המילה האחרונה: המנצחים והמפסידים מהטריידים הגדולים ב-NBA

ג'יימס הארדן על בן סימונס (ותוספות לא זניחות). זה אחד הטריידים הגדולים והמפתיעים בתולדות הליגה, רגע שהתנקזו אליו כמה תהליכים מקבילים שיצרו מפץ גדול. זה לא דבר שאמור לקרות: טרייד של כוכב על כוכב, בין שתי יריבות מאותו קונפרנס, כששתיהן מועמדות לאליפות. בתסריט ריאלי לחלוטין השתיים האלה יכולות להיפגש בעוד חודשיים-שלושה לסדרת פלייאוף, תהיו בטוחים שאדם סילבר כבר הרים טלפון לשטן ובדק את עלות העסקה שתגרום לסדרה הזאת לקרות. זה טרייד שמצריך ניתוח מכל כיוון.

התעלומה הגדולה ביותר בסיפור הזה היא מה גרם להארדן לרצות לעזוב את ברוקלין, את קבוצת החלומות אליה הוא הגיע לפני פחות משנה וחצי. מקורות שכנראה יודעים דבר או שניים סיפרו שהארדן הרגיש כמו גלגל שלישי לצד קווין דוראנט וקיירי אירווינג, צמד החברים שהנדס את הקבוצה הזאת. סיטואציית הקורונה של קיירי בוודאי לא תרמה להרגשה הטובה של המזוקן, ההבנה שזה כנראה יהיה המצב גם בפלייאוף אולי הובילה לתחושה שזה לא מה שהבטיחו לו, שהוא לא צריך לסבול מהבלגאן של חברו לקו האחורי. העובדה שבצד השני נמצא דריל מורי, האיש שתמיד האמין בו יותר מכל אחד אחר, שהקדיש את רוב העשור הקודם לשאלה כיצד ניתן לבנות סביבו קבוצה, בטח עזרה לו להחליט שהוא מעוניין בשינוי הזה.

אבל כל זה לא אמור היה להספיק. לא כדי לפרק את אחת השלישיות המוכשרות בתולדות ה-NBA, שלישייה שנראתה מצוין במעט הדקות שהספיקה לשחק ביחד, שכנראה הייתה זוכה באליפות בשנה שעברה אם כל השלושה היו נשארים בריאים. הארדן ניסה להתחמק מהנראטיב שקובע שהוא זה שדחף לטרייד, הוא כנראה לא הצליח, זה כנראה ייזכר כטרייד שקרה בגלל שהוא רצה אותו. אחרי שדחק החוצה כל כוכב ששיחק לצידו ביוסטון, אחרי שעשה שביתה איטלקית כדי לברוח מיוסטון, הארדן הוא זה שיש לו הכי הרבה מה להפסיד במהלך שכולם לוקחים בו סיכון עצום. אם הוא לא יצליח גם בפילדלפיה, אם הוא לא יסתדר גם עם ג'ואל אמביד, הוא ייזכר ככישרון עצום, כסקורר חד פעמי, שהאופי שלו מנע ממנו להיכנס לרשימת השחקנים הגדולים באמת. עבורו, זאת כנראה ההזדמנות האחרונה.

הזמן שעובר נוטה לעורר געגוע, לרכך את הביקורת, להשכיח את הקשיים. הפרספקטיבה הרחוקה לא נכונה יותר או פחות מהמיידית, זו היכולת להכיל את שתיהן שחשובה. רגע אחרי אותו משחק 7 מול אטלנטה, בו הוא ויתר על ליי-אפ חופשי כדי למסור החוצה, בן סימונס נחשב למקרה אבוד, שחקן מבוהל שכבר לא יפתח אפילו קליעה מינימלית מבחוץ וזה ימשיך לרדוף אותו, שחקן שאף אחד לא רוצה לגעת בו, בטח לא לתת תמורתו את אחד הסקוררים הגדולים בתולדות המשחק. עם הזמן, מנהלים ואוהדים החלו להיזכר שמדובר באחד השומרים הטובים ב-NBA, באחד המוסרים המבריקים בליגה, באתלט אדיר שבימים טובים יותר חגג בצבע. העובדה שהזמן הזה עבר מבלי שהוא משחק כי הוא סירב לשחק בפילדלפיה איכשהו לא פעלה לרעתו, התחושה של רבים הייתה שהסיטואציה שנוצרה בפילדלפיה הייתה רעילה, שאולי כל מה שהוא צריך זו התחלה חדשה.

