היום לפני 20 שנים זה קרה. מכבי תל אביב, עם גב של 8,000 אוהדים ישראלים באולם ברסי וברחובות פריז, ניצחה את פנאתינייקוס 67:81 וזכתה בסופרוליג. נדב הנפלד הניף את גביע אירופה המיתולוגי, נייט האפמן הוכתר לשחקן העונה ואריאל מקדונלד נבחר ל-MVP של הפיינל פור. פיני גרשון הפך לאלוף בזירה הבינלאומית, ודיוויד בלאט זעק במיקרופונים "אנחנו עם חי!". בארץ, עשרות אלפים יצאו לחגוג בכיכר רבין.
20 שנים היו גם פרק הזמן שנאלצו הצהובים להמתין עד לזכייה הזאת, מאז 1981. רק שתי קבוצות בהיסטוריה של הכדורסל האירופי חיכו כל כך הרבה זמן בין הנפה אחת למשנתה. עונה קודם לכן, בסלוניקי, מכבי חזרה לפיינל פור וכמעט הפכה לסינדרלה, אבל הפסידה בגמר; הפעם, כשקבוצות היורוליג התפצלו מפיב"א, לא הייתה לה כוונה לעצור. היא הפסידה רק בשלושה מ-24 משחקים, שמרה על מאזן ביתי מושלם של 0:11 וסיימה את העונה ב-11 ניצחונות רצופים. בחצי הגמר גברה על צסק"א מוסקבה 80:86, ובגמר נקמה בפאו. זה היה ההפסד היחיד של ז'ליקו אוברדוביץ' במעמד הזה עד 2016.
גם עכשיו, כשגיבורי השושלת ההיא מזמן אינם משחקים, וכל אחד פנה לדרכו, הקבוצה של 2001 מסוגלת להעניק אסקפיזם לתושבי ישראל. בצל הימים המתוחים והסוערים במדינה, הושבנו את שני המוחות שמאחורי ההצלחה - גרשון ובלאט - לריאיון בלעדי על ימי התהילה הגדולים ועל הסיפורים שמאחוריהם. וכאלה, מתברר, היו לא מעט.
"כשנכנסתי לאולם ברסי, רעדתי מהתרגשות. הכול היה צהוב. זה היה משהו מדהים", נזכר גרשון. "ובכלל, לנצח אז את פאו של ז'ליקו, זה היה כמו להמיט נוקאאוט על קסיוס קליי. זה דבר שלא היו מצליחים לעשות. חזרנו לארץ עם הגביע, וזה היה מופע רוק בלתי רגיל. נסענו עם האוטובוס בין שיירות של אנשים בדרך לכיכר, וכשעלינו לבמה, וראיתי מיליוני אנשים למטה, שכולם באו בשבילנו, והצלחנו לשמח אותם, זה היה משהו מדהים. עד היום, כשאני רואה חגיגות דומות בעולם, זה עושה לי פלאשבק ללילות האלה במכבי".
"צעקתי 'אנחנו עם חי!' וככה הרגשתי. במיוחד כעולה, שלא גדל בישראל, זה עשה לי משהו", מספר בלאט. "ההישג הזה נתן לי חלק להרגיש מהחוט של ההיסטוריה הספורטיבית במדינה, והייתי מאושר. גם כשזכינו ב-2004 ואחר כך ב-2014, הרגשתי שאנחנו מייצגים יותר מאשר את מכבי".
בקיץ 1999 החלו השניים לעבוד יחד ביד אליהו; גרשון הגיע במהלך העונה שלפני במקומו של יורם חרוש, וצירף בסיומה את העוזר שהגיע מהפועל גליל עליון. אחרי תשע עונות מחוץ לפיינל פור, הם בנו קבוצה חדשה מהיסוד, שהתבררה, כפי שבלאט מגדיר זאת, בתור ה"בד בויז" של אירופה. מקדונלד, האפמן, נדב הנפלד, דריק שארפ, גור שלף ומארק בריסקר היו הבסיס שלה; אחרי ההפסד בגמר ב-2000, טל בורשטיין החליף את דורון שפר הפורש, ראדיסב צ'ורצ'יץ' חזר במקומו של טיטי פופה, והצהובים שינו קונספציה עם הבאתו של אנתוני פארקר על חשבון דאלאס קומג'יס.
