פיני גרשון, יליד 11.11, בן 70 היום (חמישי). 11 שנים חלפו מאז עמד בפעם האחרונה על הקווים כמאמן ראשי, אבל רשימת התארים שלו עדיין מעמידה אותו כאחד הגדולים והמעוטרים בתולדות הכדורסל הישראלי. הוא זכה בשלושה גביעי אירופה, הגיע לחמישה פיינל פורים, והניף שמונה צלחות אליפות ושמונה גביעי המדינה.
הקבוצות שלו שיחקו באופן הכי יצירתי, אטרקטיבי ושמח - ופשוט הפכו את הצפייה בהן לחגיגה. אלא שגרשון, לטוב וגם לרע, לא היה רק מאמן; במקביל להצלחותיו על הפרקט, תמיד פלירטט עם המצלמות, התגרה באוהדים, עקץ יריבים והפך לאחת הדמויות המרתקות, המשעשעות והשנויות במחלוקת בציבוריות הישראלית. לכבוד יום הולדתו, חזרנו לשבעה סיפורים גדולים מהחיים שסיפר לנו לאורך השנים.
האזרחות המפוקפקת של בראד ליף
"חוק ההתיישנות כבר חל על הסיפור הזה, אז הגיע הזמן לחשוף אותו", אמר לי גרשון ב-2013, בכתבה ב"ישראל היום" שאיחדה את גיבורי האליפות ההיסטורית של הפועל גליל עליון. "בראד ליף בא לארץ עם תעודה מאיזשהו רב שמאשר שהוא התגייר, וככה קיבל אזרחות ישראלית. על הטופס בכלל היה כתוב 'גברת בראד ליף'. איזה חבר יהודי שלו התחתן, אשתו התגיירה, והיה מי שדאג 'לתקן' את מה שכתוב שם. יש דברים שאפשר לעשות רק בבניין המועצה בקריית שמונה".
ליף עצמו, מגדולי המתאזרחים בתולדות הליגה, סיפר בשנה שעברה לוואלה! ספורט: "לא היה לי מושג אז, ואין לי מושג עד היום איך קיבלתי את הדרכון הישראלי. הייתי ילד תמים מאינדיאנה, באתי ישר מהקולג', התאמנתי פעמיים ביום וכל מה שעניין אותי זה רק לשחק כדורסל. אפילו לא ידעתי מה זה זר ומה זה מתאזרח. פשוט עשיתי מה שאמרו לי, ועליתי למגרש. אחר כך, בשלב מתקדם בקריירה שלי, שיחקתי בנבחרת ישראל וזו הייתה אחת החוויות המיוחדות שחוויתי".
טי ג'יי ליף, בנו של בראד, שנולד בארץ, סיכם את הדברים בפשטות ב-2015: "שמעתי משהו על זה שהאזרחות של אבא הושגה בדרך לא הכי כשרה, אבל אני חושב שהחיבור הזה עשה טוב לכולם, לא?".
בוא נחתוך את אנתוני פארקר
לאורך השנים אימן גרשון לא מעט אגדות, וקיימת רשימה ארוכה של כוכבים שהגיעו לשיאם תחת הדרכתו. בדרך לשם, הם עברו גם משברים - והיה דפוס אחד שחזר על עצמו דווקא עם הגדולים מכולם: לפחות שלושה היו משוכנעים שהם עומדים להיחתך מהקבוצה, לפני שהתעשתו וסחפו אותה לזכייה בתארים.