ברגע שסימונס יחזור לשחק, הוא עלול לגלות כמה מהר הסלחנות הנוסטלגית חולפת. הוא מיד ייכנס לסיטואציה בה הוא צריך להוביל קבוצה כי דוראנט פצוע וקיירי משחק רק חצי מהזמן, הוא מיד יידרש לנצח משחקים כי ברוקלין נמצאת מחוץ לשש הראשונות במזרח כרגע. כאשר יתחיל הפלייאוף, כולם יחזרו לבחון אותו בשבע עיניים, שש וחצי מתוכן ביקורתיות. כאמור, השלישייה הקודמת נראתה נפלא ביחד בדקות המשותפות שלה, אם השילוב של סימונס עם קיירי ו-KD ייראה פחות טוב, האצבע המאשימה שוב תופנה כלפיו. הסיטואציה החדשה עדיפה על הקודמת במובנים רבים, אבל השדים הישנים לא נעלמו. האם סימונס יידע להתמודד איתם טוב יותר הפעם? זאת אחת השאלות החשובות ביותר ב-NBA, השנה ובשנים הקרובות.

מבחינה מקצועית, היתרון הגדול ביותר של ברוקלין על פילדלפיה בכל הקשור לסימונס הוא היכולת להקיף אותו בארבעה קלעי חוץ. במקום הפקק שאמביד יוצר בצבע, סימונס יוכל לקבל את הריווח שהוא כל כך זקוק לו כדי לככב. קיירי, דוראנט, פטי מילס, סת' קרי שהגיע בטרייד וג'ו האריס (שכרגע פצוע) הם כמה מקלעי החוץ הטובים בעולם, בלייק גריפין ולמרקוס אולדריג' הם סנטרים שמסוגלים לקלוע מבחוץ, סביר להניח שסטיב נאש ידאג שסימונס ישחק עם ארבעה מהשחקנים האלה כמעט בכל רגע נתון. זה יאפשר לו לנהל פיק נ' רול באופן בו או שיהיה לו נתיב לטבעת או שתהיה לו אופציית מסירה. מעניינת עוד יותר האפשרות שסימונס ישמש כחוסם בפיק נ' רול עם קיירי ו-KD, תפקיד אותו ברוס בראון מילא חלק מהזמן בעונה שעברה. קצת מצחיק לחשוב על סימונס כברוס בראון משופר, אבל אולי זה בדיוק מה שברוקלין תצטרך ממנו.

יהיה מעניין לבחון כיצד הנוכחות של סימונס תשפיע על הסגנון ההגנתי של הנטס. עד כה נאש אהב מאוד להשתמש בחילופים אוטומטיים, עכשיו יש לו תמריץ רב יותר לנסות להימנע מחילוף. לפני כל דבר אחר, סימונס כיום הוא סופרסטאר הגנתי, אחד השומרים האישיים הטובים בליגה, הוא ישמור על הכוכב הגדול של כל יריבה בעמדות 1-4 (כולל הארדן, אגב). הערך שלו יפחת משמעותית אם ליריבה יהיה קל להרחיק אותו מהכוכב שלה בזכות חילופים בהגנה.

ההרכב המסקרן ביותר שכולל את סימונס זה הרכב נמוך בו הוא ודוראנט הם השחקנים הגבוהים ביותר שיחלקו ביניהם את המשימות ההגנתיות של שחקני הפנים. סימונס לקח חלק בהרכבים כאלה בפילדלפיה כשאמביד היה פצוע ובדקות מנוחה שלו, ובהם לא היה שחקן עם נוכחות הגנתית כמו KD שמתאים מאוד לתפקיד ה-free safety. היריבות יהיו חייבות להתאים את עצמן להרכב נמוך כזה ומעט מאוד קבוצות בליגה יוכלו להעמיד חמישיית שחקני חוץ שתתחרה איתו. שאלת הבריאות של ג'ו האריס, שאנשי הנטס ממעטים מאוד לדווח על מצבו, תהיה חשובה מאוד עבור הרכב הסמול בול, כי חסר עוד שחקן כנף כדי להשלים אותו, לא הגיוני לשחק עם קיירי, מילס וקרי ביחד, זה הרכב נמוך מדי ופגיע מדי הגנתית. הציפייה הייתה שברוקלין תבצע מהלך נוסף בדדליין, תשתמש בבחירות שקיבלה מפילדלפיה כדי להביא את הפורוורד החסר, אבל זה לא קרה. אולי היא תמצא מישהו כזה בשוק הביי-אאוט, שעשוי להיות אטרקטיבי מהרגיל כי לא מעט שחקני משנה מעניינים שהיו אמורים לעבור לקבוצות פלייאוף לא עברו.

