרי שגולדן סטייט כבר חשבה שהיא שברה את ההגנה של בוסטון, צץ לו רוברט וויליאמס כדי לחסום זריקה בצבע. רוב-וויל מוכיח שהוא שחקן הגנה גדול בהתהוות, ניתן רק לקוות שהברך שלו תחזיק מעמד עד הסוף.

גולדן סטייט של העשור האחרון היא קבוצה היסטורית וייחודית. אם סטף קרי הוא הסיבה מספר 1 לכך, אז סטיב קר הוא הסיבה מספר 2. הוא זה שהפך את סטף משחקן פיק אנד רול ובידודים לשחקן שנבנתה סביבו שיטה שמנצלת את הכישרון הייחודי שלו כדי לפתוח כל כך הרבה אפשרויות. אבל לא פחות מכך, קר הוא המאמן הגמיש ביותר שאני זוכר ב-NBA. בין היתר, זה בא לידי ביטוי בכך שאם מגיעה יריבה שמנטרלת את השיטה, אין לו בעיה להחזיר את סטף להיות שחקן פיק אנד רול קטלני. כאמור, בוסטון מסרבת לבצע דאבל-טים או לצאת גבוה מאוד מול הפיק אנד רול של סטף, כדי לא לאפשר את משחק ה-4 על 3 של הווריירס. מדי פעם בוסטון מבצעת חילופים, וסטף די חוגג על שחקני הפנים של הסלטיקס, בדרך כלל סמארט ודריק ווייט מנסים להילחם בחסימה בזמן שהשומר של החוסם יוצא גבוה, אבל לא מדי. קר משתמש לא מעט בחסימה ראשונה בה טייטום או בראון מקבלים את סטף בחילוף, ולהם הרבה יותר קשה להילחם בחסימה השנייה ולהגיע בזמן כדי למנוע מקרי לעלות לשלשה. אם בסוף משחק 3 נדמה היה שבוסטון מתמודדת טוב יותר עם הפיק אנד רול של סטף, הגיע משחק 4 והבהיר שעדיין אין לה פתרון.

הגמישות של קר באה לידי ביטוי גם באופן בו הוא ניהל את משחק 4. הוא ביצע שינוי שנראה מוזר: הוא עבר להרכב נמוך, עם אוטו פורטר במקום קוון לוני, מול החמישייה הראשונה והגבוהה של בוסטון, ומיד כאשר בוסטון עברה להרכב נמוך עם דריק ווייט, הוא שינה להרכב גבוה עם לוני. זה עבד. אין לנו יכולת לדעת מה היו השיקולים למהלך, צוות האימון יושב שעות על סרטונים ונכנס לדקויות הקטנות ביותר. ההשערה שלי היא שקר הרגיש שלוני הוא הפתרון שלו להרכבי ארבעת החודרים של בוסטון. הוא מחכה בצבע ומשנה זריקות כמו שאף אחד אחר בגולדן סטייט לא מסוגל, לווייט קשה במיוחד כשהוא שם. מול הרכבים נמוכים, גם היכולת של לוני בריבאונד התקפה באה הרבה יותר לידי ביטוי. מול ההרכב הגבוה והמעט כבד של בוסטון, קר העדיף חמישייה עם יותר קלעי חוץ שתכריח את שחקני הפנים לסגור הרבה שטחים.

קר קיבל כמה החלטות מעניינות גם ברבע האחרון. הוא המשיך להתעקש על נמניה בייליצה וקיבל ממנו כמה עצירות הגנתיות מפתיעות. הוא ספסל את דריימונד גרין לדקות משמעותיות ברבע הרביעי, החלטה מאוד לא מובנת מאליה עם שחקן בקליבר של דריי, כי לוני היה פשוט טוב יותר. בדקות האחרונות הוא ביצע חילופי הגנה התקפה עם דריי ופול, כולל טיים-אאוט שלקח כדי לבצע חילוף ביניהם. אולי הספסול הצליח להזיז משהו אצל גרין, שבמאני טיים היה מצוין וביצע כמה פעולות חשובות מאוד בשני הצדדים. לגולדן סטייט אין מספיק מניות בטוחות, אבל יש שורה של שחקנים שיכולים לשנות משחק נתון, בעיקר בבית. יום קליעה טוב של וויגינס, למשל, זה לא משהו שיהיה קל לבוסטון להתמודד איתו. כרגע הם די נותנים לו לזרוק. לא אופתע גם מעוד יום-שניים חמים של פורטר או מכמה שלשות רצופות של בייליצה ברגע חשוב. ויש לווריירס מאמן שיודע לשחק עם הרוטציה ולזהות את השחקנים הנכונים והחמישיות הנכונות ליום נתון. זה לא תמיד עבד בסדרה, אבל זה נוטה לעבוד יותר ויותר ככל שסדרות של גולדן סטייט מתקדמות.