ליאור אליהו בריאיון: "חלק ממני ימות ביום שאפרוש מכדורסל"

בסרטון: גל מקל מתאמן תחת שגרת הקורונה במלאגה

"הכדור ניתז בעוצמה מהטבעת. עליתי קדימה לתפוס אותו עם יד שמאל, וחטפתי מכה רצינית באצבע. אם הכל היה קורה בזווית אחרת, אפילו לא הייתי מרגיש את זה, אבל מיד הבנתי שהפעם זה רציני. תמיד היו לי כל מיני פציעות קטנות ומעצבנות, אבל לא ממושכות כמו זאת. מגיל 18 אני כל הזמן נע ונד, ופתאום, יחד עם הקורונה, מצאתי את עצמי כל כך הרבה זמן בבית, ועוד בחוסר מעש".

חודשיים וחצי חלפו מאז ירד ליאור אליהו בפעם האחרונה ממגרש הכדורסל. הפורוורד הוותיק, שיהיה בן 35 בקיץ, נפצע באימון של מכבי אשדוד, ועתידו המקצועי לוט בערפל. "אני במצב גבולי", הוא מסביר בריאיון לוואלה! ספורט. "אני מרגיש טוב יותר, אבל עליי לעשות צילום חוזר, שהתעכב בגלל הקורונה והסגר שבעקבותיה. אני לא יודע מתי אוכל לחזור. בגלל שזה מה שנקרא 'שבר תלישה', הכל מאוד עדין. אם אקבל מכה, או אפילו ימסרו לי מסירה חזקה, זה עלול להיות מסוכן".

- מסוכן עד כדי כך שאולי לא תחזור עוד לשחק? ב"ישראל היום" דווח השבוע שאתה שוקל את עתידך.

"הסיטואציה מורכבת ועוד לא קיבלתי החלטה. העונה הבאה תתחיל כשאני כבר אהיה במשך חצי שנה מחוץ למגרשים. זה לא דבר פשוט בגילי. כל העניין תלוי בגורמים רבים שלא בהכרח קשורים אליי: זה תלוי באופציות שיהיו לי, בשוק שעומד להיות בעונה הבאה. זה משהו שאצטרך לשקול".

- אתה לא מתוסכל מהאפשרות שאולי תסיים קריירה כל כך ארוכה בנסיבות כאלה?

"זה לא מעסיק אותי. דריק שארפ אמר לי פעם: 'תדאג רק לדברים שביכולתך לשנות'. זה לא אחד מהדברים האלה, זה מעליי".

- יש לך כבר תוכניות לעתיד? אתה יודע מה תרצה לעשות אחרי הפרישה?

"בגדול כן. מבלי להיכנס לזה, יש לי כמה רעיונות בראש. זה לא בריא להגיע לשלהי הקריירה בלי תוכניות ליום שאחרי. אומרים שספורטאי מקצועני מת פעמיים: כשהוא פורש וכשהוא מת ממש. ברור לי שחלק ממני ימות כשאפרוש. זה משהו שאני עושה מגיל אפס, ופתאום להפסיק, זה לא פשוט. אבל החיים לא נגמרים ואני אמצא אתגרים חדשים".

- תישאר קשור לכדורסל?

"יכול להיות, אבל לתחושתי - לא".

אליהו, על אף חוסר הוודאות מסביב, נראה כמי שמביט מהצד על ההתפתחויות האחרונות בכדורסל הישראלי - ובראשן חזרתה של ליגת העל בעוד כחודש. "אני חייב להודות שהופתעתי מאוד מההחלטה לחדש את המשחקים", הוא מספר. "חשבתי שכל עוד אין קהל, לא יחזירו את הליגה, ולקראת העונה הבאה ישקלו את זה בהנחה שהדברים ייראו קצת אחרת. חורה לי שהמשחקים ייערכו מול יציעים ריקים. זה יהיה כמו משחק אימון אחד ארוך ומתמשך".

