יקיצה טבעית: מכבי חיפה תזכה באליפות קלה

בין המחאות נגד רוני לוי להיסטריה שהתעוררה סביב הדרבי וניר קלינגר, נשכח ביום ראשון פרט אחד קטן: מכבי חיפה הביסה את קרית שמונה 0:4 ורחוקה שתי נקודות בלבד מהפועל באר שבע. ומדוע שנזכור משחק עם תוצאה טריוויאלית כל כך? הרי רק בעונה שעברה הבקיעה אותה מכבי חיפה 12 שערים לרשת של קרית שמונה, בהם שתי רביעיות, שלישייה אחת ומשחק כמעט-אליפות מוזר.

ובכן, זה אכן לא שונה. הכול היה פסטורלי כמו הגנים הבהאיים בבוקר יום שני. מרוב שגרה, האירוע הזה זכור בעיקר בזכות אנקדוטת "המשחק ה-1,000 של יעקב שחר" (הישג מרשים וחסר תקדים שכבודו במקומו בהחלט מונח).

אלא שים שקט טומן בחובו סכנות, ולניצחון הזה של האלופה הייתה, לפחות בעיניי, משמעות עצומה. באופן מסורתי, קבוצות של ברק בכר פותחות את הליגה באופן מגומגם ומתעוררות אי שם בין המחזור השביעי לעשירי. כך היה עם הפועל באר שבע בשלוש עונות האליפות וכך היה גם עם מכבי חיפה עצמה בשנה שעברה. תוסיפו את ההעפלה לשלב הבתים באירופה ואת הפציעות המרובות, ותקבלו פוטנציאל לעסק ביש.

התחושה היא שהמשחק הזה שחרר את צוואר הבקבוק. משחק בית, קל, באנקר, ובכל זאת - אף אחד לא באמת מאיים על מכבי חיפה. מאחר שיש לה פער איכותי גדול על פני כל קבוצה אחרת בליגה, האפשרות היחידה היא לנסות לשבור אותה מנטאלית, ורצוי לעשות את זה מוקדם ככל האפשר. לרגע קט הפועל באר שבע הייתה שם במהפך הגדול לפני כחודש. בעולם כמעט מושלם מבחינת באר שבע, ההפרש בראש הטבלה היה צריך לעמוד היום על 6 נקודות. בעולם מושלם הוא היה עומד על 8-10 נקודות. אמנם אנחנו נמצאים בשלבים מוקדמים מאוד בעונה, אבל מצב עניינים כזה היה מלחיץ את מכבי חיפה ושאף אחד לא יספר לכם אחרת. המעידות של המוליכה, יחד עם חוסר האמון המוחלט של אוהדיה כלפי המאמן, והעובדה שמכבי תל אביב לא פקטור בשום צורה, גרמו לכך ששני משחקים לסיום שלב הבתים, ועם פגרה ארוכה שתוריד לירוקים מהעומס, הפער בצמרת יישאר מינימלי. נורה אדומה לליגת העל.

לרגע אחד עוד חשבנו שתהיה פה עונה תחרותית, אבל אף אחד לא טורח לטפח את האשליה הזאת, גם לא הפועל חיפה הסימפטית. מכבי חיפה רחוקה מלהיות מושלמת, רק בשבוע שעבר היא סיימה בתיקו חיוור באשדוד, ועדיין, גם אם חלפו בסך הכול תשעה מחזורים, עונת 2020/21 בליגת העל מתחילה לנוע בכיוון אחד.

לזעקות השבר וקריאות הקרב של ניר קלינגר אחרי משחקים כבר התרגלנו. יותר מ-35 שנה הטמפרמנט של האיש הזה מפרנס את מדורי הספורט. ככל שהדציבלים מתגברים, כך נתפס האירוע כקומי יותר. אם בגמר הגביע קלינגר הרוויח נקודות אצל האוהדים האדומים, הפעם הוא ספג ביקורת משני מחנות האוהדים - זה של מכבי תל אביב באופן טבעי, וגם זה של הפועל תל אביב, שם טענו לא מעטים שהסצנה הזאת הייתה בסך הכול ספין שנועד לכפר על חוסר המוכנות של הקבוצה למשחק.