הגדול והבולט מכולם היה אנתוני פארקר. "כשהחלטנו ללכת עליו, אני הייתי בדעת מיעוט", סיפר גרשון. "דיוויד בלאט, שמעון מזרחי ומוני פנאן רצו את מרקוס בראון, שהיה סקורר טוב יותר ובא כבר עם קבלות מצרפת ועם ניסיון באירופה. התעקשתי, והעניין סביבו היה באוויר כל הזמן. הוא לא הוכיח שהוא מעל לרמה, התחילו זמזומים, והאמת היא שגם אני כבר קצת היססתי. הייתי בלחץ שאם לא נזכה באליפות אירופה, יאשימו אותי על הסיפור הזה. הייתה ישיבה, חשבנו להחליף אותו, ואז שמעון אמר 'חבר'ה, הוא חדש, אנחנו לא חותכים. לוקח זמן להיכנס למכבי'.
"אני חושב שהוא היה קבוצתי מדי. אהבנו את זה שהוא היה ריבאונדר ושומר טוב, אבל אתה יודע איך זה במזרח התיכון - מסתכלים על טור הנקודות שלך. הסוכן שלו התחיל לטפטף לו שאם לא ישנה את ההתנהלות, זה לא ייגמר בטוב, ובאמת מאז הוא באמת השתנה. התחיל לחפש את הטבעת, להישאר אחרי אימונים כדי לזרוק לסל, להרים את האחוזים לשלוש. בסוף הקריירה כבר השתמשתי בו בכלל בתור רכז... זה רק מראה כמה כישרון היה לו".
בוא נחתוך את אנדרו קנדי
סיפור חמור עוד יותר התרחש בפתיחת עונת 1992/93 בגליל עליון, ועל הכוונת היה לא אחר מאנדרו קנדי. "להפועל גבת היה זר חדש בשם בילי מרטין, שהגיע יומיים קודם לכן ואפילו לא הכיר את התרגילים", מסביר גרשון, "פתאום, במשחק אימון נגדנו, הוא קלע 32 נקודות (45, על פי גירסה אחרת). הבנתי מיד מה קרה ואמרתי לעמית גל: 'תודיע לאנדרו שמחר נפגשים בצריף של המנפטה בקיבוץ, והוא הולך הביתה'.
"למחרת הודעתי לקנדי 'מכרת אותי. אני באתי לקחת אליפות, ועם אחד כמוך אני לא יכול לצאת למלחמה'. אנדרו היה גבר שבגברים, אחד השחקנים הגדולים שאימנתי. הוא ענה לי 'בילי הוא חבר ילדות שלי, הייתי חייב לסדר לו ג'וב. אני מצטער, תבין אותי. אני מבטיח לתת הכול עד סוף העונה'". קנדי אכן נשאר, ואפילו קלע 21.4 נקודות למשחק, יותר מכל שחקן אחר בגליל בעונת הדובדבנים.
בוא נחתוך גם את אריאל מקדונלד
"כן, גם אריאל מקדונלד היה מועמד לעוף. הוא השתכר באיזה לילה במועדון, בשלוש לפנות בוקר הוא עוד היה שם, וזה נודע לי במקרה. למחרת בבוקר, באימון, הוא ניסה לתפוס מרחק של 25 מטר ממני. הוא לא ידע שכבר היה לי ניסיון בדברים האלה עם ליף בגליל. הזמנו אותו לפגישה איתי ועם מוני, והנחנו על השולחן שובר של כרטיס טיסה, שהיה מזויף כמובן. אריאל הבין שהוא הולך הביתה, והוא היה בבעיה לא קטנה. מהרגע שכביכול ויתרנו לו ונתנו לו להישאר, הוא התהפך".
- שרונאס יאסיקביצ'יוס או אריאל מקדונלד?
"דיוויד ואני ראינו את אריאל בפיינל פור ב-1997 ברומא, כשהוא שיחק בלובליאנה. זה היה בימים שעוד הלכנו ללמוד כדורסל. שאראס היה ווינר הרבה יותר גדול ממקדונלד. יש שחקנים שגם אם לא תיתן להם את הכדור, הם ייקחו אותו וישימו אותו בסל.
