"הוא מכר אותי, אני לא מאמין שהוא מכר אותי. איך זה יכול להיות?" צרח המאמן באוזני, דקות ספורות לאחר שתם המשחק ההוא, הגורלי לקבוצתו, שבעקבותיו עלה חשד שאחד משחקני הקבוצה היה מעורב בהטייתו לטובת מארגני הימורים בלתי חוקיים. הגם שחלה כבר התיישנות על המקרה ההוא, לא נפרסם פה את פרטיו, אלא רק נאמר שהגם שלפי החוק - וטוב שכך - צריך להרשיע אדם בבית המשפט כדי לקבוע שהוא "מכר", הרי שלתחושות הסובייקטיביות, בוודאי במשחק אמוציונלי ככדורגל, יש חוקים משלהם: לפעמים אתה יודע מה ראית - ולא יעזור בית דין.
חייו של אוהד כדורגל, לא כן של מי שהיה מעורב במשך שנים רבות בסיקור התחום, רצופים רגעים של אושר ובצדם מפחי נפש קטנים, אבל את הרגע ההוא, שבו התברר למאמן ששחקן שהוא ציוות להרכב הראשון, מעל באמונו ופעל כדי להכריע את המשחק בניגוד למהלכו הספורטיבי, לא אשכח לעולם. הוא היה שבור - ואני חייב לומר כי לדעתי הייתה לפרשייה ההיא גם פגיעה ארוכת טווח בקריירה שלו. פוסט-טראומה אם תרצו.
לכאורה אפשר לפטור בקלות את נושא טוהר המידות, בעידן שבו נדמה ש"כולם מושחתים". אלא שלספורט יש מעמד מיוחד, טהור ברמה הילדותית שלו: מילדים שמאמינים בטוב ורע, כמו בסיפורים, הפכנו למבוגרים שמבינים שהחיים הם שטח אפור גדול, עם נטייה לכהה או לבהיר. לכן אנחנו אוהבים כל כך כדורגל, שלמשך שעתיים מחלק לנו את העולם המבלבל שסביבנו באופן כל כך מוחלט וברור לשחור ולבן, גם אם לפעמים מדובר באדום או צהוב, למשל.
עוד בוואלה!
"אין על מה לשחק"
רבים מאוהדי הכדורגל בישראל עוסקים היום בשאלה: "פגע או לא פגע" (כלומר, הכדור בחומה) לפני שהשוער צליל חתוכה כשל מלעצור אותו. תכף נחזור לכדור החופשי ההוא, אבל קודם כל קצת על הכלל: הכלל הוא לא הניצחון של אום אל פאחם על כפר קאסם, אלא ההפסד של אחי נצרת להפועל עכו. כלומר, גם בהנחה (ואדגיש כי אין לי כל סיבה להניח אחרת) שהמשחק היה כשר למהדרין מבחינה חוקית, הוא היה פגום מבחינה ספורטיבית. קבוצה אחת שיחקה בשביל להינצל מירידה - וזה בסדר גמור כמובן, הקבוצה השנייה שיחקה עם הידיים בכיסים.
אני לא נאיבי, תמיד כאשר "יש על מה לשחק", המוטיבציה גוברת והנקודות הולכות, לרוב, לקבוצה שצריכה אותן יותר. רק שיש הבדל בין אובר מוטיבציה לבין חוסר מוטיבציה. אובר מוטיבציה היא נשמת אפו של הספורט - ותתפלאו, היא לא תמיד יתרון לקבוצה שרוצה יותר. כל מי שראה יותר ממשחק כדורגל אחד בחייו יודע שלפעמים הרצון הזה הוא דווקא בעוכרי המשתדל. כל קבוצה ואופייה. הבעיה היא לא עם מי שלא עושה את המקסימום כדי לנצח, אלא במי שלא עושה את המינימום כדי לא להפסיד.
זה נשמע כמעט ניואנס פילוסופי, אבל זאת כל התורה על רגל אחת: גם בפרמיירליג האנגלית משחק בין טוענת לאליפות לקבוצה שכבר ירדה, יסתיים לרוב בניצחון הראשונה, אבל שם לפחות יהיה תמיד מינימום של לחימה - למה? כי הם ספורטאים וכי יש להם מחויבות לסמל, לקהל ולקבוצה.
הנורמה המכוערת של הספורט הישראלי היא "לזרום", לכן אולי זוכרים פה עד היום את הקרה ההרואי של בני יהודה מול מכבי חיפה, במחזור הנעילה של העונה, שהפך את הפועל תל אביב לאלופה בתוספת הזמן של העונה. לכן זוכרים כאן עדיין את הפועל רעננה או את הפועל קריית שמונה, שמנעו פעמיים עלייה לליגת העל מהפועל ירושלים, למרות שלכאורה לא היה להן "על מה לשחק". כל השאר? אחי נצרת - היא הנורמה, השלוש שמניתי - היוצאות מן הכלל.
