לאחר המשחק הקודם בין מכבי חיפה למכבי תל אביב בתחילת הפלייאוף (1:1), הייתה תחושה שהנה, הקרח הירוק נסדק. הפער עמד על נקודה לצהובים, אבל מנטאלית מכבי תל אביב נראתה כמו עולם אחר ביחס לברק בכר ושחקניו. המשחק ההוא היה האחרון בסדרה של שלושה מפגשים השנה, שבהם הירוקים שיחקו טוב, בעיקר במחצית הראשונה, הובילו, אך לא הצליחו לנצח. התחושה הייתה שהם בעצמם לא מאמינים שיוכלו לעשות זאת.
גם אתמול מכבי חיפה לא ניצחה, אבל הפעם קיבלנו משהו אחר לגמרי. להתחיל משחק עונה בבלומפילד בפיגור 2:0, תחת אטמוספירה כל כך מחשמלת, זה משהו שלא היה קיים בתרחיש העבודה של ברק בכר. הדקות הללו הזכירו את המפגש הראשון העונה בין הקבוצות, אז חיפה עלתה ל-0:2 מהיר, הייתה בדרך לדריסה, אבל הצהובים קמו משום מקום והשוו. גם אתמול נראה היה שהמשחק בקלות יכול להיגרר לשער שלישי ורביעי. מכבי חיפה של שנים עברו גם חוטפת את השלישי והרביעי, אפילו די בקלות. אבל בקבוצה הזאת יש משהו אחר, או כמו שאמר דולב חזיזה: "מהר מאוד הסתכלנו אחד לשני בעיניים וידענו שאנחנו חוזרים".
לא סתם חיפה חזרה. ברק בכר הודה בסיום שהשער המצמק הגיע מכלום, אך מי יצר את הכלום הזה היה עומר אצילי. הוא היה מפוקס בכל האווירה הזאת, ואוהדי מכבי תל אביב לא עשו לו הנחות. הוא היה שם כדי לסחוט פאול ולהרים מדויק לפלאניץ' בדרך לדוניו, ולאחר מכן לתת גוף ששולח את אייל גולסה לשלטים ומוסר מדויק לשרי, בדרך ל- 2:2.
זוכרים את הגול הראשון של מכבי תל אביב ב-3:4 בשנה שעברה? שכטר זורק בפינה את טרנט סיינסברי, שולח אותו להתחבק עם דגל הקרן, רץ פנימה ומוציא רוחב לאבי ריקן שבא מאחור, בדיוק כמו אצילי וצ'ארון שרי בשער השני. לכל אורך חצי השעה הראשונה של המשחק ההוא הייתה נחישות של מכבי תל אביב מול הלם של הירוקים. אתמול, החל מ-1:2, ראינו את אותו התסריט, רק הפוך - חיפה נחושה ושוטפת ושווה גם 2:4 לפני המחצית. מנגד, שחקניו של ואן לוון די בהלם ומחכים שהמחצית תסתיים כדי לעשות ריסטארט.
למכבי תל אביב מגיעות המון מחמאות על העונה הנוכחית, היא כבר הייתה עם רגל בקבר וחזרה למאבק, כל זאת תוך כדי מסע אירופי ארוך ומתיש. היא הייתה המכביזם במיטבו, עד שנפלה מהרגליים. זו לא הסיבה היחידה. סיבה נוספת היא שהמכביזם אינו נחלתה הבלעדית יותר. אם עד היום כולם אמרו שחיפה יותר מוכשרת אך תל אביב יותר עוצמתית וחזקה מנטאלית, נראה כי בכר והצוות שלו איזנו את יחסי הכוחות ברמת הנפש והיכולת להתמודד על לחצים, לא מעט בעזרת אצילי, שהגיע מנוסה ובשל אחרי שנתיים של התחשלות ותארים אצל ולאדן איביץ', והפך את הסיפור במאני טיים.
עוד בוואלה!
גם ב-3:4 ההוא אצילי היה זה שבישל בזמן הפציעות ליונתן כהן את שער הניצחון עם כדור רוחב מצד ימין, אבל למכבי תל אביב לא היו כאלה אתמול. איתי שכטר הוא דוגמה מצוינת. ואן לוון עשה דברים מדהימים במכבי תל אביב השנה, אבל עם שכטר הוא נכשל. אם ההולנדי היה בודק יסודית את הקריירה של החלוץ והיכן נתקע, הוא היה מגלה שזה קורה במצבים כמו זה שאליו הכניס אותו. שכטר לא שחקן שאפשר להכניס באופן קבוע לרבע שעה, הוא חי על חדות שהוא שואב דרך דקות משחק, דרך כושר גופני ופיזי, דרך היותו חלק משמעותי ברוטציה ולא ברירת מחדל שזורקים אותה כשהכול משתבש.
שכטר בן 34, אבל זה לא משנה. כבר בגיל 28 הוא היה כזה. בדיוק כפי שולאדן איביץ' ידע להשתמש בו, במשחק כמו אתמול, כשהכול עומד ב-2:2, שכטר לא צריך להיכנס מספר דקות לסיום. הוא השחקן שמסוגל לגרד איזה פנדל, פאול, בישול או שער בסיטואציה הזאת, אלכימאי לכל דבר וענין. שכטר לא מתאים לסיטואציה שבה ואן לוון ניסה להשתמש בו (וגם הצליח בהתחלה, למשל בניצחון על סכנין שהחזיר את מכבי תל אביב למאבק), והקבוצה הפסידה אותו במאני טיים.
ועוד משהו, ואן לוון - די עם המסירות הארוכות והעקרות של הרננדז. אפשר וצריך לעשות דברים יותר מתוחכמים, חבל על ההתקפה שלך.
כשבכר אימן את הפועל באר שבע, בכל שנה היה לו את הניצחון המכונן על מכבי תל אביב. ב-2015/16 זה היה ה-1:2 בבלומפילד, כעבור שנה הגיע הגול של ג'ון אוגו בזמן הפציעות, שהפך פיגור לניצחון ולהקפת אליפות, כולל הניצחון בדקה ה-90 בנתניה שהבטיח אליפות. ב-2017/18 היה זה ה-1:2 בבית בעשרה שחקנים שהמחיש את העליונות של הקבוצה מהדרום.
כמו בספר אגדות, מתבקש היה שבכר ינצח גם הפעם את הצהובים בדרך לתואר. הוא לא השיג ניצחון, אבל הביא תיקו שככל הנראה יהיה שווה אליפות, תיקו עם קבוצה שאי אפשר להגיד שלא ראויה לאליפות ולא זקוקה לניצחון במשחק עונה כדי להצדיק זאת.
איזה כיף שיש גם משחק גביע השבוע, שלא ייגמרו המפגשים האלה.