פרספקטיבה שונה לחלוטין התקבלה לפנות ערב, עם פרסום פוסט האינסטגרם של בתו של קלינגר עמית. "בתור אחת שחיה כבר 26.5 שנים בתור 'הבת של' צריך לדעת להגיב בהתאם, לפתח עור של פיל ולהבדיל בין התפל לעיקר... בין אם זה כל אירועי האלימות הפיזית והמילולית במגרשים ומחוצה להם, ובין אם זו הפגיעה האישית בגבר הכי יקר לי בחיים - המצב רע... תוהה אם מישהו יכול להיכנס לנעליי ולהבין איך זה מרגיש לראות את אבא שלך, האבא הכי טוב ביקום, זה שנותן את הנשמה למשפחה שלו ולקבוצה שלו - נפגע בצורה כל כך נמוכה ולא ספורטיבית".

אלה מילים מרגשות, באמת, ללא כל ציניות, מילים שמעידות בעיקר על כך שאת הקישקע שהאיש הזה שפך כשחקן ושופך כמאמן הוא שם על הצלחת גם בבית. לפתע ההתבוננות אחרת. גם אם ההשערה לפיה קלינגר העדיף את המתקפה הזאת על פני תירוץ אמיתי ליכולת של שחקניו מדויקת, אין פירוש הדבר שהוא לא נפגע עד עמקי נשמתו.

ועדיין, הקללות הללו לא החלו היום ולא אתמול. קלינגר היה במקום הזה כשחקן. הקהל הראשון שסימן את הנכות שלו באכזריות הוא זה שעם המחנה שלו הוא נמנה היום. הוא ספג נאצות גם מאוהדי מכבי חיפה, שלא סלחו לו על המעבר למכבי תל אביב. הוא היה שנוא על ידי כל קבוצה כי הוא היה אחד הבכיינים הגדולים שידע הכדורגל הישראלי. והוא אהב כל רגע, הנאצות והזעם מהקהל תדלקו אותו.

אין טעם לצדקנות. אוהדי כדורגל הם אוהדי כדורגל. בין אלה שצעקו לו מהיציעים הצהובים היו אנשים מכל המגזרים והסוגים, מכונאים ועובדי ניקיון לצד רופאים ועורכי דין שרגילים לעטות גלימה ולגלגל על הלשון את המילה "כבודו" 6 פעמים בדקה (הייתם פעם בבית משפט? בלתי נסבל הסיפור הזה). ההתאחדות קבעה קווים אדומים שאסור לחצות, ו-99.5 אחוז מהאוהדים מצייתים לחוקים האלה. קריאות לקלינגר, מזוויעות ככל שיהיו, נמצאות עמוק בתוך האזור הירוק. קשה לראות כיצד בהתאחדות מכניסים תיקון פרסונלי במיוחד עבורו לתקנון.

עם כל הצער והכנות המטלטלת בפוסט של עמית קלינגר, הקריאות הללו יימשכו במפגש הבא בין הקבוצות. אוהדי כדורגל הם עם אכזר, כשהם מזהים חולשה הם מצליפים יותר ויותר. הלוואי שזה לא היה המצב, אבל זו המציאות הקשיחה. איתה צריך להסתדר.

איזי שרצקי התראיין ל-103fm וכהרגלו חשף את הדבש ואת העוקץ שיש בו. דבש, משום שהאיש הוא יהלום תקשורתי. אף ריאיון איתו לא משעמם, הוא יורה בלי פילטרים ולא חושש לומר את אשר על לבו. עוקץ, משום שהדבר היחיד שיותר גרוע לאמן תחת שרצקי הוא להיפרד ממנו. סיום דרך אצל הבעלים של קרית שמונה מלווה ברוב המקרים בהשמצות, מפורשות או מרומזות. עמיר נוסבאום יצא בזול, יחסית, אבל בין השורות לא נחסכה גם ממנו ביקורת.

האופציות המועדפות על שרצקי היו קובי רפואה וסלובודן דראפיץ'. רפואה יושב בבית ואין יותר מדי משרות אטרקטיביות עבורו. מצד שני, גם הוא, כמו קודמיו וממשיכו בתפקיד, עזב את קרית שמונה בפנים מכורכמות, כשהודעת הפרידה של המועדון ממנו יצאה כבר בסוף מרץ, לאחר שהבטיח את המקום בפלייאוף העליון. האם זה באמת מה שהוא צריך, ועוד עם סגל מוחלש במיוחד? הוא הבין שלא והודיע הבוקר כי הוא מוותר על המשרה.

נשארנו עם דראפיץ', שעדיין עשוי להגיע. פרנסה והכול, רק שאם הוא עושה את זה שיידע מראש שקרית שמונה הפכה לסכנין - קבוצה שבה המאמן חי על זמן שאול עוד לפני שחתם.