"האחרים? יש מי שיקרא להם קבוצתיים ויש מי שיגיד שהם בורחים מהכדור. שאראס מעולם לא נתן לאף אחד אחר את ההזדמנות לנצח או להפסיד, ומקדונלד היה הרבה יותר קבוצתי. אם היית אומר לו 'תן את הכדור לנייט האפמן 60 פעם במשחק, ואל תזרוק בעצמך', הוא היה עושה את זה. אריאל שמר הרבה יותר טוב משאראס, לא שזו חוכמה גדולה, והוא שיחק בשביל להניע את הקבוצה".
- את מי מביניהם היה קל יותר לאמן?
"תלוי כמה אתה רגיש לאלכוהול. בוא נגיד, שליד שניהם אי אפשר היה לעשן, כי היית עלול לעלות באש. ידעתי ששאראס פרובלמטי עוד כשאימנתי את נבחרת העתודה ושיחקנו נגד ליטא. כשהמאמן היה מוציא אותו, הוא היה דורך לו על הרגל. אבל בשכונה, אם עושים כוחות, אני קודם כל לוקח את שאראס".
קיבוצניקים בני מאמינים
כשגרשון חזר לגליל עליון, בקיץ 1992, הוא הציב מטרה שנתפסה אז כהזויה: לזכות באליפות המדינה, אחרי 23 שנות שלטון רצופות של מכבי תל אביב. העיתונאים, האוהדים, הקולגות וגם השחקנים בקבוצתו הסתכלו עליו כעל משוגע. "אני לא אשכח את זה", סיפר לימים הפורוורד ניר מטלון. "אסיפה קבוצתית ראשונה, אנחנו יושבים על הספסל בכפר בלום ופיני מולנו, רוכן על הבטון ואומר שאנחנו פה כדי לקחת אליפות. הסתכלנו עליו כמו על משוגע. בראד נתן מרפק לסטיב מאלוביק המנוח, ושניהם התחילו לגחך. אחר כך בראד אמר לנו 'הי איז פאקינג קרייזי'".
מנהל הגליל בימים ההם, עמית גל: "פיני לקח את ההנהלה לפגישה בגלובוס גרופ, שהפכו למאמצים שלנו. עד אז היינו רגילים לפרסם אבוקדו ובריכות דגים וחיתולים, ופתאום הוא מושיב אותנו מול יורם גלובוס ומסביר לו שאנחנו הולכים לקרוע את מכבי. ישבנו שם בפה פעור".
גרשון: "הם בנו על זה שהג'ורה שלי תביא להם כסף. אני בכלל הייתי על תנאי. ניסו לחסוך עליי. המאמן שהיה לפניי, מולי קצורין, קיבל 75 אלף דולר לעונה. לי הסכימו לתת מקסימום 57 אלף. אמרתי להם 'אין בעיה, אבל אם אני מביא אליפות, אתם מחזירים לי את ה-18 אלף החסרים ומכפילים אותם'. גלובוס הבטיח לי שאם נזכה באליפות, הוא יסדר לי תפקיד בסרט לצד סילבסטר סטאלון. אני מזכיר לו את זה בכל פעם שאנחנו נפגשים, אבל לקיים את ההבטחה הוא לא קיים. אני עדיין מחכה".
ההיעלמות המסתורית לפני משחק האליפות
11 שנים לאחר שגרשון הכיר את ליף, כלומר - את הגברת בראד ליף, עמדו השניים בפני רגע השיא שלהם: הם כבר הדיחו את מכבי תל אביב, כפי שהמאמן הבטיח, בחצי גמר הפלייאוף, וצעדו ביתרון 1:2 על הפועל תל אביב בסדרת הגמר; עוד ניצחון ביתי אחד, וההיסטוריה תושלם. רק שאז העניינים החלו להשתבש.