דריל מורי הוא המנצח הגדול של משחק הפוקר המורכב, בו גם סימונס וגם שאר המנהלים בליגה ניסו לגרום לו למצמץ ראשון ולמכור את סימונס בזול. מורי לא מצמץ, חיכה עד לרגע האחרון וקיבל שחקן בכיר יותר מכפי שניתן היה לדמיין לכל אורך השנה. הסיכון היה עצום, אם ברוקלין הייתה מסרבת לוותר על הארדן אז מורי היה בבעיה גדולה. הימנעות מטרייד על סימונס השנה לא הייתה אמורה להיות אופציה מבחינתו, זה היה נתפס כבזבוז שנת שיא יקרה של אמביד, והשיא של שחקנים בממדים שלו נוטה להיות קצר. אבל זה כבר לא משנה, ברוקלין מצמצה ראשונה ומורי זכה בשלל הגדול.

עכשיו רק נשאר להבין מה עושים איתו. הארדן משלים חמישיית חלומות על הנייר: לצד אמביד יהיו שם טוביאס האריס כסקורר שלישי איכותי, טייריס מקסי כגארד יוצר נוסף שהולך ומשתבח ומאטיס ת'ייבול כסטופר הגנתי שעשוי להיות הטוב בתחומו. על הספסל יש כמה שחקני חוץ שמישים, ופול מילסאפ ייכנס לתפקיד הסנטר המחליף במקום אנדרה דראמונד (מורי בטח ימצא אופציה נוספת בשוק הביי-אאוט). אבל כדי שהחלום יהפוך למציאות, שני הכוכבים הגדולים יצטרכו להבין איך לשתף פעולה, וזה הרבה פחות טבעי מכפי שזה יכול להיראות במבט ראשון.

הארדן הוא שחקן פיק נ' רול שזקוק לסנטר שיודע לחסום ולהתגלגל פנימה או החוצה. הוא כנראה מעבר לשיא הגופני שאפשר לו להימנע מחסימה ופשוט לשחק אחד על אחד ולהיות בלתי ניתן לעצירה, יכול להיות שהשיטה הזאת בכל מקרה לא התאימה לפלייאוף. אמביד הוא לא שחקן פיק נ' רול, הוא לא אוהב ורגיל לבצע את התפקיד הזה, הוא שחקן פוסט שהגיע לרמת דומיננטיות שמתחילה להזכיר את שאקיל אוניל בשיאו. כיום כל משחק ההתקפה של פילדלפיה עובר דרכו. האם הארדן יזוז הצידה ויקבל את התפקיד של מספר 2, יתמקד בניהול משחק וייקח על עצמו את ההתקפה רק כשההגנה נותנת ובדקות המנוחה של אמביד? בברוקלין היו רגעים בהם הוא הראה נכונות לכך. אבל השחקן שברח משתי קבוצות בשנתיים האחרונות ימצא את עצמו בעוד סיטואציה לא אידיאלית, עם הרבה פחות ריווח מכפי שהיה רוצה (יריבות יתעלמו מקיומו של ת'ייבול בהתקפה). יכול להיות שכל מה שהארדן ואמביד צריכים זה את הסופרסטאר השני שיחלוק איתם את העול ההתקפי ויאפשר להם להגיע רעננים למאני טיים כדי להתגבר על מפחי הנפש של העבר בפלייאוף. אבל סוגיית ההתאמה בין השניים רחוקה מלהיות מובנת מאליה ומשמשת כסימן השאלה הגדול הפחות מדובר של הטרייד.

המהלך השני הכי מעניין בשעות האחרונות של הדדליין היה הטרייד המפתיע מאוד בין דאלאס לוושינגטון. כמו סימונס, גם קריסטאפס פורזינגיס סיים את הפלייאוף האחרון כשהמניות שלו ברצפה, טרייד כזה היה נראה הגיוני בפתיחת העונה. לעומת סימונס, מה ששיקם את המעמד של הלטבי הענק היה שהוא כן שיחק ולפרקים נראה טוב, נראה כמו מספר 2 ראוי ללוקה דונצ'יץ', הזכיר כמה גדול הפוטנציאל שלו. לכן זו הייתה הפתעה גדולה כשמארק קיובן העביר אותו תמורת שני חוזים איומים שהוויזארדס רק רצו להיפטר מהם.

