בסך הכול עוד קבוצה בפלייאוף העליון: מכבי תל אביב שקעה בבינוניות

1. אוקיי, הבנו שמכבי תל אביב לא תהיה אלופה גם העונה. האם הבנו גם למה? כשאתה מתבונן על מכבי תל אביב של מלאדן קרסטאיץ' אתה רואה את השיפור, אתה יכול לראות את החתירה למשחק התקפי, פחות שבלוני, יותר ורסטילי. השאלה היא אם הקבוצה מספיק חזקה והתשובה היא לא.

נכון, ב-16 המשחקים שקרסטאיץ' ניהל בליגה הוא ניצח 11 פעמים והפסיד רק פעם אחת, למכבי חיפה, אבל בואו נפרק את הנתון הזה. מכבי תל אביב ניצחה תחת קרסטאיץ' בכל המשחקים נגד הקבוצות שנמצאות בפלייאוף התחתון. תשעה משחקים, 22 שערי זכות, 100 אחוזי הצלחה, 2.44 שערים למשחק. זו הייתה תחושת האשליה שליוותה את הקאמבק של מחזיקת הגביע, שצימקה את הפער הדו ספרתי שהיה לה מול מכבי חיפה. אבל בכל הקשור לקבוצות הפלייאוף העליון - מולן בסופו של דבר מתחרים ומשיגים תואר - השיג קרסטאיץ' שני ניצחונות בלבד בשבעה משחקים; 10 נקודות מתוך 21 אפשריות, רק 10 שערים. כלומר, 48 אחוזי הצלחה ורק 1.43 שערים למשחק.

אז למה מכבי תל אביב חצי מצליחה מול המתחרות העיקריות שלה וכובשת שער אחד פחות במשחק (ולא רק בגלל ה-VAR)? כי הן קבוצות כדורגל טובות יותר וכאשר יש מצ'-אפ וקבוצות מראות אופי או לא מתבטלות, הן לפעמים עדיפות, ומכבי תל אביב היא עוד קבוצה בפלייאוף העליון. לא ברמה של זכייה באליפות, אפילו לא ברמה של מאבק על האליפות.

תסתכלו על שער השוויון של מכבי נתניה, החל מהוצאת החוץ ועד לבעיטה המצוינת, בתנועה, של אביב אברהם לפינה התחתונה של דניאל פרץ. כל המהלך הזה היה שירה: נגיעה, מהלך לא צפוי, תנועה, הנחתה. זה לא מהלך מקרי, זה כדורגל שבא לנתניה בטבעיות והיא קבוצה במקום החמישי. וזה היה שערו ה-12 בלבד של אביב אברהם בליגת העל. לא מדובר בסקורר על, אלא בקבוצה עם סגנון ואופי. ואם ההגנה של מכבי תל אביב מתפרקת מול מהלך כזה, כנראה שהיא לא מספיק טובה כדי להתמודד על תארים.

אפשר לדבר על ערן זהבי לעונה הבאה, אפשר גם לפנטז על זר קטלני, אבל אין למכבי צורך בזה כי הבעיה היא בקונספט. היא צריכה לשלוט מחדש על שוק הישראלים הכי טובים, היא צריכה להוביל בכל פרמטר, אולי גם צריכה לשנות פרדיגמה, אולי לחשוב לפעמים גם צוות ישראלי. מועדון שהיציע שלו סולד אאוט במשחקי הפלייאוף לא יכול להרשות לעצמו בינוניות, כי הקהל שלו לא רגיל לבינוניות.
מה שיש שם לא מספיק.

2. עוד קבוצה שמחפשת אופי כבר כמה שנים היא הפועל תל אביב. בסוף השבוע, כך התבשרנו, דחו הצעה מבודו גלימט לקלוט את דורון ליידנר. בודו גלימט - מעבר לכך שהיא שד בעברה של בית"ר ירושלים - היא אלופת נורבגיה, שיוצאת לעונה חדשה להגן על תארה ויש לה כבר ביום חמישי מפגש עם רומא ברבע גמר הקונפרנס ליג.

מי עוצר שחקן צעיר מלהתקדם - אלופת נורבגיה זו התקדמות - לאירופה? רק מי שרץ לאיזה תואר או מתחרה על מקום בגביע אירופה. שתי האופציות האלה לא רלוונטיות במקרה של הפועל תל אביב. היא לא רצה לשום מקום - אין לה רישיון לאירופה - ואם הייתה רצה לא הייתה מתנהגת לשארית העונה הזו כאל גארבג' טיים שצריך להריץ בו שחקנים מהנוער.

כנראה שזו לא הסיבה שליידנר לא שוחרר. כנראה שהפועל תל אביב מחכה להצעה כספית גבוהה יותר ורוצה לנגוס עוד מהיהלום. כך מוסברת גם הטרוניה התמוהה וההזויה של שרון ניסנוב לכך שאושר דוידה לא עלה בהרכב הנבחרת הצעירה בשבוע שעבר, עד כדי כך שכינה את ההחלטות של אלון חזן - הישר כפלס - בתואר "עסקנות".

