תציצו לרגע ברשימות של הזוכות באליפות בענפי הספורט השונים. 27 תארים לניו יורק יאנקיז, 17 לבוסטון סלטיקס וללוס אנג'לס לייקרס, 20 למנצ'סטר יונייטד, 34 לריאל מדריד ועוד כהנה וכהנה. המכנה המשותף הוא שתמיד מדובר בקבוצות, אבל בפוטבול זה שונה. מאז שאוחדו ה-NFL וה-AFL ב-1965 והונהגה שיטת הסופרבול, זכו שני מועדונים במרבית התארים - ניו אינגלנד פטריוטס ופיטסבורג סטילרס, כל אחת מהן הניפה שש פעמים את גביע וינס לומברדי.
רק שבמקרה הזה הן חולקות את המקום השני. כי במקום הראשון ניצב שחקן. אחד. עם שבע זכיות. טום בריידי.
שש פעמים זכה בריידי עם הפטריוטס, פעם אחת, בשנה שעברה, עם טמפה ביי. במובן מסוים, האליפות השביעית והאחרונה שלו היא הגדולה והחשובה מכולן. גדולה, כי הוא עשה את זה לראשונה במקום שהוא לא ניו אינגלנד ומחוץ לחיקו של ביל בליצ'יק. חשובה, משום שהוא נעל באופן סופי ומוחלט את דיון הגדול מכולם, עבור כל מי שעוד היה לו ספק, אם נותרו בכלל כאלה. בזמן שרבים חשבו שבריידי מגיע לטמפה ביי כדי להעביר את הזמן בניחותא עד שיתלה את הקסדה, הוא לקח את הבאקנירס על הגב לסופרבול.
קשה לכמת את מספר התקדימים שהוא יצר לאורך הקריירה, את השיאים ואת הרגעים היפים. למעשה, מה שהכי קשה לעכל הוא את העובדה שה-NFL תמשיך בלעדיו. דרו בריס פרש בעונה שעברה, בן רות'לסברגר עשה את זה ביום חמישי האחרון וארון רוג'רס, במידה שיחליט שמספיק לו, עשוי להודיע גם הוא מתישהו בימים או בשבועות הקרובים. אולי יסחוב עוד עונה ואז יחליט שהגיע הזמן. שלושה מהגדולים ששיחקו את המשחק, ובכל זאת, הקטר ממשיך וימשיך לנוע בלעדיהם.
עם בריידי זה שונה. הוא היה ה-Man to beat, אלוהים בסביבת ניו אינגלנד ומאוחר יותר במערב פלורידה, והרשע האולטימטיבי בכל אזור אחר על הפלנטה. היריבות בינו לבין פייטון מאנינג הייתה הגדולה ביותר שידע הספורט האמריקאי מאז מג'יק ג'ונסון ולארי בירד, שנייה בעולם העכשווי רק לזו שבין מסי לרונאלדו. כשמאנינג פרש, היריבות הזאת מתה. נשאר "רק" העימות בין בריידי לשאר העולם.
זה עדיין היה מספיק טוב לשלוש טבעות אליפות נוספות אחרי פרישת מאנינג, בהן גם המהפך הגדול בהיסטוריה של הסופרבול, ולהרבה רגעים בלתי נשכחים.
אל תפספס
לאחר שתי הפרישות של מייקל ג'ורדן, ה-NBA הייתה במשבר. הראשון היה מקומי משום שהוא חזר מהר יחסית, השני כבר היה קיומי. ב-1999, העונה שלאחר הפרישה השנייה, צנח הרייטינג בצורה חדה וב-2002 לקחה NBC את הזכויות מידי ABC לראשונה מזה 12 שנה כשנתוני הצפייה בשפל. ג'ורדן חזר אז פעם נוספת מפרישה, הפעם לוושינגטון, אבל זה לא ממש עזר, כשבין 2002 ל-2006 נרשמה צניחה חדה של נקודה שלמה ברייטינג של הליגה - מ-3.0 ל-2.0. רק הזריחה של לברון ג'יימס וצמיחת היריבות עם קובי בריאנט הביאו אותה להתאוששות לקראת סיומו של העשור.
הפרישה של בריידי לא תיצור את אותו אפקט. קשה לראות משהו שיצניח את אחוזי הרייטינג של מפעל הספורט המצליח והחזק ביותר בעולם, מה גם שהכוכבים של המחר, ובראשם פטריק מהומס מקנזס סיטי צ'יפס וג'וש אלן מבפאלו בילס, כבר נוצצים היום. ועדיין, האימפקט שלו היה עצום. לפחות בעונה הקרובה משהו ירגיש חסר. תם עידן.
אקנח עם סיפור אישי קטן על בריידי, לסיום. בסוף ספטמבר 2001, מול ניו יורק ג'טס, נפצע דרו בלדסו, הקוורטרבק הפותח של הפטריוטס, בחזהו ונאלץ לנטוש. הקוורטרבק השני המוכר יותר של ניו אינגלנד היה בחור בשם דיימון יוארד, לפני כן מחליפו של דן מרינו האגדי במיאמי. הציפייה הייתה שיוארד ייכנס למשחק במקום בלדסו, אבל בליצ'יק זרק למגרש בחור אלמוני עם החולצה מספר 12. ישבתי אז ביציע המערבי באצטדיון פוקסבורו הישן. הפטריוטס נראו דומים לכלום והפסידו 10:3 במשחק מחריד. באותם רגעים לא הבנתי מה לעזאזל המאמן הכושל וחסר המושג הזה עושה, ודאגתי להביע את מורת רוחי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע ולקרוא (הכול תועד בדברי ימי האינטרנט, יש לכך מספיק עדים).
בראייה לאחור, ייתכן שבכל זאת טעיתי קלות.