בסרטון: גל מקל מתאמן תחת שגרת הקורונה במלאגה
בראד ליף בן 60 היום. אחד מגדולי הכדורסלנים שידעה ליגת העל, ומבכירי המתאזרחים שהופיעו בישראל מאז ומעולם, חוגג יומולדת עגול. כלומר, בערך חוגג. "עם המגיפה שמשתוללת ועם כל מה שקורה, לא נחגוג יותר מדי", מודה כוכב העבר בריאיון לוואלה! ספורט מביתו בסן דייגו. "אשתי קארן ואני נטוס מחר לבנים שלנו שנמצאים בסנט פיט ביץ' בפלורידה, ונהיה כולנו יחד בפעם הראשונה אחרי יותר משלושה חודשים".
השיחה עם ליף הייתה מהוססת משהו בתחילתה. ברחבי הרשת מיוחסים לו כמה תאריכי לידה שונים. ב-17 במאי וב-5 ביולי, ב-1960 וב-1961. הוא מכיר את הדיסאינפורמציה וצוחק. "אין טעם להתכחש לזה, אני בן 60 היום. נולדתי ב-17 במאי 1960". כבר 20 שנים, מאז עזב את הארץ, הוא קבלן בנייה המשמש במקביל מאמן כדורסל בתיכון פותהילס כריסטיאן, אבל חלק ממנו נשאר עדיין על הפרקט באולם בכפר בלום.
"בהתחלה אפילו לא ידעתי לאן אני מגיע", הוא מתרפק על הנוסטלגיה. "הייתי בטוח שאני עומד לשחק בתל אביב, אבל כשנחתּי בישראל ב-1982, הנסיעה משדה התעופה התארכה והתארכה, ולא נגמרה. הגענו לכפר גלעדי, ופשוט נשארנו בארץ במשך 18 שנים. אני מדבר על זה עכשיו, וזה נשמע כמו חלום. זו הייתה אחת התקופות הנפלאות בחיי".
ליף מדורג עד היום במקום שישי בקרב קלעי הליגה בכל הזמנים, ובמקום הראשון מבין השחקנים שלא נולדו בישראל. ב-336 הופעות הרשית 6,083 נקודות (18.1 למשחק), זכה באליפות היסטורית ובשני גביעי המדינה ב-13 עונות עם גליל עליון, בעוד שלוש אליפויות וגביע בשלוש עונות עם מכבי תל אביב, ושיחק גם 17 פעמים במדי נבחרת ישראל. "אני לא מבין איך עדיין לא הציבו פסל שלו בכניסה לאולם בכפר בלום", אמר עליו חברו לקבוצה, ניר מטלון.
אלא שליף, אף שהפך סמל לכל דבר, אינו קשור עוד לענף בארץ. ב-1999 הגיע להחלטה משותפת עם מכבי על כך שיפרוש ממשחק ויתמנה לעוזר המאמן בקבוצה; הוא שרד בתפקיד שנה אחת, תחילה תחת יום חרוש ואחר כך תחת פיני גרשון, והשניים זכו יחד בדאבל, אבל כוכב העבר התקשה להתאקלם בג'וב החדש ועזב.
"זו הייתה טעות לקחת את התפקיד הזה", הוא מודה. "אני חושב שלא הייתי בשל לאימון, ובטח שלא הייתי צריך להתחיל כך. כשאני מסתכל לאחור, הייתי צריך לעבור לקבוצה אחרת ולשחק עוד עונה או שתיים. היו לי שיחות עם מוני פנאן, והוא הציע לי לפרוש ולהצטרף לצוות המאמנים. אחר כך, כשעזבתי את ישראל, התנתקתי מהכדורסל למשך שנתיים".
- הפכת לסמל בגליל, ולאחד מחשובי הסמלים של המתאזרחים בארץ, אבל בסופו של דבר התנתקת מהמדינה.
"היה שלב מסוים, נראה לי בתחילת שנות ה-90, שקארן ואני היינו בטוחים שלעולם לא נעזוב את ישראל. הכרנו כבר את התרבות, האוהדים והאנשים בקהילה נתנו לנו להרגיש ישראלים לכל דבר, שניים מילדינו נולדו בארץ. האמת היא שהעזיבה תפסה אותי לא מוכן. הכל קרה כל כך מהר. סיימתי את העונה במכבי, הבנתי שאני לא במקום הנכון, ואז קיבלתי הצעת עבודה שמאוד קסמה לי בסן דייגו. האם זו הייתה החלטה נכונה? אני נמצא עדיין באותה עבודה כבר 20 שנה".
ליף הגיע לישראל כרוקי. הוא נולד וגדל באינדיאנה, ונבחר על ידי הפייסרס במקום ה-146 בדראפט 1982, כשנחת והצטרף לגליל עליון כרוקי בן 22. רוקי, אבל ישראלי. פיני גרשון היה אז המאמן, ובפגישת מחזור שקיימתי עמו ועם עוד כמה מגיבורי עונת הדובדבנים ב-1993, הפתיע וסיפר כיצד השידוך הזה נולד בחטא.
