עונת 1992/93, AKA עונת הדובדבנים, נצרבה בזיכרון הקולקטיבי בעיקר בשל סדרת חצי גמר הפלייאוף בין הפועל גליל עליון למכבי תל אביב. הקבוצה ההיסטורית של פיני גרשון ניצחה 2:3, והצהובים איבדו את אליפות המדינה אחרי 23 זכיות רצופות. אבל זו הייתה רק תחילתה של ההתרחשות; שבועיים אחר כך הניפה הגליל את הצלחת הראשונה בתולדות הכדורסל הישראלי, לאחר שהתגברה על חיסרון הביתיות וגברה על הראשונה בטבלה ומחזיקת הגביע באותה עונה, הפועל תל אביב, 1:3 בסדרת הגמר.
מאותו הגמר אין כמעט תיעוד. בעוד שהרשת מלאה בתקצירים ובכתבות על סדרת חצי הגמר, הרי שביוטיוב אין זכר לקרב על התואר עצמו. זה לא משכיח את הטראומה מאנשי ואוהדי הפועל תל אביב, שגם במרחק 29 שנים מתקשים להשלים עם ההחמצה ההיסטורית. הם היו משוכנעים שבהיעדרה של מכבי, האליפות כבר בכיס שלהם; היו משוכנעים, והתבדו. בימים אלה חוזרת סדרת הגמר של 1992 חוזרת לתודעה בזכות הסדרה הדוקומנטרית ב-yes "האגרוף", והערב (ראשון, 19:40) האדומים מהמרכז יצפינו שוב לכפר בלום, ושוב למשחק גורלי, במחזור הנעילה של ליגת העל: המנצחת תתברג בבית העליון, והמפסידה תרד לבית התחתון.
"השנתיים הכי טובות שלנו, שבהן הכי נהנינו בקריירה, נגמרו במפח נפש", נזכר סנטר הפועל תל אביב דאז, תומר שטיינהאור, "ומה שקרה בגמר נגד הגליל כאב לי יותר מהסטירה של לבאן מרסר". שותפו לקו הקדמי באדום, שמעון אמסלם, מודה בכאב כי "זה הפספוס הכי גדול בקריירה שלי, הפספוס הכי גדול בחיים שלי. יותר מהגמר ב-1992. היינו פייבוריטים והיינו אמורים לחגוג דאבל ראשון, אבל ירינו לעצמנו ברגל מכל מיני סיבות".
יש סדרות שמוכרעות במשחק החמישי, ויש סדרות שמוכרעות במשחק הראשון. ב-9 במאי, ארבעה ימים בלבד אחרי שעברה את הפועל ירושלים ב-2:3 דרמטי, נותרה הפועל תל אביב חסרת אונים מול הגליל בפתיחת הגמר. דורון שפר פגע ב-1 מ-6 מהשדה, מייק גיבסון נתקע על תשע נקודות ובראד ליף ירד מדמם בראשו לחדר ההלבשה ולא חזר לשחק, אבל הביתיות "נגנבה" עם ניצחון חוץ קליל של 73:88.
בהפועל לא ישכחו לעולם את דקות החרדה שעברו עליהם, כשהכוכב דיוויד ת'רדקיל מיאן להגיע ונכנס לאוסישקין רק 20 דקות לפני תחילת המשחק. האגדה מספרת שהוא היה תחת השפעה של חומר כלשהו. "למכבי הייתה השפעת של אולסי פרי, ואצלנו ה'שפעת' של ת'רדקיל", מחייך שטיינהאור במרירות. "אבל לא נפיל את מה שקרה רק עליו. המשחק הראשון התפרק לנו. חגגנו יותר מדי את ההדחה של מכבי, ולא הופענו. ליף נפצע, ושחקני הספסל שלהם ניצחו אותנו".
יו"ר הוועדה המקצועית באיגוד הכדורסל, עמוס פרישמן, קלע באותו משחק רק שלוש נקודות למפסידים: "זה לא הוגן להפיל את זה על שחקן כזה או אחר. ת'רדקיל היה אחד השחקנים הכי טובים של הפועל תל אביב ולמשחק הקובע הוא לא הופיע. אבל גם אני לא הייתי טוב. זה נשמע פספוס כי שיחקנו נגד גליל עליון ולא נגד מכבי תל אביב, אבל היא הייתה קבוצה מצוינת. לא נכון יהיה להוריד או להמעיט מהערך שלה".
אמסלם: "גם הגליל הופתעה מאוד כשהיא ניצחה במשחק הראשון. ליף שבר את הלסת, סטיב מאלוביק המנוח היה בצד עם קרח, גיבסון סחב את הברך והפסדנו לג'רי סיימון, ניר מטלון, אמיר מוכתרי, לא השחקנים המובילים בכדורסל הישראלי".
כעבור שלושה ימים, בכפר בלום, הפועל תל אביב נלחמה על חייה. היא ידעה שחזרה מפיגור 2:0 תהיה בגדר משימה בלתי אפשרית, והצליחה להישאר קרובה - אבל שוב הפסידה, הפעם 87:74. שפר סיים עם 40 נקודות (15 מ-16 מהעונשין), וליף הוסיף 20. ניצחון ביתי קל במשחק השלישי, 63:90 (ראדנקו דובראש 34, שטיינהאור 20), רק דחה את הקץ - והגליל חגגה את הזכייה אחרי 85:89 מרמה במשחק הרביעי, משום שהפער כבר צמח ל-20 הפרש.
