בסוף, הכל התפוצץ בפארסה גרוטסקית, אבסורדית, בלתי נתפסת. במשחק הגדול ביותר שיש לדרום אמריקה להציע - ברזיל נגד ארגנטינה, פרצו שוטרים ופקידים למגרש על מנת לעצור ולגרש שחקנים מהמדינה. מעולם לא קרה דבר שהתקרב לכך, והמציאות עלתה על כך דמיון.
הנה לכם כדורגלנים - אמיליאנו מרטינס, ג'ובאני לו סלסו, כריסטיאן רומרו ואמיליאנו בואנדיה - שנטלו חלק במשחקים על אדמת אנגליה לעיני כל העולם, ואז שיקרו לכאורה בחקירה אפידמיולוגית וטענו שכלל לא היו באנגליה שבועיים לפני ההגעה לברזיל, על מנת להימנע מבידוד. הנה לכם פקידים שלא שמו לב לכך בזמן, אבל היו נחושים מספיק כדי להעניש את הרביעייה הסוררת מיידית. הם הגיעו למלון בסאו פאולו, ונאמר להם שהמשלחת של ארגנטינה כבר עזבה לאצטדיון. אז הם נסעו לשם, נתקעו בפקק תנועה, הגיעו אחרי שריקת הפתיחה, לא נענו לשכנועים של ראשי ההתאחדות, דהרו לדשא ופוצצו את ההתמודדות. זה יכול היה להיות נושא פנטסטי לקומדיה הזויה, אבל זה קרה במציאות.
וכאן יש מקום לעצור ולומר - היינו זקוקים לביזיון הזה על מנת להפנים את המחדל האמיתי שמתרחש כבר זמן רב. הניסיון של פיפ"א, אופ"א, קונמבול ושאר ההתאחדויות לנהל את הכדורגל הבינלאומי כאילו אנחנו במצב שגרתי, ללא מגיפה כלל עולמית, מהווה פארסה גרוטסקית, אבסורדית ובלתי נתפסת בפני עצמה. בשלהי עונת 2019/20, כאשר הקורונה רק נכנסה לחיינו, נעשו צעדים דרמטיים, כולל עצירת ליגות לשבועות ארוכים, דחיית אליפות אירופה וקופה אמריקה, וצמצום השלבים האחרונים בליגת האלופות ובליגה האירופית, תוך ריכוז המשחקים במדינות ספציפיות. אלא שמתחילת עונת 2020/21, נדמה כי הרשויות לא מתחשבות כלל בנסיבות החריגות, ונחושות ללכת עם הראש בקיר לפי התוכניות המקוריות, תוך יצירת אינספור בעיות בריאותיות, לוגיסטיות - וגם מוסריות.
בכל הקשור לקבוצות, אפשר עקרונית להבין את דרך החשיבה, כי הפסקת פעילות ממושכת או פגיעה מהותית בה יבואו לקריסה הכלכלית של מועדונים ולהרס הענף. על מנת להמשיך לתפקד, קבוצות חייבות לשחק - וזה נכון, גם אם במידה פחותה, למפעלים בינלאומיים. זה לא אומר שכל טורנירי המוקדמות חייבים להתקיים בשיטת בית-חוץ, וניתן גם לשקול לקיים את השלבים הסופיים במדינה אחת כפי שנעשה ב-2020. בתחילת השנה ראינו אירועים מביכים, למשל כאשר בנפיקה "אירחה" את ארסנל ברומא, ואז ארסנל "אירחה" את הגומלין מול בנפיקה בפיראוס. זה לא תקין, אבל אפשר להבין אסטרטגיה לפיה חשוב לשמר את הקיים ככל הניתן. זה לא המצב בנוגע לנבחרות, בשום פנים ואופן.
כדורגל הנבחרות אינו מהווה מקור פרנסה מהותי עבור שחקנים, והוא אף פוגע דרמטית בתפקוד המועדונים עליהם יש צורך חיוני להגן בתקופה רגישה זו. מבחינה כספית, מרוויחות מהן בעיקר ההתאחדויות האיזוריות השמנות כגון אופ"א וקונמבול, ומעל כולן פיפ"א. מטרת ארגוני העל האלה אינה עשיית מזומנים אלא קידום המשחק ברחבי העולם, והם היו צריכים להפעיל שיקול דעת ולסייע ככל הניתן ביצירת לוח משחקים שפוי, אשר לוקח בחשבון גם שיקולים בריאותיים. פיפ"א, אופ"א וקונמבול היו צריכות לשלב ידיים כדי לצמצם את ההשפעה השלילית של הכדורגל על התפשטות המגיפה, וזה כולל בין היתר העברת מסרים נכונים לפיהם כדורגלנים נמצאים מעל החוק. למרבה הצער, ובאופן כלל לא מפתיע, קרה ההיפך המוחלט. הרשויות דואגות אך ורק לעצמן, מצפצפות על הסביבה, מזלזלות בשחקנים, במועדונים ובאוהדים, ויוצרות מציאות הזויה ובזויה.