מה גרם לקיובן לבצע מהלך שהשאיר את כל הליגה המומה? ההסבר ההגיוני ביותר הוא שהוא הגיע למסקנה שהוא לא יכול לבנות על פורזינגיס, החליט להיפטר ממנו בכל מחיר וגילה שבליגה אין כל כך קופצים. יכול להיות שלאנשי דאלאס נמאס מהפציעות הכרוניות שלו, או שהרגישו שהזהות ההגנתית החדשה עובדת טוב יותר בלעדיו. הם כנראה גם מאמינים שלוקה יכול לגרום לשחקנים להיראות הרבה יותר טוב, אולי דאוויס ברטאנס יגלה מחדש את הקליעה שלו לידו. אבל השחקן המרכזי שבגללו קרה הטרייד הזה הוא ספנסר דינווידי. ג'ייסון קיד ראה עד כמה עוזר שיש ליד לוקה שחקן יוצר נוסף, דינווידי יצטרף לג'יילן ברונסון כדי לתת לקיד אפשרות שתמיד יהיה אחד כזה לצד הכוכב שלו. שחקנים כאלה מורידים מהעומס של הסלובני ומאפשרים לו לשחק קצת רחוק מהכדור, משהו שהוא למד לעשות בימיו באירופה. דינווידי גבוה משמעותית מברונסון, מה שיקל עליו להשתלב ביחידה הגנתית בה כל השחקנים כמעט באותו הגודל. אולי זו הזדמנות עבורו לשים את התקופה בוושינגטון מאחוריו.

הצד של וושינגטון הוא שהם קיבלו הזדמנות להשיג כישרון גדול בלי לוותר על שום דבר שחשוב להם. פורזינגיס הוא הקלף האחרון בנסיון לשכנע את בראדלי ביל שניתן לבנות קבוצה טובה סביבו בוויזארדס. אפשר לנסות לדמיין את פורזינגיס מגלה מחדש את היכולות שלו כעוגן הגנתי ונותן לווס אנסלד אופציה לחמישיית שחקנים עם קליעה טובה מבחוץ, אבל לא בטוח שבימינו הוא מהווה שדרוג משמעותי ביחס לתומאס בריאנט בתחומים האלה. אם זה הקלף האחרון להשאיר את ביל הוא לא מאוד משכנע, בוושינגטון בעיקר מתבססים כרגע על החיבור של ביל למועדון ועל היכולת שלהם להציע לו יותר כסף מכל קבוצה אחרת.

פורזינגיס, כמובן, פצוע כרגע. הפציעה לא נשמעת רצינית, אבל לא בטוח שיש לוויזארדס סיבה למהר ולהכשיר את הענק החדש שלהם. ההחלטה של ביל ללכת לניתוח שמה סוף לשאיפות הפלייאוף של וושינגטון השנה, בדדליין הם נפטרו מכמה שיותר שחקנים שהם לא רואים כחלק מהעתיד שלהם והמטרה כרגע היא לתת במה לצעירים ולשמור על הכוכבים כמה שיותר בריאים. אני בהחלט רואה אופציה של השבתה של פורזינגיס כאפשרית.

הרצון לתת יותר במה לצעירים מצוין, כמובן, עבור דני אבדיה. לא רק שהוא צפוי לקבל דקות קבועות, הוא צפוי לקבל תפקיד הרבה יותר משמעותי בהתקפה. הסגל של וושינגטון נותר דליל מאוד במובילי כדור, רק איש סמית' וראול נטו עונים להגדרה ושניהם רחוקים מלהיות שחקנים בכירים. אבדיה אמור לשמש כמוביל כדור משני באופן עקבי, לנהל חלק מההתקפות, להיות השחקן שיוצר את הפעולה הראשונה. מכיוון שלוויזארדס אין יותר ציפיות לנצח השנה, אבדיה יוכל להרשות לעצמו לנסות ולטעות הרבה יותר מכפי שהיה יכול להרשות לעצמו בחודשים הלחוצים האחרונים. הוא שוב לא יראה פלייאוף ולמשחקים שנותרו תהיה הרבה פחות משמעות, אבל עבור שחקן צעיר שזקוק להזדמנות לפתח את היכולות ההתקפיות המגוונות שכן יש לו זו בדיוק הסיטואציה הנכונה.