שטיינהאור: "לגליל הייתה קבוצה מדהימה, אולי טובה מאיתנו מקצועית. בראד, שפר, גיבסון, מאלוביק, אנדרו קנדי. זו אחת הקבוצות הכי טובות שהיו אי פעם בישראל, ולדעתי אפילו הכי איכותית. היה לנו סיכוי, אבל הם לקחו את האליפות ופיני עשה מזה קריירה".
אמסלם: "הגליל הגיעה לגמר אחרי שהעיפה את מכבי תל אביב ובאה בגישה שמגיע לה לזכות באליפות, כמו שאנחנו חשבנו שמגיע לנו, אחרי שסיימנו ראשונים בליגה וזכינו בגביע. במשחק הראשון, מכל מיני בעיות פנימיות שלנו, הפסדנו לשחקנים שלא היו אמורים להיות מובילים. זה הפסד שהיה קשה לחזור ממנו. גם אחר כך, כל המומנטום לא היה בצד שלנו. לסדרה יש חיים משלה. יש לך את עמית גל והסיפורים של פיני ושינויי תרגילים. זה בולשיט, אנחנו הפסדנו את הסדרה, ולא גליל עליון ניצחה אותה. הם היו אמורים להפסיד ולעשות בתחתונים באוסישקין, כשחצי קבוצה בחוץ, אבל אנחנו לא היינו מוכנים והפסדנו את המשחק הזה".
עוד בוואלה!
ומה היה סוד ההצלחה האמיתי של הגליל? שטיינהאור מפתיע: "הם פשוט היו שיכורים, רוויי אלכוהול, ולא נבהלו מאף אחד. פיני שיחרר להם את הרסן אחרי כמה שנים שבהן מולי קצורין החזיק אותם קצר מאוד. הוא נתן להם לבלות ולשתות, והיו שם שתיינים לא קטנים. זו הייתה קבוצה מדהימה, ששיחקה כדורסל הפוך: שפר, ליף וקנדי בצבע, גיבסון ומאלוביק זרקו שלשות, והיה קשה לשמור עליהם".
פרישמן, שבניגוד לחבריו עדיין טוען כי הפספוס ב-1992 היה גדול יותר, אומר: "לא פחדנו מאף אחד. בסוף, בשביל לקחת אליפות אתה צריך לבוא למשחק הכי חשוב כשאתה הכי מרוכז, עם יכולת מקסימלית של כל השחקנים. גליל באה מוכנה יותר מאיתנו. כולם, מהשחקן הראשון ועד האחרון, היו במיטבם ב-120 אחוז, ואנחנו שילמנו מחיר ולא יכולנו לתקן את זה. לגליל היה סגל מצוין. זה לא שהפועל תל אביב אכלה את הליגה. היינו קבוצה מצוינת וטובה, והם לא היו פחות טובים".
אמסלם: "הסדרה הזאת הייתה אמורה לשנות את ה-DNA של הכדורסל בארץ, אבל זה קרה רק שנים לאחר מכן עם כניסת הפיינל פור. מכבי תמיד הייתה פייבוריטית בכל סדרה, ובגלל זה היא נלחמה על הסדרות. היה לה את הקאדר הגדול, יד אליהו מלא, השופטים שנותנים את השריקה או שתיים כשצריך. את זה ההיסטוריה מלמדת: הסטירה לשטיינהאור, המכות בין מוטי ארואסטי למייק לארגי, העבירה החמישית למאיר טפירו. יש מספיק דוגמאות. היה קשה מאוד ללכת נגד כל המומנטום הזה. הפועל תל אביב הייתה אמורה להיכנס לבנייה מחדש אחרי אותה שנה, אבל המעמסה הכלכלית ריסקה אותה והקבוצה הלכה לפירוק, ואני כבר לא הייתי שם".
שטיינהאור: "בשנה אחרי, ב-1994, רוב השחקנים נשארו, אבל העסק התחיל להידרדר. לא שילמו לנו, ואני זוכר אסיפות של השחקנים בלי המאמן נגד שאול איזנברג. זה היה סוף השושלת. השנתיים הראשונות, ב-1992 ו-1993, היו מאוד אינטנסיביות והסתיימו עם זכייה בגביע אחד. הפועל זה לא תארים, הפועל זה דרך. השנתיים האלה השאירו בנו משהו, ועד היום כשאני מדבר עם דובראש הוא כועס איך הפסדנו. התוצאות לא משהו בסופו של דבר, אבל אין מה לעשות, הזדמנויות צריך לקחת - ולא לקחנו אותן".
הפועל תל אביב חזרה עוד שלוש פעמים למעמד הגמר - כעבור שנה, ב-1994, הפסידה בסוויפ למכבי תל אביב; ואחר כך ב-2004 ו-2005, לא היה לה סיכוי אמיתי להתמודד עם השושלת המפוארת ביותר בתולדות הצהובים. הערב היא שבה לכפר בלום אחרי 12 שנות היעדרות.