קבוצתו, אשדוד, כבר השלימה ככל הנראה עם ירידתה לליגה הלאומית. היא מדורגת עמוק בקרקעית הטבלה, בפער גדול מיריבותיה בתחתית; הזרים שלה לא חוזרים, ואפילו המאמן בראד גרינברג עזב. "אני לא יודע להצביע על נקודת שבירה מסוימת", טוען אליהו. "אני חושב שזה היה שילוב בין חוסר יכולת לחוסר מזל. לפעמים נוצרת דינמיקה כזאת בגלל דברים קטנים שמתבררים כגורליים. אני יכול להגיד את זה גם על בני הרצליה בעונה שעברה, שהפסידה בהמון משחקים על חודה של נקודה".

- ובכל זאת, יש רגע שבו הבנת שהדברים לא יעבדו כפי שתיכננת וקיווית?

"לאורך הסיבוב הראשון שיחקנו עם שני זרים, ודווקא אחרי הניצחון הראשון על הפועל תל אביב [במחזור השלישי] הפסדנו משלשה בשנייה האחרונה של ההארכה לגלבוע/גליל ואחר כך בנקודה למכבי ראשון לציון. אלה שני משחקים שיכולים לשנות מומנטום של קבוצה".

אליהו מנסה שלא להיכנס למוד של סיכומי קריירה, כשהוא עוד לא יודע לאן מועדות פניו, אבל לפני שנפרדנו ביקשתי להחזיר אותו עשר שנים לאחור - לאליפות האחרונה שבה זכתה באסקוניה בספרד. הישראלי חווה תקופה קשה תחת אימונו של דושקו איבנוביץ' (5.3 נקודות בערב), אבל במשחק האליפות נגד אלופת אירופה ברצלונה קלע שיא עונתי של 18 והיה בין המצטיינים בקבוצתו.

"בארסה הייתה רמה מעל כל היתר באותה עונה", נזכר אליהו. "היא הפסידה בשלושה משחקי ליגה ובשני משחקי יורוליג לאורך העונה כולה. אנחנו פגשנו את ריאל מדריד בסדרת חצי הגמר, וצחקנו עם השחקנים שלה שאנחנו נלחמים זה בזה ומקיזים דם במשך חמישה משחקים קשים, רק בשביל להפסיד לבארסה בגמר.

"עלינו לגמר מלאי תקווה, אבל לא כל כך מלאי אמונה. אף אחד לא האמין שננצח, בטח לא פעמיים בברצלונה, ובטח לא שנגמור את זה ב-0:3. היחס על זה היה 1 ל-100. מבחינה ספורטיבית זה בהחלט היה הישג השיא בקריירה שלי".

- ברוח סיפורי העבר שנחשפים בתקופת הקורונה, אולי הגיע הזמן לדבר קצת על מערכת היחסים הסבוכה שהייתה לך עם איבנוביץ'...

"ביום השני שלי בבאסקוניה, היינו במחנה אימון ואני בכלל עוד לא הבנתי איפה אני. קבעו לנו אימון ריצה לשבע בבוקר. התעוררתי, פתחתי את החלון וראיתי שיורד גשם זלעפות. הייתי מבסוט, אבל השותף שלי לחדר, פרננדו סן אמטריו, צחק עליי. ירדנו למטה, וליד הגופיות והמכנסיים חיכו לנו מעילים. רצנו במשך שעה בשדות, בבוץ, תחת גשם שוטף".

- הוא נהג להריץ אתכם גם במדרגות של הפרננדו בואסה ארנה, לא?

אליהו צוחק. "האמת היא שאותי לא הריצו, אבל הסיפור הזה נכון. יום אחד הייתי פצוע, הקבוצה התאמנה במגרש ואני עבדתי בחדר הכושר, שנמצא ממש מתחת ליציעים. פתאום שמעתי בומים מטורפים, וחשבתי שהמחתרת הבאסקית השתלטה לנו על האולם. באחד הערוצים בטלוויזיה אפשר היה לראות מה קורה בפנים, ואז ראיתי ששחקנים פשוט עולים ויורדים במדרגות.

"לפני כמה שנים התחלתי לכתוב זיכרונות, וחשבתי להוציא מזה ספר יום אחד, אבל הפסקתי אחרי כמה עמודים. יש כל כך הרבה סיפורים שחוויתי בעצמי או ראיתי מהצד, ואני בטוח שהם יכולים להיות מעניינים".