אז עם המכוער גמרנו, עכשיו אל הרע:
גם לרע יש כמה גוונים. קחו למשל את המשחק הזכור לרע המכונה "משחק השרוכים". אף אחד לא האשים את שחקני בית שאן שמכרו משחק בכסף, אלא פשוט שאחרי שהבינו כי נשארו בליגה, הפכו לניצבים בסרט האליפות של בית"ר ירושלים. זה היה רע, אפילו רע מאוד, אבל לא רע כמו החלטה מראש להטות משחק בכסף, וגם למקרים כאלה יש לא מעט דוגמאות. ייאמר מיד, רוב המקרים לא מגיעים כלל לדיון תקשורתי, מאחר שהם מתרחשים במשחקים זניחים ובליגות שאינן מצולמות.
לא תמיד מדובר על כיבוש שערים, כשמשחקים מהליגה השלישית למשל, שמרבית משחקיה אינם מצולמים, מככבים ב"בטים" שכונתיים, מתרבות האפשרויות וכוללות הימורים גם על פרמטרים שעליהם קל יותר להשפיע מבלי להיתפס, כמו מספר הכרטיסים הצהובים או מספר הקרנות...
לרוב מדובר בהאשמה שקשה מאוד להוכיח: כל עוד לא נתפס מישהו שמודה ואומר "מכרתי" או "קניתי", כמעט בלתי אפשרי להוכיח קיומה של עבירה פלילית: כשהגופה היחידה שמוטלת בירת הפשע היא של הרוח הספורטיבית, אין ראיות פורנזיות, אין ד.נ.א. כמו שיודע כל מי שהיה מעורב אי פעם בחקירה של פרשות שכאלה, רוב הראיות הן נסיבתיות ועם נסיבתיות, כידוע, לא הולכים לבית המשפט. בואו נניח לרגע, רק לשם הדיון שצליל חתוכה, שוערה של כפר קאסם, ספג את השער המכריע בכוונה (ולמען הסר ספק אומר שאין לי בדל של ראייה שכך היה): סביר להניח שלא תעזור כאן גם חקירת משטרה וגם בעוד שנים, כשהפועל פתח תקווה תשוב לליגת העל (כפי שאני מאחל לה) או תתפרק (כפי שסביר יותר להניח שיקרה), ימשיכו להתווכח ביציע אם הכדור פגע או לא פגע בחומה.
נשארנו עם הטוב שבפרשה:
בלי קשר לחתוכה, בלי קשר לאחי נצרת, בלי קשר לאמוציות (המובנות לגמרי, יש להודות) שהפגין איל ברקוביץ' באולפנים, נדמה שכולם הבינו שהמצב הזה לא יכול להימשך. לפני שנעבור אל מה שצריך לעשות, נבהיר שהמצב בשנים האחרונות הוא טוב לאין שיעור מזה שהיה בכדורגל הישראלי של ימי ילדותי. אני לא רוצה להטיל חלילה דופי בדור ההוא של השופטים, אבל פה ושם היו ביניהם כמה תפוחים רקובים. איך הם נעלמו? זה הזמן לאוורר את הקלישאה על אור השמש כחומר החיטוי הטוב ביותר - ובמקרה דנן, אור המצלמות: בעידן שבו כל המשחקים בשתי הליגות הבכירות מצולמות במצלמות טלוויזיה - ושאפילו בליגות שמשחקיהן לא מצולמים, נמצאים ביציעים לא מעט צופים עם טלפונים חכמים, הסיכוי ל"מכירות" יורד פלאים - ככה זה כשכולם רואים.
הפתרון צריך להיות בידי המעסיקים, כלומר - הקבוצות: כשם שההתאחדות לכדורגל רשאית לתבוע משופטים לעבור בדיקות פוליגרף תקופתיות כדי לאשר את המשך העסקתם, כך גם קבוצות כדורגל יכולות להכניס לחוזי השחקנים סעיף שאומר שבמקרים מסוימים בו תתבקש חקירה פנימית על ידי מנהלת הליגה או ההתאחדות, הם יהיו חייבים לעבור בדיקת פוליגרף כתנאי להמשך החוזה.
זה לא פשוט מבחינה חוקית, זה מאוד לא נעים ברמה הבין-אישית, וזה כידוע אפילו לא אמצעי קביל בבית המשפט, אבל עצם הידיעה ששחקן שכשל בבדיקת פוליגרף יתקשה למצוא חוזה בקבוצה חדשה, עשויה לספק אפקט הרתעה. אם ייעשה הצעד המתבקש הזה, אפשר שיותר לא נצטרך לשאול את עצמנו "נגע או לא נגע?".