"חוק ההתיישנות כבר חל על הסיפור הזה, אז הגיע הזמן לחשוף אותו", אמר גרשון לפני שבע שנים. "בראד בא לארץ עם תעודה מאיזשהו רב שמאשר שהוא התגייר, וככה קיבל אזרחות ישראלית. על הטופס בכלל היה כתוב 'גברת בראד ליף'. איזה חבר יהודי שלו התחתן, אשתו התגיירה, והיה מי שדאג 'לתקן' את מה שכתוב שם. יש דברים שאפשר לעשות רק בבניין המועצה בקריית שמונה".
ליף, מצידו, מעדיף לשמור עדיין על עמימות. "לא היה לי מושג אז, ואין לי מושג עד היום איך קיבלתי את הדרכון הישראלי", הוא מספר. "הייתי ילד תמים מאינדיאנה, באתי ישר מהקולג', התאמנתי פעמיים ביום וכל מה שעניין אותי זה רק לשחק כדורסל. אפילו לא ידעתי מה זה זר ומה זה מתאזרח. פשוט עשיתי מה שאמרו לי, ועליתי למגרש. אחר כך, בשלב מתקדם בקריירה שלי, שיחקתי בנבחרת וזו הייתה אחת החוויות המיוחדות שחוויתי. צביקה שרף היה המאמן, נהניתי עם השחקנים שהיו שם, האווירה הייתה מיוחדת".
- מה אתה זוכר מהחיים המורכבים בגבול הצפון של הימים ההם?
"היו כמה לילות קשים ומפחידים. התעוררנו ברעידות מפיצוצים שהיו ממש קרובים אלינו, בגלל קטיושות שנפלו בשדות של הקיבוצים סביבנו. עמית גל היה נוהג לומר שהבומים הם פגזים של צה"ל, וידענו שהוא משקר, אבל אף פעם לא חשבנו לעזוב. כל כך התחברנו לתושבים וראינו כמה הם חזקים, שזה היה טבעי בשבילנו להישאר ולחיות יחד איתם".
כשאני שואל את ליף מה היו רגעי השיא שלו בישראל, הוא מחלק את תשובתו לשניים - חלק אחד צפוי וידוע מראש, והחלק השני מפתיע. "הזיכרונות הכי מתוקים שלי הם עונת 1992/93, שבה זכינו באליפות עם הגליל עליון, וגם ההזדמנות שקיבלתי במכבי תל אביב ב-1995".
- המעבר למכבי היה משמעותי עד כדי כך עבורך?
"כן, זו הייתה נקודה משמעותית בקריירה שלי. אני לא יודע למה זה קרה רק בגיל 35. כמו שאמרתי לך, אני רק שיחקתי כדורסל, ולא כל כך התעניינתי במה שקורה מחוץ למגרש".
- לפני כשבועיים ראיינתי את אנדרו קנדי, והוא התקשה להיזכר נגד מי שיחקתם בסדרת הגמר ב-1993. מחרתיים יחול יום השנה לאליפות ההיסטורית ההיא.
"אני יודע שכולם זוכרים את הסדרה נגד מכבי בחצי הגמר, אבל אצלי זה בדיוק ההפך. קודם כל, היריבה בגמר הייתה הפועל תל אביב. עד היום אני יכול לשחזר כל רגע מהסדרה הזאת. במשחק הראשון באוסישקין נפגעתי בפנים, פינו אותי לבית חולים, ובכל זאת ניצחנו. כשזה קרה, הבנו כבר שהאליפות שלנו. עלינו ל-0:2, הובסנו במשחק השלישי, ואז חזרנו הביתה ולקחנו את כל הקופה".
עוד בוואלה!
- מה הפך את הקבוצה ההיא של הגליל למיוחדת כל כך?
"שמע, כולם מדברים על עונת האליפות, ובצדק, אבל התחלנו לבנות את הקבוצה ההיא שנתיים קודם לכן, כשמולי קצורין אימן אותנו. פיני היה מאמן התקפה מבריק. היינו חבורה של שחקנים ותיקים. הוא הכיר אותנו וידע איך לנצל כל אחד. הוא יצר עבורי כל כך הרבה הזדמנויות, שבהן אקבל מצבים טובים שיבליטו את נקודות החוזקה שלי. הוא נתן לנו את הביטחון שאנחנו מסוגלים באמת לזכות באליפות הזאת".
- וכשהגעת למכבי תל אביב, היכן הבחנת בשוני המרכזי בין המועדונים?
"במכבי התייחסו לכדורסל ממש כאל ביזנס. אני לא אומר את זה כדבר רע. הכדורסל היה החיים של ההנהלה והאנשים מסביב, והם ציפו שתתנהל ותטפל בעצמך בהתאם. הכדורסל עצמו היה די דומה מבחינתי, ונהניתי מאוד לשחק שם".