עם הקמת היורוליג, קבוצות רבות - ובראשן הספרדיות והאיטלקיות - עזבו את פיב"א. בסופרוליג פגשה מכבי יריבות כמו לוליו השבדית, אוסטנד הבלגית ובאייר לברקוזן הגרמנית, אבל שלוש מארבע משתתפות הפיינל פור בסלוניקי הופיעו גם בפיינל פור בפריז. וירטוס בולוניה זכתה בתואר המקביל אחרי ניצחון בסדרה על באסקוניה, ועד היום יש מי שמקנטר את הצהובים וקורא להם "אלופים עם כוכבית", אבל האמת היא שהיריבה ההיסטורית של השושלת ההיא לבשה גם היא צהוב; קוראים לה מכבי תל אביב מודל 2004.
אחרי הזכייה, בלאט החליף את גרשון על הקווים, ובעונת הבכורה שלו כמאמן ביורוליג הגיע לפיינל פור; זו הייתה שירת הברבור של מקדונלד, הנפלד והאפמן, ואחר כך התברר שחדר ההלבשה החל להתפורר בגלל סכסוכים בין השחקנים לבין עצמם. השושלת התפרקה, ושנה מאוחר יותר כבר נבנתה שושלת חדשה, שוב עם פיני ודיוויד, שזכתה בשני גביעים והגיעה לגמר נוסף, ונחשבת עד היום לגדולה בכל הזמנים - לפחות במועדון הצהוב. האם הסמיכות בין שתי הקבוצות הללו - זו של מקדונלד וזו של שרונאס יאסיקביצ'יוס, זו של האפמן וזו של ניקולה וויצ'יץ', זו של הנפלד וזו של מייסיאו באסטון - עושה עוול לקבוצה של 2001? האם בדיעבד היא לא מקבלת את הכבוד הראוי לה בזיכרון הקולקטיבי?
"הזכייה בסופרוליג הייתה הישג יוצא דופן, ואני לא רוצה להקטין את הכוח, היכולת והייחודיות של הקבוצה הראשונה, אבל העובדה שזה קרה בלי הספרדיות והאיטלקיות היא משמעותית", מודה בלאט בפרספקטיבה של 20 שנים. "תאר לך שמישהו היה ממציא משחק וידאו בין שתי הקבוצות האלה. הייתי מוכן לשלם על זה הרבה כסף. זה היה יכול להיות קרב אדיר בין שתי קבוצות מיוחדות כל כך".
גרשון: "2001 או 2004? זה כמו שתשאל אותי איזו ילדה שלי אני אוהב יותר. אני לא מסוגל בכלל לענות על זה. שתי הקבוצות היו חכמות, אבל שונות מאוד זו מזו. אני יכול לומר בפירוש שהקבוצה שזכתה בסופרוליג לא הייתה הקבוצה עם השחקנים הכי טובים באירופה. אולי חוץ מהאפמן. לאחרות היו שחקנים טובים יותר, ולנו הייתה קבוצה טובה יותר. אם לא היינו רוקי'ז בסלוניקי, יכול להיות שהיינו זוכים בגביע כבר שנה קודם לכן. מעט מאוד קבוצות באות ולוקחות כבר בפעם הראשונה.
"אני הייתי חוצפן", ממשיך גרשון. "מיד כשהסתיים הגמר בסלוניקי, עשיתי הצגה שלמה, ודיברתי על הבמה על כך שהשופטים תפרו אותנו וקיפחו אותו, עם הרמזים על רומאס ברזאוסקאס והמרצדס שכביכול חיכתה לו מפנאתינייקוס. מעבר לעובדה שאני באמת חושב שאלמלא השופטים היינו זוכים, ברגע הזה התחלתי לחשוב איך נבוא לפיינל פור הבא ונקבל יותר קרדיט. זו הייתה ההופעה הראשונה שלנו באירוע, ובמחצית השנייה הם שידרו לנו 'מה נראה לכם, שתבואו לכאן ותיקחו גביע?'".
- ואז הבאתם את פארקר, אבל כמעט חתכתם אותו במהלך העונה הראשונה.
גרשון: "כשהחלטנו ללכת עליו, אני הייתי בדעת מיעוט. דיוויד, שמעון מזרחי ומוני פנאן רצו את מרקוס בראון, שהיה סקורר טוב יותר ובא כבר עם קבלות מצרפת ועם ניסיון באירופה. התעקשתי, והעניין סביבו היה באוויר כל הזמן. הוא לא הוכיח שהוא מעל לרמה, התחילו זמזומים, והאמת היא שגם אני כבר קצת היססתי. הייתי בלחץ שאם לא נזכה באליפות אירופה, יאשימו אותי על הסיפור הזה. הייתה ישיבה, חשבנו להחליף אותו, ואז שמעון אמר 'חבר'ה, הוא חדש, אנחנו לא חותכים. לוקח זמן להיכנס למכבי'.