קחו, למשל, את יורו 2020. הרעיון לקיימו על פני כל היבשת, מלונדון ועד באקו, היה מלכתחילה בעייתי מאוד. הוא הקשה ללא צורך על הנבחרות, העיתונאים והאוהדים, ולא איפשר יצירת חגיגת כדורגל טהורה, אותה ניתן להשיג כאשר מארחים את הטורניר במדינה אחת, או לכל היותר שתיים. ההתעקשות ללכת עם הראש בקיר ולדבוק בתוכנית המקורית בעידן המגיפה הייתה אבסורדית. האם אפשר לשנות? בוודאי. עובדה היא כי דווקא הערים שרצו לשמור על הכללים הבריאותיים ולא התחייבו לאפשר כניסה מאסיבית של אוהדים ליציעים - דאבלין ובילבאו - פשוט נופו מרשימת המארחות והוחלפו. במקום לעודד את הזהירות המתבקשת, העניקה אופ"א יתרון דווקא למשטרים שזלזלו בקורונה, ובראשם הונגריה בה היה האיצטדיון מלא עד אפס מקום.
אל תפספס
על הפוליטיקאים של המדינות המארחות הפעילה אופ"א לחץ עצום כדי לכופף אותן. בבריטניה היו בקיץ נהלי בידוד קפדניים, אבל ההתאחדות האירופית איימה בתקיפות לשלול מוומבלי את אירוח חצאי הגמר והגמר ולהעביר את הזכויות לבודפשט. כתנאי לאירוח, נדרשו האנגלים לאפשר כניסה של 2,500 גורמי VIP ללא בידוד, והממשלה נכנעה לכך. הדבר גרם לביקורת ציבורית נוקבת, ובצדק. בדיעבד, מדווחים גורמים אפידמיולוגיים בממלכה על כך שיציעי וומבלי, שהיו מלאים מדי, האיצו באופן מהותי את התפשטות הקורונה.
ביקורת ציבורית גדולה עוד יותר הייתה בברזיל, כאשר הנשיא ז'איר בולסונארו אישר להעביר לידיה את אירוח הקופה אמריקה האחרון. הטורניר היה אמור להתקיים בקולומביה ובארגנטינה, אך הן נאלצו לוותר - בעיקר משיקולי קורונה. בברזיל המגיפה משתוללת אף יותר, אך מתקבל הרושם כי המשטר הנוכחי עושה מאמצים להפיץ את המחלה במקום לעצור אותה. וכך נערך קופה אמריקה - טורניר מצוין, שמח וכיפי בדרך כלל - אל מול יציעים ריקים, תוך התנגדות נחרצת לקיומו. במקום להתעקש לקיים אותו, אפשר היה לערוך את משחקי מוקדמות המונדיאל שנדחו בתחילת השנה, וכך לחסוך את הבעיות שצצו בתחילת העונה האירופית החדשה.
בלוח המשחקים הנוכחי, העמידה פיפ"א את המועדונים במצב בלתי נסבל. זמן קצר אחרי תחילת העונה, הם נדרשו לשחרר את השחקנים למדינות שונות, חלקן אדומות מבחינת קורונה. באוקטובר צפויה פגרת נבחרות נוספת, ובינואר שוב אמורים הכוכבים הדרום אמריקאים לחצות את האוקיינוס על מנת להשלים את המשחקים החסרים במוקדמות. לנוכח הדרישות להיכנס לבידוד בטיסה למדינות מסוימות ומהן, העסק הפך לביזארי, והמועדונים ניסו להבין כיצד נסיעות השחקנים ישפיעו עליהם עם חזרתם. באנגליה, פרסמו הקבוצות הצהרה משותפת כי לא יאפשרו לכוכביהן לטוס למדינות אדומות, כי פירוש הדבר הוא היעדרות ממשחקי ליגה. השחקנים מצאו את עצמם, אם כך, בדילמה קשה - האם להעדיף את הפרנסה או את הנאמנות לדגל ולמולדת? מוחמד סלאח, למשל, החמיץ את המשחק של המשחק הביתי מול אנגולה במוקדמות כי מצרים אדומה, אך הצטרף לנבחרתו בגבון כי היא כתומה.
זה לא ייתכן בעולם תקין, וברור כשמש שנדרש שינוי תפיסתי דחוף עד שהמגיפה תחלוף. זה היה ברור לכולם, פרט לפיפ"א, אופ"א וקונמבול אשר המשיכו לנצל את הכוח העצום שלהן על מנת לכפות את רצונותיהן על כולם, ולהמשיך בתיאטרון האבסורד הזה. ובכן, התקרית בסאו פאולו עשויה לגרום אפילו להן לחזור לשפיות. היא חריגה, נטולת היגיון באופן קיצוני, ועשתה כותרות גדולות בזכות מדי בכדי להתעלם ולחזור לסדר היום. יש להבין את חומרת המצב, להפסיק להתעלל בשחקנים ובקבוצות, ולמצוא דרכים נכונות ונבונות לפתור את המשבר - אחרת כל הכדורגל העולמי ייכנס לבידוד.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק