הקריסה, ההתבזות והחלומות לעתיד: לאן נעלמה חימקי מוסקבה?

חשבון הטוויטר הרשמי של חימקי מוסקבה נדם, באופן סמלי משהו, ב-12 באוגוסט - עם הודעת הפרידה מאלכסי שבד. במשך חודשים רבים היה ברור שירידתה של הקבוצה הרוסית מהבמה המרכזית של הכדורסל האירופי היא עובדה מוגמרת, אבל הכול הפך סופי ובלתי הפיך ברגע שבו הכוכב שהכי מזוהה איתה עבר לצסק"א מוסקבה.

השבוע, לראשונה אחרי 227 ימים, חימקי טעמה שוב טעמו של ניצחון. לכאורה, לא הרבה השתנה: השחקן הרוסי בגופייה מספר 1, זו ששימשה במשך שש שנים את שבד, שיגר עשר שלשות (וקלע ארבע מהן), צלף 20 נקודות וסחף אותה ל-69:83 ביתי על דינמו ולדיווסטוק בסופרליג. שמו של הכוכב הוא ולדיסלאב סטראטלב, שאפילו שיחק בעבר בקבוצה הבת של צסק"א, והאמת היא שמעטים הצליחו ליהנות מההצגה שלו. היציעים נותרו מיותמים לחלוטין בגלל מגבלות הקורונה, ולא רק בגללן; הניצחון לא חילץ את קבוצתו מהמקום האחרון בטבלה; ומאז היא כבר הספיקה להפסיד במשחק נוסף ולהידרדר למאזן 10:1.

אז מה הוביל לנפילתה של חימקי, שסיימה בעונה שעברה בקרקעית היורוליג והפכה לבשר תותחים עם מאזן 30:4? לאן נעלמה הקבוצה שזכתה בעשור החולף פעמיים ביורוקאפ והגיעה פעמיים לפלייאוף במפעל הבכיר? ומה צופן העתיד עבורה?

במשך כמה וכמה עונות רצופות חימקי מיצבה את עצמה כאלטרנטיבה המובילה לצסק"א. היא הופיעה במשך 15 שנים רצופות ביורוליג וביורוקאפ, העמידה תקציבי עתק באופן קבוע, והתהדרה בשחקן היקר ביותר באירופה (לפני הגעתו של ניקולה מירוטיץ' לברצלונה). עד היום היא נותרה היחידה, מלבד יריבתה המושבעת, שהצליחה לזכות בליגת ה-VTB.

ב-2017 נדמה היה שהצהובים-כחולים עומדים לנפץ עוד ועוד תקרות זכוכית. האוליגרך אלישר רוסמנוב, שנחשב לאחד מ-100 האנשים העשירים בתבל, הפך לספונסר הראשי של המועדון, במקביל לתמיכתו בקבוצת הכדורגל של ארסנל, וכך הונחתו במחוז מוסקבה כוכבים בקנה מידה אירופי לצד שבד, בדמותם של טיילר האניקאט המנוח, אנתוני גיל, ג'ורדן מיקי ודווין בוקר.

כשהתפרצות הקורונה עצרה את עולם הכדורסל בתחילת 2020, חימקי דורגה במקום השביעי ביורוליג וצעדה בראש טבלת ה-VTB, כשלרשותה תקציב שנתי של 33.3 מיליון יורו. אנשיה זעמו על החלטת הליגה לסיים את העונה מבלי להכתיר אלופה, וטענו להתרפסות בפני צסק"א - שאם הייתה ראשונה, לדבריהם, בוודאי הייתה מקבלת את התואר הסימבולי.

למגיפה העולמית הייתה השפעה הרסנית על המועדון גם בטווח הארוך. החברות שתמכו בחימקי, ובראשן "גזפרום מטאלוינווסט" בבעלות רוסמנוב, ספגו הפסדים בעקבות המשבר הכלכלי - אבל על הנייר, נדמה היה שהרוסים יצליחו להעמיד סגל תחרותי. המחשבה הזו נותרה רק על הנייר; זמן קצר לפני פתיחת העונה, הנגיף היכה בקבוצה, וכמחצית מהשחקנים המובילים נדבקו בו והושבתו.

היורוליג פסקה אז כי קבוצה שלא תוכל להתייצב, גם אם מסיבות בריאותיות, תספוג הפסד טכני, ובחימקי העדיפו לפחות לעלות למגרש עם הרכב טלאים, אף שלא היה ערך ספורטיבי אמיתי למשחקים שלהם. באופן הגיוני ולא מפתיע הם עמדו על מאזן 5:0, וכשבהנהלת המפעל הפכו את החלטתם ולאפשר דחיית משחקים, זה היה מאוחר מדי עבורם. את כדור השלג הזה לא היה אפשר לעצור.

מובן שלא רק הקורונה הייתה אחראית לתוצאות העלובות של חימקי על הפרקט. רבות נכתב ודובר לאורך השנים על כך שהתלות המקצועית האובססיבית שלה בשבד מונעת ממנה להתקדם באמת. ואכן, גם לאחר ששחקניה חזרו לפעילות, היא לא באמת השתקמה, וחוותה משבר נוראי: היא ספגה במהלך העונה 17 הפסדים רצופים ביורוליג, ובין היתר הובסה ב-39 וב-28 הפרש בידי אנאדולו אפס, ב-31 בידי פנרבחצ'ה, ב-30 בידי מכבי תל אביב וב-27 בידי ז'לגיריס קובנה. המאמן רימאס קורטינייטיס פוטר, והוחלף בידי עוזרו האלמוני אנדריי מאלצב. רבים מהחשקנים המרכזיים עזבו, שבד חדל בשלב מסוים מלצאת למשחקי חוץ והופיע רק בבית, והקבוצה התייצבה לעיתים קרובות עם חצי סגל, למרות שכולם היו כשירים.

נקודת השבר הגיעה בדצמבר 2020. הספונסרים איבדו עניין והודיעו שהם סוגרים את הברז ומפסיקים לתמוך בקבוצה, בגלל ההפסדים שלה על המגרש וההפסדים שלהם בעולם העסקים. החוזים שנחתמו בקיץ הפכו לא רלוונטיים, והותירו את אנשי המועדון מתוסכלים, חסרי אונים ובעיקר מסובכים עד מעל לראש.

הראשונים לעזוב היו גרג מונרו וג'ונאס ג'רבקו, שלא הסכימו לשחק בחינם; בוקר ויאניס טימה נתנו צ'אנס לדיפלומטיה, וקיוו שהחובות יכוסו, אבל גם הם נטשו בהמשך. למעשה, הזרים היחידים שהשלימו עם המצב היו מיקי ואריק מקולום, שהמשיכו לשחק וניסו לסחוב על גבם את העגלה, למרות כל הקשיים. הם לא הצליחו להוביל את הקבוצה לאיזשהו הישג, אבל ברוסיה מספרים שהם ייזכרו לנצח כמעין סמלים במועדון.

את ניצחונה האחרון במודל הקודם וה"בריא", רשמה חימקי במשחק ליגה נגד צמוקי מינסק ב-21 באפריל השנה. כעבור שלושה שבועות היא ירדה מהבמה לאחר שהפסידה 2:0 ללוקומוטיב קובאן ברבע גמר הפלייאוף של ה-VTB.

איש לא השלה את עצמו שהרוסים יישארו ביורוליג, אבל במהלך הקיץ הם הבינו שהרע מכל עוד לפניהם. הקבוצה איבדה גם את הכרטיס ל-VTB ונאלצה להכריז על פשיטת רגל. היא מופיעה, כאמור, בסופרליג. בעבר היא נחשבה לליגה הראשונה ברוסיה, והקבוצות הבכירות היו מצטרפות אליה לקראת הפלייאוף, כשסיימו את התחייבויותיהן בליגה המזרח אירופית; כעת היא מתפקדת כליגת משנה לכל דבר.

אלא שגם בליגה הזאת, ולמרות הניצחון המקרי השבוע על ולדיווסטוק, חימקי אינה תחרותית. היא עוסקת העונה בעיקר בניקוי שולחן: תקציבה עומד על 100 מיליון רובל בלבד - שהם כ-1.2 מיליון יורו. במועדון מספרים כי שבועיים לפני פתיחת העונה, הם הצליחו לכסות את כל חובות העבר. מאלצב, שלאורך רוב חייו אימן במחלקות נוער, ואף הדריך את שבד בתחילת הקריירה שלו, נשאר. הסגל נבנה ללא שחקנים זרים, תוך הישענות על צעירים מקומיים ושחקנים ותיקים שנותרו מחוסרי עבודה (בדומה לדרך העבודה של אולימפיאקוס בשנותיה בליגה השנייה ביוון).

למעשה, לתוצאותיה של חימקי בסופרליג אין משמעות, והיא טרודה יותר בתוכניות ובמחשבות כדי לנסות ולהתחיל בעונה הבאה את המסע בחזרה לחלונות הגבוהים. אם תצליח להעמיד תקציב ראוי ולעמוד בקריטריונים המתבקשים, היא תוכל לקבל כרטיס ל-VTB. וזוהי, בעצם, מטרתה האמיתית - לגייס את המשקיעים כדי לנצח במשחק החשוב מכל, במשרדי הנהלת הליגה, בקיץ. מעבר למסמכים ולהתחייבויות, היא תצטרך לשכנע ביציבות שכל כך חסרה לה ושהביאה לנפילתה.

ניסיון העבר מלמד שלאימפריות שקרסו, קטנות כגדולות, נדרש זמן רב כדי להשתקם ולחזור לעצמן. חימקי מקווה לרבע את המעגל, וחולמת על חזרה ליורוקאפ או אפילו ליורוליג במהלך השנים הקרובות. אם היא תשכיל להזדרז ולקצר תהליכים, אולי היא תספיק לפגוש את שבד כיריב לפני שיפרוש.