"אני חושב שהוא היה קבוצתי מדי. אהבנו את זה שהוא היה ריבאונדר ושומר טוב, אבל אתה יודע איך זה במזרח התיכון - מסתכלים על טור הנקודות שלך. הסוכן שלו התחיל לטפטף לו שאם לא ישנה את ההתנהלות, זה לא ייגמר בטוב, ובאמת מאז הוא באמת השתנה. התחיל לחפש את הטבעת, להישאר אחרי אימונים כדי לזרוק לסל, להרים את האחוזים לשלוש. בסוף הקריירה כבר השתמשתי בו בכלל בתור רכז... זה רק מראה כמה כישרון היה לו".
בלאט: "השחקן שהייתי לוקח איתי לאורך כל הקריירה זה פארקר. אין בכלל שאלה. כאדם וכשחקן, הוא היה הזר הכי טוב באירופה, אולי אי פעם. והיו הרבה גדולים".
גרשון: "פארקר זה בן אדם שהייתי מחתן אותו עם הבת שלי. לא יוצא, לא מתהולל, אפילו לא מסתכל. האישיות המושלמת. בקבוצה שרוצה תואר, אתה צריך את פארקר. שאראס הוא היחיד שיכול לעמוד מולו. למרות שהוא לא שמר, והייתי צריך להחביא אותו בהגנה, ולמרות מינוסים אחרים שהיו לו, הוא עדיין היה ווינר בלתי רגיל. אם שאראס לא קולע 37 נקודות בערב של נס ז'לגיריס, אנחנו מפסידים 20 הפרש ואין בכלל שלשה של דריק. יכול להיות שלקריטריונים ששחקנים ב-NBA היו צריכים בכדורסל של אז, פארקר מתאים יותר. לאירופה, שאראס הוא מהענקים שהיו".
בלאט: "ההשוואה בין הקבוצות היא מעניינת, ויש לה הרבה נדבכים, אבל אני חושב שאולי ההבדל המהותי ביותר הוא אנתוני. בשושלת השנייה הוא היה יותר מבוגר ובשל, והמנהיגות שלו באה הרבה יותר לידי ביטוי".
תקציר גמר הסופרוליג, 13.5.2001: מכבי ת"א - פאו 67:81
- אז בואו נתחיל לגעת במצ'אפים בין שתי השושלות. מקדונלד או שאראס?
גרשון: "גם מקדונלד, אגב, היה מועמד לעוף. הוא השתכר באיזה לילה במועדון, בשלוש לפנות בוקר הוא עוד היה שם, וזה נודע לי במקרה. למחרת בבוקר, באימון, הוא ניסה לתפוס מרחק של 25 מטר ממני. הוא לא ידע שכבר היה לי ניסיון בדברים האלה עם בראד ליף בגליל. הזמנו אותו לפגישה איתי ועם מוני, והנחנו על השולחן שובר של כרטיס טיסה, שהיה מזויף כמובן. אריאל הבין שהוא הולך הביתה, והוא היה בבעיה לא קטנה. מהרגע שכביכול ויתרנו לו ונתנו לו להישאר, הוא התהפך".
בלאט: "אריאל היה המנהיג, זה שחיבר בין כולם, וגם על המגרש תמיד היה שם בשבילנו. שניהם היו מנהיגים גדולים, שניהם חשבו בראש ובראשונה איך להפוך את החברים מסביבם לטובים יותר. שאראס עלה על אריאל ביכולת הקליעה, ואריאל היה שומר טוב יותר ממנו. שניהם היו סופר תחרותיים. וכאן אפשר לראות גם את ההבדל בין הקבוצות - זו של שאראס הייתה יותר התקפית, יצירתית ורב גונית, והאחרת הייתה יותר קשוחה, הגנתית בחשיבה שלה, פייטרית במלוא מובן המילה".
