מנטאלית זה מרגיש הרבה יותר מנקודה: אופיר סער מסכם את משחק העונה

ביום שבת האחרון העונה הזאת סוף סוף החלה ברמה האנרגטית. עידן הקורונה והימים הארוכים ללא קהל היו הכול חוץ מהדבר האמיתי. היו כאן מנהלת ליגות שנלחמת על הקיום, תקשורת שמנסה לייצר עניין, אוהדים שאכפת להם ברשתות, קבוצות שסופרות נדבקי קורונה ומנסות לדחות משחקים, ומשרד הבריאות שמנהל את העסק.

כאשר אישרו הכנסת 1,500 צופים למגרשים, זה הזיז משהו אך עדיין האווירה הייתה חלשה יחסית. במחזור שלפני משחק העונה, כאשר השתיים שיחקו פחות או יותר במקביל - הירוקים נגד מכבי פתח תקוה והצהובים נגד באר שבע - לראות את השידורים מחיפה ובלומפילד החזיר את האדרנלין של כדורגל אמיתי. מאבק אליפות מסקרן ואנרגיות שכל אוהד כדורגל ישראלי שמר בתת מודע מאז אותו 3:4 מדהים בעונה שעברה.

זה היה שידור מקביל באווירה של משחק אחרון בעונה. הקהלים דוחפים בטירוף ובמקביל כל הזמן עם האוזניים לאצטדיון האחר. ברגע שמכבי פתח תקוה השוותה בחיפה, האוהדים בצהוב היו בטירוף שדחף השחקנים שלהם למומנטום, ואלמלא אוהד לויטה באותן הדקות הבליץ הזה היה נגמר בארבע חתיכות.

במקביל, מכבי חיפה נלחמה על הניצחון מול הלוזונים. אפשר היה לראות בשלל המצבים את הקהל עם הלחץ ודפיקות הלב, הידיים על הראש בכל החמצה, ההד הזה שמלווה החטאות ברמת מתח שכזאת, בעיקר במהלכים שעומר אצילי היה מעורב ואריק ינקו לקח שני שערים בטוחים. יש לנו כל כך הרבה בעיות בכדורגל הישראלי, אנחנו לא מפסיקים ללכת אחורה, אבל עדיין ישנו קהל אוהדים מסור ונאמן שהמתח, היריבות והעניין שווים בשבילו את הכול.

מסיום המחזור בשבת ועד משחק העונה אתמול, אפשר היה לשמוע בכל פינה את ההתרגשות לקראת הקרב הגדול. את ה"פששש, חתיכת משחק הולך להיות בשלישי". אני לא זוכר שיחות כאלה בעידן הקורונה בהתכנסות שגרתית של אנשים, אולי אחרי משחקי נבחרת, שם זה בדרך כלל לכיוון השלילי והבכי על מר גורלנו, מקסימום מגננה או ביקורת על וילי רוטנשטיינר.

ולמשחק עצמו: נראה שמכבי חיפה עוברת רוטינה קבועה במשחקים עם מכבי תל אביב. לפני המשחק מדברים על זה שלא יעמדו בלחץ. הם משכנעים את עצמם שהם לא פחות טובים ואפילו יותר, מגיעים כך לפתיחת המשחק, מובילים, אך ברגע שמכבי תל אביב חוזרת האנרגיות נעלמות, כאילו מכבי חיפה הישנה חוזרת ללא טיפת אמונה.

התחושה כי אם ניק בלקמן לא מורחק היו למכבי תל אביב סיכויים גבוהים לנצח, אומרת הכול. זה לא משחק שמכבי חיפה יכולה הייתה להרשות לעצמה להיות בו על סף הפסד. ניצחון של מכבי תל אביב כבר היה עושה סוף למאבק הזה. היא באמת נותנת תחושה שהיא קצת פחות מוכשרת, אך מבחינה מנטאלית בליגה אחרת. שבסוף, עם כל הכבוד לכישרון ולאינטנסיביות שמכבי חיפה יודעת להביא לחלקים במשחק, איכשהו מכבי תל אביב לא תרד מנוצחת.

ומה זה אומר לגבי ההמשך? זה מרגיש די פסימי מבחינת מכבי חיפה. ישנם שבעה משחקים פרט למשחק העונה בבלומפילד. מכבי תל אביב יכולה להרשות לעצמה מעידה, לנצח במשחק העונה ולהישאר במקום הראשון. חיפה כבר לא במצב הזה. הירוקים יגיעו במחזור הבא לאשדוד, למשחק שהוא אבן דרך עבורם לגבי הישארות במרוץ בכלל. מעידה תסגור שלושה משחקי פלייאוף עליון ללא ניצחון, וזה לא יכול להספיק מול מכבי תל אביב הנוכחית.

בכלל, אם מסתכלים על חיפה ביחס למכבי של ואן לוון, די הגיוני שהיא תמעד ביותר משחקים מהתל אביבים במשחקים שנותרו, ולא בטוח שניצחון במשחק העונה בבלומפילד יהיה שווה מקום ראשון עבורה. ללא קשר, אחרי שלושת המפגשים השנה, קשה לראות אותה מנצחת את מכבי תל אביב בבלומפילד ומבצעת מהפך. הפער בין הקבוצות הוא רק נקודה, אבל מנטאלית הוא מרגיש הרבה יותר, במיוחד ברמת הלחץ שהקבוצות נכנסו אליה. מה נאחל להן? שיגיעו למחזור סיום רלוונטי ומותח, וסליחה מראש מאוהדי שתי הקבוצות.