הניסנובים משתמשים במשאב של הפועל תל אביב - העבודה של עומר בוקסנבוים במחלקת הנוער - כדי לממן את הפעילות שלהם במועדון. צעצוע נחמד הפועל תל אביב. שמים את הילדים לפרזנטציה, כועסים על מי שכועסים כשאין להם ביטוי מול עיניים זרות ומחכים לבוננזה. מה שנקרא: אלי טביב בלי תארים.

הפועל תל אביב יכולה לקחת את הילדים האלה, להוסיף להם שישה זרים משמעותיים, לנצח דרבים ולרוץ לתארים. רק מהקהל שיחזור וימלא את בלומפילד אפשר לכסות את החובות בפיפ"א וב-CAS, אבל בואו, בשביל להביא זרים משמעותיים צריך להשקיע. ובשביל זה צריך למכור את דוידה וליידנר. להביא כסף מהבית? השתגעתם? מה אנחנו, אלונה?

3. אם על הפועל נוף הגליל אפשר לומר ש"נקלעה" לליגת העל ומיקומה הטבעי הוא בליגה הלאומית, את הפועל ירושלים (קטמון) הקימו כדי להחזיר למועדון את ימיו הגדולים. לכן ה-0:0 בין שני המועדונים האלה אתמול משקף להלכה את הכישלון של הפועל ירושלים העונה, שלמרות המיקום המתעתע שלה, מועמדת לנשור חזרה בתוך עונה לליגה הלאומית. וכמועדון היא שווה יותר.

20 שערים בלבד (21 שערים אם מחשיבים את ההפסד הטכני בדרבי) כבשה הפועל ירושלים מפתיחת העונה, כמו נוף הגליל, אבל זה לא העניין. ב-12 משחקים היא לא כבשה ו-15 אחוזים מהשערים היא הבקיעה במשחק אחד לרשתה של אותה נוף הגליל בסיבוב השני. ארבעה שערים מה-20 כבש עידן שמש שכבר לא נמצא בקבוצה כי לא הסתדר עם המאמן זיו אריה והעדיף כסף גדול בליגה שנייה על פני "הפטיש, המגל והאינטרנציונאל" של היציע הקטן והאיכותי של אוהדי הפועל ירושלים.

כשיישב הוועד המנהל של ירושלים, המנהל המקצועי שי אהרון והמנכ"ל אורי שרצקי ויסכמו את העונה הזו, הם ילמדו עובדה כואבת אחת: אפשר להמר על צעירים, אפשר לתת למאמן שאוהב צעירים לרוץ איתם כמה שנים, אבל יש לזה מחיר. אין שחקני הכרעה במאני טיים, אין איזון בסגל, אין ניסיון, אין עוצמות ברגעי האמת ויש מאמן שמעדיף לשלוט על צעירים מאשר להתמודד עם כוכבים.

להפועל ירושלים יש דרך וחזון, אבל ספק אם היא יכולה להתמודד מול נדנדות קיומיות, לעלות ולרדת, ושוב לנסות לעלות. גם פה מתבקשת רביזיה מחשבתית.

4. השילוב הקטלני בין דוד פוקסמן לשלומי בן אברהם, מי על הדשא ומי ב-VAR, הוליד אתמול את אחת מפסילות השערים התמוהות בהיסטוריה של המכשיר המשוקץ, זה של אלון תורג'מן מהפועל חיפה מול מכבי פתח תקוה. השער נפסל כי מתיאה ליואיץ', ששכב ברחבת החמש בעמדת נבדל, הפריע לכאורה להגנה למלא את תפקידה. בעניין הזה מוטב שאיגוד השופטים יכנס את מיטב המוחות כדי לדון בשאלה: האם ה-VAR נועד רק לתקן טעויות או גם למצוא טעויות. במילים אחרות: האם ה-VAR צריך לפסול שערים שאינם שנויים במחלוקת, שאין בגינן התנפלות על השופט, שאין ספק בהם ורק ה-VAR יוצר את הספק?

אחרי הכול ה-VAR הוכנס לכדורגל כדי לשמש כעין מזוינת ולמנוע טעויות אנוש, ולא כדי לשמש כעין ביונית שתגדיר מחדש את המונח טעות או גורל, שהם לב ליבו של המשחק הזה. זה ההבדל בין משחק אמיתי למשחק כדורגל בפלייסטיישן.

מזל שהיה את אוהד לויטה שעשה צדק עם המשחק הזה, והבהיר לנו ש-0:0 יכול להיות גם מלהיב ועדיף ששתי הקבוצות האלה ימשיכו ללוות אותנו בליגת העל גם בעונה הבאה.