גרשון: "דיוויד ואני ראינו את אריאל בפיינל פור ב-1997 ברומא, כשהוא שיחק בלובליאנה. זה היה בימים שעוד הלכנו ללמוד כדורסל. שאראס היה ווינר הרבה יותר גדול ממקדונלד. יש שחקנים שגם אם לא תיתן להם את הכדור, הם ייקחו אותו וישימו אותו בסל. האחרים? יש מי שיקרא להם קבוצתיים ויש מי שיגיד שהם בורחים מהכדור. שאראס מעולם לא נתן לאף אחד אחר את ההזדמנות לנצח או להפסיד, ומקדונלד היה הרבה יותר קבוצתי. אם היית אומר לו 'תן את הכדור להאפמן 60 פעם במשחק, ואל תזרוק בעצמך', הוא היה עושה את זה. אריאל שמר הרבה יותר טוב משאראס, לא שזו חוכמה גדולה, והוא שיחק בשביל להניע את הקבוצה".
- את מי מביניהם היה קל יותר לאמן?
גרשון: "תלוי כמה אתה רגיש לאלכוהול. בוא נגיד, שליד שניהם אי אפשר היה לעשן, כי היית עלול לעלות באש. ידעתי ששאראס פרובלמטי עוד כשאימנתי את נבחרת העתודה ושיחקנו נגד ליטא. כשהמאמן היה מוציא אותו, הוא היה דורך לו על הרגל. אבל בשכונה, אם עושים כוחות, אני קודם כל לוקח את שאראס".
- מצ'אפ לא פחות חשוב ומרתק הוא זה שבין האפמן המנוח לוויצ'יץ'.
גרשון: "כאן, אם אנחנו נשארים בכוחות בשכונה, אני לוקח את האפמן. סחורה כמוהו לא הייתה אז בשוק, אין היום ואני לא יודע אם אי פעם תהיה. הייתה לו נשמה של גארד בגוף של סנטר. יכול היה למסור מאחורי הגב, להעביר את הכדור בין הרגליים, לקלוע 19 מ-19 מהעונשין כמו שעשה במשחק הגורלי בבולוניה. הוא עשה דברים מדהימים. לא היה אכפת לו אם הוא משחק נגד אשדוד בליגה או פנאתינייקוס בגמר גביע אירופה. זה בכלל לא עניין אותו. הוא היה הרבה יותר מוכשר, אבל ניקולה עשה את השחקנים סביבו טובים יותר".
בלאט: "נייט וניקולה הם שני הסנטרים הכי טובים במאה ה-21 באירופה. אני מביט לאחור, על כל השנים שעברו מאז, ולא יכול לחשוב על מישהו שמתקרב אליהם. היו סנטרים גדולים, אבל אף אחד לא היה מגוון כמוהם. נייט היה יותר מוכשר, אתלטי ונייד, אבל ניקולה היה יותר יציב, חכם בצורה שאני לא הכרתי. לניקולה היה יותר קל לשחק עם אחרים סביבו. נייט רצה להיות במרכז תשומת הלב, ובצדק, כי הוא היה עד כדי כך טוב. אבל חשוב להגיד עוד דבר: ניקולה עשה את הדברים לאורך זמן ממושך יותר מנייט".
- בין הנפלד לבאסטון אפשר להשוות? שניהם שיחקו לכאורה באותה עמדה, אבל הביאו סגנון שונה לחלוטין.
גרשון: "תקשיב, אם באסטון לא משחק ליד ניקולה, הוא שחקן של 6-4 נקודות במשחק. חצי מהחוזים שהוא עשה אחרי מכבי, הוא חייב לניקולה. הוא פשוט היה משאיר אותו לנגיחה מול הסל. זה כל הסיפור. ליד סנטר אחר, הוא לא היה אותו שחקן. ניקולה היה מעמיד אותו, ומסביר לו איפה לחכות לכדורים באוויר. זה פשוט התחבר בצורה אדירה. לא הייתי מעורב בהבאה של מייסיאו. לא ידעתי עליו, לא הכרתי אותו, ואני לא רוצה להגיד שבכלל לא שמעתי עליו. אבל דיוויד ומוני באו ואמרו לי 'פיני, סמוך עלינו'. אז סמכתי. בקבוצה מצליחה צריך פועלים שחורים".
בלאט: "נדב היה כל כך משמעותי בדרכו, בלי שורה סטטיסטית מיוחדת, ובלי אטרקטיביות יוצאת דופן, ואסור להפחית בערכו. הוא היה ווינר מיוחד, שידע מה מקומו ותפקידו. גם מייסיאו היה כזה, אבל בסגנון אחר לגמרי. היכולת שלהם להקריב את מה שצריך ולעשות את האחרים טובים יותר הייתה מדהימה. נדב היה מוסר נהדר, ומייסיאו היה מסיים נהדר. שניהם היו שומרים גדולים שהשפיעו על הקבוצה כולה".