"בגלל בראד כמעט הפסדנו את האליפות", נזכר גרשון בפגישת המחזור. "קבענו אימון לשש בערב, ושעתיים לפני כן אני מקבל טלפון מעמית 'תקשיב, בראד מאחר לאימון. יש אוטו בשדה התעופה במחניים שמחכה לו. תדחה את האימון בשעה'". אלא שליף לא הופיע. "תפסתי את עמית בצד, אמרתי לו 'תגיד, יכול להיות שאתה מחפה על מישהו?'. הוא ניסה להתחמק ולא ענה, עד שלא הייתה לו ברירה והוא הודה: 'נשבע לך, אני לא מוצא את הבן אדם, מאז המשחק השלישי אנחנו לא יודעים איפה הוא'".
מטלון התערב בסיפור והעיר בצחוק: "למה לא שאלתם? יצאתי איתו אחרי המשחק, אתם יודעים כמה שתינו?".
רק למחרת, ביום שלפני משחק מספר 4, הופיע ליף בשערי האולם בכפר בלום. גרשון: "אני נכנס לפרקט ורואה אותו עומד וזורק. הוא כבר הזיע כולו. ברגע שהוא קלט אותי, הוא התחיל לברוח באמוק. אז יצאתי מהאולם ונכנסתי מהשער השני. הוא ניסה לרוץ לחדר ההלבשה, אבל עשיתי הטעיה, כמו שחקן גדול, ותפסתי אותו באמצע המגרש".
- מה עשית לו?
"שאלתי אותו 'איפה היית לעזאזל?' ואני מריח את כל האלכוהול עליו. בראד ענה לי 'פיני, פישלתי, שתיתי, אני מצטער'. אמרתי לו 'תקשיב לי טוב. אני יודע בדיוק איפה היית, ובפעם הבאה תיקח את המאמן שלך איתך, יא כלב'. בראד לא הבין מאיפה נחת עליו כל הטוב הזה. הוא אמר 'אני אוהב אותך, ואני הולך לרוץ עכשיו שעה במגרש הכדורגל'. עכשיו, אני מזכיר, בראד זה אחד שלא הצליח לגמור שני ספרינטים".
ואיך ליף שיחק למחרת? כמעט מיותר לשאול. הקפטן היה השחקן הטוב במגרש וקלע 23 נקודות. גליל עליון ניצחה 85:89 והניפה את הצלחת הראשונה בתולדות הכדורסל הישראלי. גרשון התפנה לאכול את הדובדבן מול המצלמות, אחרי שגמר ללקק את הקצפת שנמרחה על פניו. "לא הפסקנו לשתות כל הלילה", נזכר המאמן, "ושתבין, אני עד שהגעתי לגליל לא שתיתי יותר מקולה".
אל תפספס
הפרישה בשיא עלתה מיליון דולר
"אחרי הזכייה עם מכבי תל אביב בסופרוליג ב-2001, היו לי רומנים עם קבוצות מספרד ומסרביה, אבל בעיקר עם היווניות. ברגע שניצחתי בגמר את ז'ליקו אוברדוביץ', אין אחד ביוון שלא הכיר אותי. חמש שנים אחר כך, כשבאתי לאולימפיאקוס, שאלתי אותם למה הם רצו אותי והם ענו 'כי אתה היחיד שיכול לנצח אותו'. הם גם חששו שמתישהו אלך לפנאתינייקוס".
- ובכל זאת, פרשת בסיומה של אותה עונה, וחזרת לאמן את מכבי כעבור שנתיים.
"אומרים עליי שאני גאון, אבל האמת היא שאני טמבל לא קטן. אמרתי שאם אקח אליפות אירופה, אפרוש, וכמו מטומטם עמדתי במילה. שמעון אמר לי: 'לא מעניין אותי כלום, אתה נשאר לאמן'. אחרי 30 שנות אימון, הספיק לי. חשבתי שאפתח קריירה של איש עסקים, שאשקיע בנדל"ן ובחארטות, אבל בסוף אתה צריך לעשות את הדבר שאתה הכי טוב בו. הפסדתי מיליון דולר על ההחלטה הזאת".