- איך עמית גל הגיב כשאמרת לו שאתה עוזב את הגליל אחרי 13 שנים לטובת מכבי?
"אני לא זוכר את השיחה במדויק, אבל הוא כעס בהתחלה. זה לא נמשך לאורך זמן, כמובן. אני מאמין שבתוך תוכו, כבר אז הוא שמח בשבילי. יש דבר אחד שאני זוכר כאילו קרה אתמול: כשהגענו למשחק הראשון בכפר בלום, הייתי סופר עצבני, כמו שלא הייתי מאז גיל 16, והאוהדים והקבוצה קיבלו אותי בצורה כל כך נפלאה".
במסגרת אותה פגישת מחזור של הגליל ב-2013, שוחחתי בטלפון עם ליף והוא סיפר בגאווה כי "יש לי בן שהוא שחקן הרבה יותר טוב ממני". הוא דיבר אז על טי.ג'יי, שנולד בתל אביב 16 שנים קודם לכן; כעבור ימים ספורים פנה אליי אחד המאמנים באיגוד הכדורסל וביקש ליצור דרכי קשר עם בראד. שנתיים מאוחר יותר הופיע ליף ג'וניור במדי נבחרת הנוער של ישראל (16.1 נקודות ו-8.4 ריבאונדים למשחק באליפות אירופה דרג ב'), ובשלוש השנים האחרונות הוא שחקנה של אינדיאנה פייסרס ב-NBA.
"לטי.ג'יי יש חוזה מובטח לעונה הבאה באינדיאנה, אבל העונה האחרונה הייתה ממש קשה בשבילו", מודה בראד, שבנו עמד עד היום על ממוצע של 3.3 נקודות ב-8.6 דקות למשחק. "ב-NBA לא משחקים איתך משחקים: אם אתה לא משחק, אז ככה זה ולאף אחד לא אכפת. אם אתה בחוץ והקבוצה מנצחת בלעדיך, אתה די נדפק. רק בשבוע שעבר הוא חזר להתאמן אחרי חודשיים בגלל הקורונה".
- כמי שמחזיק באזרחות ישראלית, שמו הוזכר לא פעם בהקשרים של הנבחרת ושל מכבי תל אביב. אתה רואה אותו משחק בארץ בעתיד?
"יש לי תחושה שטי.ג'יי ימצא את עצמו בישראל. אני לא יודע איפה ומתי, ולא דיברנו עם אף אחד כי הוא ממוקד מאוד ב-NBA, אבל נראה לי שזה יקרה באיזשהו שלב".
- מה יותר קשה, להיות שחקן או להיות אבא של שחקן?
"מעולם לא התייחסתי לכדורסל כאל דבר קשה, בוודאי לא כשחקן, אבל אני מבין את השאלה שלך. כשאני צופה במשחק חשוב של הבן שלי, זה הרבה יותר מתיש ומותח מאשר כשאני עצמי שיחקתי".
- אתה זוכר שחקן וקבוצה מסוימים שנהנית או התקשית לשחק מולם?
"כשאתה משחק בגליל, אתה תמיד רוצה לנצח את מכבי, ועד שעזבתי אני זוכר שגם עשינו את זה כמעט בכל שנה. שחקנים שלא הצלחתי לעצור? בטוח היו כאלה כששיחקתי בגליל, אבל אני לא זוכר מישהו ספציפי. למכבי הגעתי בגיל 35 והופעתי בפעם הראשונה ביורוליג, כך שהייתי קצת מבוגר ולפעמים התקשיתי. היה את הסקורר השמאלי הרוסי מצסק"א מוסקבה, ההוא שקלע מכל מצב".
- איגור קודלין, שקלע את שלשת הניצחון נגדכם ביד אליהו ב-1996.
"כן, הוא! שנאתי לשמור עליו. ניסיתי להיצמד למכנסיים שלו ולעשות הכל כדי לעצור אותו, זה היה נורא. בעונה הראשונה שלי במכבי זכיתי לשמור על דומיניק ווילקינס. כמה מהחבר'ה שלנו יצאו בחמש עבירות, ומצאתי את עצמי מולו. גם זו הייתה חוויה לא פשוטה".
- אתה יכול להרכיב את חמישיית כל הזמנים מהשחקנים שהופיעו לצידך?
"דורון שפר חייב להיות שם. מי עוד? עודד קטש, אנדרו קנדי, סטיב מאלוביק, נדב הנפלד. כן, אלה החמישה שעלו לי באופן מיידי ואוטומטי מהבטן ומהראש, אז כנראה זאת הבחירת הנכונה".
- ובאיזה מאמן היית בוחר לחמישייה הזאת?
"לא, לא, אין מצב שאני עונה על זה. גם לא בגיל 60"!