גרשון: "ואחרי כל זה, כשאנחנו חוזרים לכוחות, אני לא מכיר מאמן שעבד עם נדב והיה מוותר עליו. בימים ההם לא היה שחקן בגובה 2.00 מ' ביום טוב, שיכול לשחק בכל עמדה. ברמאות שאני שמרתי בהגנה, רק נדב יכול היה לסדר לי את העניינים. שמרנו מצ'אפ זון מצחיק, והוא היה המפתח. הוא כיסה על ארבעה שחקנים אחרים שהיינו צריכים להחביא. הוא לא היה גבוה או אתלטי, והוא לא קלע לסל משני מטר, אבל הוא היה גם איש המפתח בהתקפה שלנו נגד אזורית. היה לו ראש של מחשב.
"כשהגעתי למכבי, ונדב כבר היה בן 31, רציתי להפוך אותו לשחקן השישי הכי טוב, כמו מוטי דניאל לפניו. במשחק אחד הוא היה טוב, ושנינו עמדנו בסיום בעמדת הריאיונות. הוא אמר שקשה לו לעלות מהספסל, ובאותו רגע אמרתי לו 'אתה יותר לא יוצא מהחמישייה, עד סוף הקריירה'".
- וחוץ משניכם, ארבעה שחקנים היו שותפים לשתי השושלות: פארקר, בורשטיין, שלף ושארפ.
בלאט: "זאת בדיוק הנקודה. אם לא היה את הבסיס הזה, אני לא יודע אם השושלת של 2004 בכלל הייתה קמה. העובדה ששלושה נשארו, ופארקר חזר, הייתה מאוד מהותית. היו להם השפעה וחשיבות גדולות. זה מוכיח כמה המשכיות היא דבר חשוב, למרות שהיה שוני גדול באופי המשחק של שתי הקבוצות".
גרשון: "טל היה בכל האליפויות, גארד גבוה שיכול לשמור על כל דבר, וגור היה אחד השחקנים החכמים שאימנתי. דריק, שהגיע למכבי כסקורר של 40 נקודות, הקריב את היכולת ההתקפית שלו בשביל הקבוצה. אבל חוץ מהם, היה לנו ספסל אדיר. בריסקר, בורקו ראדוביץ', צ'ורה שהיה בית ספר לסנטרים, אחד הטובים באירופה. אם מישהו לא היה שומר עליו כמו שצריך באימון, הוא היה מעיף אותו עם המרפק וזורק אותו חמישה מטר קדימה. הוא היה מבקש שיפרקו אותו, אף פעם לא התלונן, עבד בלי הפסקה בחדר כוח. גבר".
בלאט: "ההמשכיות והעקביות לא היו רק על המגרש, אלא גם בינינו, המאמנים. הייתה לנו תשוקה לעשות דברים חדשים בדרך אחרת. פיני זיהה את ההבדל בין הקבוצות, עשה את ההתאמות והשתמש בשחקנים בצורה הכי טובה שיש".
- פיני, מה הזכייה בגביע עשתה לקריירה שלך?
"היו לי אחר כך רומנים עם קבוצות מספרד ומסרביה, אבל בעיקר עם היווניות. מהרגע שניצחתי את ז'ליקו, אין אחד ביוון שלא הכיר אותי. חמש שנים אחר כך, כשבאתי לאולימפיאקוס, שאלתי אותם למה הם רצו אותי והם ענו 'כי אתה היחיד שיכול לנצח אותו'. הם גם חששו שמתישהו אלך לפנאתינייקוס".
- ובכל זאת, פרשת בסיומה של אותה עונה, וחזרת כעבור שנתיים.
"אומרים עליי שאני גאון, אבל האמת היא שאני טמבל לא קטן. אמרתי שאם אקח אליפות אירופה, אפרוש, וכמו מטומטם עמדתי במילה. שמעון אמר לי: לא מעניין אותי כלום, אתה נשאר לאמן'. אחרי 30 שנות אימון, הספיק לי. חשבתי שאפתח קריירה של איש עסקים, שאשקיע בנדל"ן ובחארטות, אבל בסוף אתה צריך לעשות את הדבר שאתה הכי טוב בו. הפסדתי מיליון דולר על ההחלטה הזאת".